"מפולת מדינית", זה המושג שבו השתמשו פרשנים רבים כדי להסביר את מה שעוברת ישראל בזירה הבין־לאומית בשבועות האחרונים. מדובר בשילוב של כמה גורמים, חלק מהם כנראה מתוזמן מאוד, כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם, ולמרבה הצער המהלכים האנטי־ישראליים הללו לעיתים גם זוכים להצלחות.
הבעיה הבולטת ביותר היא מה שזכה לכינוי "קמפיין ההרעבה" של ארגון הטרור הרצחני חמאס. אף שהשבוע ישראל שלפה עוד ועוד הוכחות שהילדים שצולמו לקמפיין הם בכלל חולים במחלות שונות שלא קשורות למצב בעזה, ואף מטופלים מחוצה לה תקופה לא קצרה – מעט מאוד כלי תקשורת בין־לאומיים בחרו להתנצל או לפחות להבהיר שהוטעו. הפעילות המדינית כדי להשיג כל הבהרה כזו היא אדירה, אבל נתקלת בבעיה כשגם כלי תקשורת ישראליים שפרסמו את אותו חומר טרם פרסמו הבהרה או התנצלו.
בתוך כך הגיעו ההצהרות מבריטניה ומצרפת על הכרה במדינה פלשתינית. זה אומנם צעד חסר משמעות בפועל, אבל כזה שגרם ל־15 מדינות נוספות להצהיר כי הן שוקלות את המהלך. הסחף התחיל בוועידה שיזמו הצרפתים והסעודים במטה האו"ם בניו יורק, בדיוק למטרה זו. מדובר באוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, פינלנד, לוקסמבורג, מלטה, פורטוגל, סן מרינו ומדינות נוספות, חלקן כבר פרסמו הכרה דומה בעבר, בהן ספרד, אירלנד ונורבגיה.
נשיא ארצות הברית טראמפ התנער מהמהלך לגמרי בקולו שלו, והשגריר בישראל מייק האקבי אמר כי לאמריקנים לא ברור הרצון להכיר במדינה פלשתינית. הוא הוסיף כי "צרפת, בריטניה, אירלנד ואירופה תוקפות את ישראל, אבל סעודיה, מצרים ואפילו קטאר, תומכת החמאס, מפעילות לחץ בצדק על חמאס".
אם זה לא הספיק, אז דוח חדש ודרמטי שהתפרסם בהולנד מטעם ארגוני המודיעין במדינה הגדיר את ישראל כ"איום ביטחוני ישיר". המסמך מציין את התחזקות האיומים מצד מדינות שונות בעולם, וישראל נכללה בו בשל פעולותיה נגד בתי הדין הבין־לאומיים בהאג.
על פי הדוח, ארצות הברית וישראל פרסמו "איומים פומביים" כלפי בתי הדין הבין־לאומיים, וארצות הברית אף הטילה סנקציות נגדם. "פעולות אלה עלולות לפגוע בפעילות בתי הדין או אף להשבית אותה לחלוטין. מדובר במהלך המהווה איום ישיר על הסדר המשפטי הבין־לאומי".
בהמשך גם הודיעה הולנד כי השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הוכרזו כבלתי רצויים במדינה ותישלל כניסתם אליה. האבסורד היה שהולנד טענה להתערבות פוליטית ישראלית בנעשה בתוככי המדינה – כשזה בדיוק מה שמנסים ההולנדים לעשות.
לצד זאת כמה מדינות אירופיות מנסות לקדם יוזמה, שנבלמה בינתיים, לפגוע בשיתוף הפעולה דרך תוכנית 'הורייזן' שקשורה לתמיכה באקדמיה, מדע וטכנולוגיה.
זמן להחלטות
פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון משגב ובמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאשר שישראל נמצאת בנקודת שפל מדינית, לפחות בעת הזאת. "אנחנו נמצאים בסיטואציה לא פשוטה מבחינת מעמדה של ישראל בעולם, וזה לא קשור רק לעולם המדיני אלא גם למרחבים אחרים – כמו תוכנית הורייזן של האיחוד האירופי, חרמות כלכליים, ומעשי אנטישמיות כלפי יהודים וישראלים שהולכים ומתרבים מיום ליום. זה בא לידי ביטוי גם באי הסכמות פומביות בין הממשל הישראלי ונתניהו לממשל האמריקני וטראמפ".
הוא גם מסביר את המצב. "הגענו לסיטואציה שבה גם אכלנו דגים מסריחים וגם אנחנו מגורשים מהעיר. גם עושים מאמצים בסיוע ההומניטרי, החל ממרכזי החלוקה שהשקענו בהם מאמץ לא מבוטל וכלה בהכנסה האינטנסיבית והלא מבוקרת של הסיוע ההומניטרי, אבל גם סופגים מכות מדיניות בגלל קמפיין ההרעבה. במובן הזה אנחנו בהחלט מחזקים את התחושה של חמאס שידו על העליונה ואין שום סיבה מבחינתו להגיע להסכם. הם מקבלים הכול בלי הסכם ובלי לשלם מחיר, והם בתחושה שהצליחו עם קמפיין ההרעבה שלהם לדחוק את ישראל לפינה. לכן הם מקשיחים את התנאים ומרגישים מספיק בטוח לקרוא לעולם הערבי לתקוף את ישראל. ובפועל הם ממשיכים לשלוט על הרצועה ועל חלק גדול מהאוכלוסייה".
פרופ' מיכאל מוסיף שהבעיה המדינית מתחברת למצב בעייתי הרבה יותר גדול. "אנחנו בסוג של לימבו אסטרטגי שקשה מאוד להבין את ההתנהלות בתוכו. יצרנו מצב שבו אנחנו מנסים להלך בין הטיפות, לנהל גם מסלול משא ומתן להסדר עם חמאס וגם את המשך המאמץ הצבאי, ואף אחד מהם לא נעשה בנחישות המתבקשת, עד הסוף, ובמחיר המתבקש. בלתי אפשרי לעשות גם וגם. תוכנית מרכבות גדעון נועדה לכיבוש רצועת עזה, והיא לא בוצעה".
כל זאת, לדברי פרופ' מיכאל, מביא גם לבעיה בזירה הבין־לאומית. "עובדה שהדרג המדיני נמנע מבחירה אסטרטגית של הנתיב הנכון מבחינתו. הבריחה מהבחירה היא בעוכרינו. זאת לצד הכישלון המוחלט שלנו במאמץ התודעה לקעקע את הנרטיב החמאסי בעמידה מול הקהילה הבין־לאומית, תוך הבהרה שהוא משולל כל אחיזה במציאות. אנחנו מגיבים באיחור או לא מגיבים בכלל. אנחנו מפגינים חולשת דעת, ולדעתי הציבור בישראל הולך ומאבד את אמונו בדרג המדיני".
עד כמה עלינו לדאוג מההכרזות של בריטניה וצרפת בנוגע למדינה פלשתינית?
"זה לא צריך להדאיג אותנו יתר על המידה. אין לזה משמעות יתרה. יש יותר מ־140 מדינות שמכירות בפלשתין, וזה לא שינה דבר. לא תהיה מדינה פלשתינית אם אנחנו לא נאשר את זה. עצם העובדה שנשיא צרפת משתמש בסיפור הפלשתיני לטיפול במצוקה הפוליטית שלו בתוך צרפת, באופן שיכול להפוך את המהלך הזה להישג של חמאס כתוצאה ממתקפת טרור ברברית – זו הבעיה. זה מהלך שעלול לסחוף גם מדינות אחרות, וזה לא טוב מבחינת ישראל.
"האם תהיה לזה משמעות בשטח? לא. ודאי כשנשיא ארצות הברית, קנצלר גרמניה וראש ממשלת איטליה מתנגדים לדברים הללו. זה חלק מהסיפור של המפולת המדינית. אנחנו לאחר 7 באוקטובר, אחרי מתקפה רצחנית, ובמהלך מלחמה עם ארגון טרור ועם איראן מצביעים עלינו כאשמים ומתחילה להתפתח סולידריות עם חמאס ועם הפלשתינים, והעובדה הזאת היא בעייתית".
בתקופה האחרונה הצהירו כמה מדינות על שני שרים ישראלים כ"פרסונה נון גרטה". עד כמה זה משמעותי?
"זה מהלך תקדימי כלפי שרים מכהנים, וזה משמעותי משום שהדבר מבסס את רוח התקופה, את הדימוי הבעייתי של ישראל. זה כשמן בעצמותיהם של כל הגורמים האנטי־ישראליים, מהממסד ומחוצה לו. נוצרת דינמיקה שלילית בעייתית מאוד שיכולה להביא לצעדים אחרים. אם נסולק מ'הורייזן', זו מכה אדירה למחקר ולטכנולוגיה בישראל. אני רואה מה קורה למדענים ישראלים שכותבים לכתבי עת בין־לאומיים. לא אומרים שזה בגלל שהם ישראלים, אבל דוחים אותם כל הזמן. זו דינמיקה בעייתית".
זה משפיע גם על ביטחון הישראלים והיהודים בעולם?
"בוודאי. אני מבלה לא מעט בקפריסין, מדינה שהייתה מקום שישראלים הרגישו בו מאוד בטוחים, מוגנים ורצויים. אבל המפלגה הקומוניסטית, השנייה בגודלה בקפריסין, עושה מסעות דה־לגיטימציה נגד ישראל בכל הכוח. יש הצקות לישראלים. זה מגיע לכל מקום, אתה מרגיש את הדינמיקה הזאת. אי אפשר לטאטא את הדברים מתחת לשולחן".
הולנד הגדירה אותנו השבוע כ"סכנה". מה המשמעות המדינית של המהלך הזה?
"הולנד היא מדינה שולית ולא חשובה, אבל יש עכשיו צבר של מעשים, גם מצד מדינות לא חשובות, והוא המשמעותי. כל אירוע בפני עצמו, משקלו לא משמעותי במיוחד. צבר האירועים הופך להיות יותר ויותר משמעותי.
"הולנד, צרפת, בלגיה וספרד נתונות בפחד גדול מפני רדיקליזציה של אוכלוסייה מוסלמית פנימית שמאיימת על הביטחון שלהם. הם חושבים שבנקיטת עמדה אנטי־ישראלית ואימוץ הרדיקלים האסלאמיים הם יצליחו לקנות לעצמם שקט. אני חושב שהם טועים ועוד ישלמו על זה מחיר כבד במדינותיהם, וישראל מצילה אותם מפני עצמם".
מה הדרך הנכונה לישראל להגיב לאיומים השונים מצד מדינות אירופיות או גורמים קיצוניים באיחוד, שמנסים לקדם הטלת סנקציות כלפיה?
"צריך לפעול בעזה. הגיעה שעת המעשה. לשיטתי, המטרות צריכות להיות כיבוש מלא של כל הרצועה, החלת ממשל צבאי זמני שמטרתו למנוע מחמאס לשקם את עצמו, הכנת התשתית להחלפת שלטון והתחלה זהירה עם שלטון מקומי. ישראל צריכה להבהיר שאין לה כוונות להשתלט על הרצועה או לשלוט בה.
"הרי ישראל נמצאת בפוזיציה אסטרטגית חזקה שלא הייתה בה מעולם מבחינת מעמד ביטחוני, כושר הרתעה, הישגים ביטחוניים, השינוי שהצליחה לחולל בכל המערכת האזורית – החלשת איראן ושלוחותיה, חופש הפעולה המלא – ישראל בראייה מקרו־אסטרטגית נמצאת בעמדה חיובית מאוד. קשה להבין מדוע בכל מה שקשור למלחמה בעזה, שממנה התחיל הכול, אנחנו במגמה של נסיגה".
ג'יהאד ולא סכסוך
ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מסכים שהסיטואציה הבין־לאומית הנוכחית קשה מאוד לישראל. "אני קורא לזה מתקפה מדינית זרה. יש פה אתגר גדול מאוד. זה נקרא מתקפה תודעתית מכוונת, מתוכננת, שישראל לא הייתה ערוכה להשיב אש אליה. אנחנו רחוקים מאוד ממה שמוגדר הסברה אפקטיבית, ומחוסרי הצלחה ב'חזית השמינית' – שדה קרב מדיני־פוליטי־תודעתי־תקשורתי".
לדעתו, מה שקורה באירופה בכל הקשור לאנטי־ישראליות מחלחל גם לארצות הברית. אנחנו משוחחים כשהוא בוושינגטון, ודייקר מספר כי "המצב בארצות הברית, תקשורתית ותודעתית, הוא קטסטרופלי".
אנחנו לא מצליחים להעביר את הנרטיב שלנו? זו הבעיה?
"היום, גם אם אנחנו אומרים שאין מדיניות הרעבה בעזה, האמת אינה קובעת אלא התודעה קובעת. זאת מלחמה, אני אומר בזהירות, שיש לה השלכות קיומיות. כי אם אין לנו לגיטימציה בין־לאומית ואנחנו מבודדים, קשה מאוד להגן על עצמנו ולתקוף את אויבינו בשטח.
"יש את האו"ם, שעדיין קובע ברמה התודעתית. חמאס מוביל בעזה ברמה התודעתית את התמונות בשערי העיתונים הגדולים עם הילד העזתי שסובל ממחלות קשות וזה לא קשור להרעבה. האמא המלאה לידו, האח המלא לידו. אין כאן הרעבה. חמאס גונב ומשתלט על הסיוע, ויש לנו מלא סרטונים כדי להעיד על העניין הזה, אבל אנחנו לא מצליחים כמעט".
אתה יכול לשים את האצבע ולהסביר למה זה קורה דווקא עכשיו?
"מכיוון שיש מנגנון פרדוקסלי שלפיו הכוח היהודי בשטח מדינת ישראל גורם לתגובה אנטי־ישראלית. בדרך כלל אנשים רוצים לראות יהודים חלשים ומתים, ואז יכולים במערב לקבל ולהבין את הדמות היהודית הקלאסית בקונטקסט של אנטישמיות. ככל שאנחנו חזקים יותר, הם רואים אותנו במסגרת חדשה, שמדינת ישראל היא ישות 'לבנה עליונה', שמדכאת את הילידים הערבים בצורה לא ראויה ואכזרית. לכן אנחנו סובלים מעצם העובדה שאנחנו מצליחים להגן על עצמנו ולתקוף את אויבינו.
"אנחנו שומעים קולות מזעזעים בקהילה הבין־לאומית שלפיהם בשבעה באוקטובר אירע סוג של 'צדק היסטורי'. קולות אחרים אומרים שזה נורא אבל זה היה צפוי, ו'מגיע' למדינת ישראל שתיפגע כך. אחרים גורסים ש־7 באוקטובר היה נורא, ומה שקרה בעזה לא פחות נורא. בכל מקרה כולם הפכו את המציאות המוסרית, ומבחינתם מדינת ישראל אינה קורבן של ג'יהאד אנטישמי, אלא היא המדכאת שתוקפת את החלש. זו בעצם המלחמה התודעתית".
לדעתך, לצרפת ובריטניה באמת אכפת מהפלשתינים? או שהן מנסות לפתור משברים פנימיים על גבה של ישראל?
"במדינות הללו מפחדים מאוד מהכוח האסלאמי הגובר. המערב עדיין מאמין ששבעה באוקטובר ואפילו המתקפה בטילים בליסטיים של איראן שלוש פעמים שונות במלחמה – זה חלק מהקונפליקט הישראלי-פלשתיני. הם לא הבינו בשבעה באוקטובר שהמלחמה היא ג'יהאד, מלחמה אסלאמית דתית נגד קיומה של המדינה היהודית הדמוקרטית. זה לא קונפליקט, כי בקונפליקט יש צדדים שלא פוסלים האחד את קיומו של השני. באירופה ובארצות הברית קשה מאוד לקבל את הרעיון שאנחנו לא בקונפליקט פלשתיני-ישראלי ולא היינו בכזה.
"במערב הליברלי הפרוגרסיבי קל מאוד להאשים את ישראל. יש תופעה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה שהם עושים היטלריזציה של אנשים. נתניהו הוא פתאום פשיסט, ובן גביר וסמוטריץ' הם סכנה. באירופה אם אתה נתפס כקיצוני משווים אותך לימין הקיצוני האירופי – אתה מתגלגל לתפיסות של פשיזם. מקרון רוצה להראות לכולם שהוא המנהיג הפרוגרסיבי באירופה, מלך זכויות האדם, וכדי לזכות בנקודות הכי קל לו להאשים את ישראל בכל ההאשמות השקריות".
תוכל קצת להרחיב על הגישה הזאת? היא פחות מדוברת וזוכה להסברה.
"מאז 1993 נפלו בקונספציה מוטעית לחלוטין שערפאת ואחריו אבו מאזן שאפו רק למדינה פלשתינית קטנה ביהודה ושומרון. זו טעות מהיסוד. אין שם בהנהגה אנשים חילונים. כולם קשורים לתפיסה האסלאמיסטית־לאומנית־פלשתינית.
"הנקודה היא שבמערב האמת הזאת לא חלחלה פנימה. הם עדיין חושבים ששבעה באוקטובר ומה שהגיע אחריו עד היום קשורים לקונפליקט טריטוריאלי ישראלי-פלשתיני. העבודה שלנו היא להפוך את זה מסוג של משוואה פוליטית־מדינית־טריטוריאלית לאמירה שמדובר בג'יהאד נגד המערב – ואמריקה וישראל תחילה. להבין ששבעה באוקטובר היה מלחמה אידאולוגית נגד ארצות הברית וישראל".
איך עושים את זה?
"זו עבודה קשה מאוד לשנות, להחליף את הפרדיגמה ההיסטורית שהייתה מוגדרת כקונפליקט הישראלי-פלשתיני, ולומר שזו מלחמת דת אידאולוגית נגדנו ונגד ארצות הברית. אני בטוח שראש הממשלה מבין לגמרי את הגודל של האתגר, אבל שבע החזיתות הצבאיות הטרוריסטיות דורשות תגובה מיידית בשטח. עד עכשיו זה מנע מאיתנו להקדיש זמן, משאבים וחשיבה כדי להקים את האסטרטגיה והמערך שיטפלו במלחמת התודעה.
"אנחנו צריכים צבא של כמה מאות אנשים, שישבו תחת משרד ראש הממשלה, שידווחו על המצב לראש הממשלה ויתקפו בחזרה את אויבינו בחזית השמינית. צריך מפקד־על שיוביל את העבודה הזאת. אומנם יש בצה"ל יחידות שעוסקות בדברים האלה, אבל צריך להיות מישהו שיוביל את המלחמה בחזית הזאת".
כפי שניתן להבין המצב הנוכחי, סביר להניח, הוא זמני. ישראל נמצאת בנקודת רתיחה בכל הקשור לעזה, וגם כוחה הגובר באזור כנראה הוא לצנינים בעיני מנהיגים אירופים רבים. כפי שהסביר ד"ר דייקר, הלקות הגדולה היא בהסברה. משרד החוץ עושה עבודה רבה, אבל הוא צריך לפעול גם במישור הדיפלומטי, שהופך להיות קשה יותר ויותר במצב הנוכחי – בעוד מטה ההסברה הלאומי שיושב במשרד ראש הממשלה לא מצליח לעמוד מול קמפיינים של חמאס והתנכלויות אירופיות.
ראש מטה ההסברה האזרחי, אליאב בטיטו, חושב שדווקא נקודת השפל הזאת היא ההזדמנות להכריז על מלחמה עיקשת גם בחזית ההסברה. "אנחנו מפסידים בקרב על התודעה העולמית ועל הלגיטימציה. היום, ההפסד הזה מתורגם למעשים קונקרטיים המסכנים את עתידנו", הוא אומר. "התרמית והדה־לגיטימציה המכרסמות בנו מכל עבר אינן איום עתידי, אלא מציאות כאן ועכשיו. ניצחון צבאי לבדו לא יבטיח את קיומנו אם נפסיד בקרב ההסברה. אנחנו נלחמים על הבית, על הנרטיב, על האמת שלנו – ואנחנו מפסידים".
