ביום האחרון של כנס הקיץ של הכנסת, בשבוע שעבר, בהצבעה האחרונה במליאה נרשמה התוצאה הבאה – 13:71. לא היה מדובר בהצבעה על מתווה הפיצויים לעסקים שהושבתו בימי המלחמה מול איראן, שהתמיכה בו באופן טבעי חוצה מפלגות או עמדות פוליטיות. זו הייתה תוצאת ההצבעה על הקריאה של הכנסת להחיל ריבונות ישראלית על היישובים היהודים ביהודה ושומרון. גמלאי מועצת יש"ע נדרשו לשפשף את עיניהם באותו יום יותר מפעם אחת. היינו כחולמים. היו שנים, לא כל כך מזמן, שכנס שביקש לקדם את החלת הריבונות אורגן באופן כמעט מחתרתי, ובכלל נערך מחוץ לכנסת באיזה אולם מאולתר. תשאלו את יריב לוין על הימים שבהם עוד היה חבר כנסת מן המניין ושימש כצלע המחברת לחברי הכנסת בנושא הזה, או תשאלו את נדיה מטר ויהודית קצובר שהיו צריכות ללקט אנשים ולשכנע שרים זוטרים להגיע לאירועים שכאלו. היום כבר עומדים אצלן בתור ומתחרים על הזכות להופיע במקום גבוה ברשימת החותמים.
כדי להבין את משמעות ההצבעה הזאת בכנסת צריך להסתכל לרגע במבט מלמעלה על הזירות השונות שאיתן מתמודדת מדינת ישראל. עברו כבר קרוב לשנתיים מאז שהחלה מלחמת שבע החזיתות, ולמעשה אפשר להגיד שבכל חזית נוצר שינוי אסטרטגי משמעותי, גם בשטח וגם ברמת השלטון. בחזית עזה חמאס הוחלש באופן דרמטי, גם אם טרם הוכרע, ההנהגה הצבאית והאזרחית שלו סוכלה, והארגון עצמו לא דומה למה שהיה. בלבנון חוסלה ההנהגה של חיזבאללה, נפגעו היכולות האסטרטגיות שלו, והארגון נמצא בעמדת חולשה פנימית בתוך המדינה שלו. חלקים מסוריה נכבשו, והממשל הקודם נפל, כשהממשל הנוכחי חלש לאין שיעור לעומת קודמו. באיראן בוצעה תקיפה דרמטית, הממשל הוחלש משמעותית ויכולות הגרעין והטילים נפגעו קשות.
בסקירה הקצרה הזאת חסרה זירה אחת, זירת יהודה ושומרון. זו אולי הזירה היחידה שבה לא ראינו שינוי דרמטי, בלי לזלזל בלחימה החשובה במחנות הפליטים הקשים בשכם ובג'נין. יש אפילו כאלו שיטענו, על רקע גל ההכרה האירופי במדינה פלשתינית, שאנחנו חווים החלשה ניכרת בזירה הזאת, לפחות בתחום המדיני־ביטחוני (בשונה מהתחום האזרחי, שכן משגשג). הכרעה מדינית ביהודה ושומרון אפשר לבצע באמצעות אירוע אחד – החלת ריבונות. כבר שנים שאנחנו רואים קמפיין הסברה בתחום הזה שטוען ומסביר למה זה נדרש וחשוב, אבל מעבר לזה לא קרה דבר. ההצבעה ביום רביעי שעבר בכנסת היא הניסיון לעבור סוף כל סוף מקמפיין הסברה לקמפיין פוליטי. זה כמובן לא התחיל בהצבעה הזאת בכנסת, אלא עוד הרבה קודם, כשבמועצת יש"ע הבינו שצריך להתמקד קודם כול במפלגה אחת, בליכוד.
איגוף מפלגתי
ערב הנסיעה האחרונה של נתניהו לוושינגטון הוקם צוות משולש במועצת יש"ע שמורכב מיושב הראש ישראל גנץ, המנכ"ל עומר רחמים ויושב ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן. הצוות הזה הגיע למסקנה שקודם כול צריך להחתים את כל שרי הליכוד, פלוס יושב ראש הכנסת, על מכתב שיופנה לראש הממשלה נתניהו ובו דרישה להחיל ריבונות. צריך להבין שלא היה דבר כזה. כל השרים הבכירים בליכוד, כולל שרי המשפטים והביטחון, ביחד עם יושב ראש הכנסת, שבתפקידו הממלכתי בכלל לא חותם על עצומות כאלו, כולם פנו לנתניהו עם המכתב הזה ערב נסיעתו לנשיא טראמפ. בלשכת נתניהו לא אהבו את זה, בלשון המעטה. כמה גורמים בלשכה אף פנו לאנשי מועצת יש"ע והבהירו שלא מתאים להם שמאתגרים את ראש הממשלה ערב נסיעה מדינית חשובה. גם חלק משרי הליכוד קיבלו מסרים דומים. רק כדי לסבר את האוזן, ביום רביעי שעבר בכנסת נתניהו כבר הצביע בעצמו בעד הקריאה לריבונות.
השלב הבא בתהליך שבנו במועצת יש"ע היה ליצור קונצנזוס לא רק בתוך הימין אלא כזה שהוא חוצה מחנות. לכן דחפו למהלך של החלטה רשמית של הכנסת, כזו שייקחו בה חלק גם מפלגות מהאופוזיציה. ישראל ביתנו הייתה כמובן האופציה ההגיונית ביותר להצטרפות למהלך שכזה, אבל גם בתהליך מולה, לקחת מפלגה מתוך אופוזיציה שמנסה להתנהל ביחד ובתיאום נגד הקואליציה, זה לא אירוע פשוט. והנה גם הנתון המדהים מכולם – אף חבר כנסת יהודי, למעט ארבעת חברי הכנסת שיש ליאיר גולן ולדמוקרטים, ביחד עם חבר הכנסת עופר כסיף, לא הצביע נגד החלת ריבונות ביהודה ושומרון. חמישה חברי כנסת יהודים בלבד הצביעו נגד ההחלטה.
במרחק של שנים ספורות אחורה זו תוצאה כמעט בלתי נתפסת. הריבונות היא כבר לא אירוע של הימין בלבד. בכחול לבן של בני גנץ לא הסתפקו רק בלא להצביע נגד ההחלטה, אלא אפילו הביאו נוסח ריבונות משלהם. ביש עתיד של לפיד, למעט עידן רול שפרש מהמפלגה והצביע אקטיבית בעד, כל חברי הכנסת הקפידו שלא להצביע נגד ההחלטה, ולא במקרה. אור פירון־זומר, ראש המועצה של היישוב אורנית, הגיעה באותו יום לישיבת הסיעה של גנץ והודיעה לחברי הכנסת שאם הם חושבים שמדובר רק בצורך של הימין הקשה, אז הם לא מבינים את האירוע. רבים מתושבי אורנית מצביעים למפלגות המרכז. ולא רק הם. דוד אלחיאני מבקעת הירדן, ירון רוזנטל מגוש עציון, אריה כהן ממגילות ים המלח וראשי רשויות נוספים פנו לאנשי לפיד וגנץ והזכירו להם שמהרשויות שלהם מגיעים בין היתר המצביעים שלהם, ועבור היישובים האלה מדובר באירוע סופר־משמעותי. אי אפשר יותר שלא לספור את תושבי אלקנה, אורנית, שערי תקווה, הר אדר, הבקעה ויישובים נוספים, שבמשך שנים לא היו הפנים של קמפיין הריבונות. ובכן, עכשיו הם כן, ואי אפשר להתעלם מהם.
גם בלפור היה הצהרה
ואז הגיע נתניהו עצמו להצבעה בכנסת, דבר שבעבר הקפיד שלא לעשות כראש ממשלה, וכלל לא בטוח שגם בפעם הזאת הוא התלהב לעשות זאת. אבל לא הייתה לו ברירה. מה שהתחיל כסחף בתוך הליכוד ערב הנסיעה לארצות הברית, הפך לפתע לסחף כלל־מפלגתי, כשאפילו המפלגות החרדיות, שרק באותו שבוע פרשו מהממשלה, אפילו הן התייצבו. ונתניהו הבין שהוא לא יכול להיות היחיד שאינו מגיע. מה שמאוד עזר לש"ס ולאגודת ישראל החסידית להצביע בעד, למרות פרישתן מהממשלה (דגל התורה הליטאית של גפני נעדרה מההצבעה), זו העובדה שליברמן הצטרף לתמיכה במהלך, מה שהפך את ההצבעה לאירוע שאינו קואליציוני. אבל לא רק זה. הקשב שהנושא קיבל והמומנטום שנוצר היו כאלו שהמפלגות החרדיות, ביחסים מול המצביעים שלהן, פשוט לא יכלו שלא לתמוך. במקביל, גם אליהן נשלחו ראשי יישובים רלוונטיים, מבית"ר עילית, עמנואל ועוד. הצטרף לזה גם קמפיין של תושבי מודיעין עילית, שסובלים מפקקים נוראים, ושם מבינים שריבונות אמורה להקל על שגרת החיים שלהם גם במובן הזה.
כשהוא מוקף מפלגות וחברי כנסת מכל עבר שנוהרים להצביע בעד, לנתניהו לא הייתה שום אפשרות אחרת. ומעכשיו אנחנו באירוע אחר לחלוטין. עד היום, כשאנשי מועצת יש"ע הגיעו לחו"ל – לארצות הברית, לאירופה ואפילו למדינות ערב המתונות – כדי לשכנע שהפתרון הוא ריבונות, התשובה שקיבלו הייתה שאפילו בישראל אין קונצנזוס סביב העניין, כולל בימין. "יש לכם נייר רשמי של המדינה שאומר את זה?", היו שואלים אותם. בדרך כלל הם היו נוקבים בשם של שר כזה או אחר, בניסיון לגמגם תשובה כלשהי. מהיום אנחנו בסיפור אחר לחלוטין. זו הפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים שמוסד ישראלי רשמי אומר שהשטח הזה אינו מצוי יותר במחלוקת.
הנוסח שהובא לבסוף להצבעה אומר שלמדינת ישראל יש זכות טבעית על כלל שטחי ארץ ישראל אבל את הריבונות, בשלב הזה, מחילים על כלל מרחבי ההתיישבות היהודית, על שלל צורותיה. המטרה בבחירת המילים הזו הייתה שלא יסיקו בטעות שאם מחילים ריבונות רק על שטחי היישובים היהודיים, ניתן לשמוע מכך שעל שאר השטח אפשר להקים מדינה פלשתינית. אז לא. הזכות על כל השטח היא שלנו, אבל הריבונות, כרגע, היא רק על היישובים היהודים. והכוונה בהתיישבות יהודית "על שלל צורותיה" היא שרועה הצאן שהולך עכשיו עם המרעה שלו באזור מסוים, גם שטח המרעה שלו יכול להיכנס תחת ההגדרה של החלת ריבונות – התיישבות במובן הכי רחב של המילה.
התחלנו עם תוצאות ההצבעה ואיתן גם נסיים. הקידומת 7 הייתה קריטית. כולם הרי ידעו שיש רוב להצעה, אבל הרצון היה להשיג רוב שיהיה ברור שלא ניתן לשבור אותו. אין דינו של רוב עם 64 חברי כנסת כדינו של רוב עם יותר מ־70 ח"כים. ולא פחות חשוב מכך זה המספר שמופיע בעמודת המתנגדים. תוצאה של 71 מול 13 היא חלומה הרטוב של ההתיישבות. זו ההתנחלות בלבבות שעליה דיברו ושאפו אחרי העקירה הטראומטית מגוש קטיף. מכאן והלאה הלחץ על ראש הממשלה אמור רק להתגבר, מתוך רצון שלא להסתפק בצעד הצהרתי של הכנסת, אלא לעבור לצעדים אופרטיביים בשטח. בלי לזלזל לרגע בצעדים הצהרתיים. גם נאום בר אילן של נתניהו, הזכור לרע, היה צעד הצהרתי בלבד. אבל נדרשו שנים רבות של כיתות רגליים מצד נתניהו עצמו ומאמץ עילאי כדי להשתחרר מהמשקולת שיצר הנאום. גם הצהרת בלפור הייתה אירוע דקלרטיבי שבהמשך שינה את ההיסטוריה. בהתנהלות נכונה ונבונה, גם ההצהרה של הכנסת על החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון יכולה להפוך לכזו.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
