ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר איבדו את הדרך לניצחון בעזה. הם לא יודעים איך להשיג ניצחון, או שהם לא מוכנים לשלם את מחירו. זה לפחות הרושם שהולך ומתחזק מהדרך שבה הם מנהלים את המערכה המדשדשת בדרום. אומנם אחרי מה שראינו בלבנון ובאיראן אי אפשר לשלול אפשרות שנתניהו מכין איזו הפתעה, אבל חובת ההוכחה עליו. בחודשים האחרונים, התחכום שהראתה ישראל בלבנון ובאיראן לא ממש בא לידי ביטוי בעזה.
בינתיים המערכה מדשדשת ולא נראית כמתקדמת לעבר ניצחון. להפך, בימים האחרונים הצליח חמאס גם להטות את העולם לצידו ונגד ישראל באמצעות קמפיין הרעב המפוברק, וגם להכשיל את הניסיון שלנו להוציא מידיו את אספקת המזון לאוכלוסייה, שמחזקת את שלטונו וממלאת את קופתו. אפשר להתווכח על השאלה אם התוכנית להזנת העזתים באמצעות חברה אמריקנית לא הייתה ישימה מלכתחילה, או שבכירים בצה"ל וגורמים נוספים הכשילו אותה, ברשלנות או במכוון. בשורה התחתונה, לא הצלחנו ליצור מצב שבו האוכלוסייה מקבלת את מזונה תוך עקיפת חמאס.
למרות הצלחותיו מול חיזבאללה ואיראן, יכולתו של נתניהו להוביל אותנו לניצחון בעזה עומדת כבר זמן רב בסימן שאלה. קשה מאוד להצדיק את ההתמשכות הארוכה כל כך של המלחמה שם, בלי יכולת להגיע להכרעה. התחושה הזאת החריפה לאחר עליית טראמפ והסרתם מן הדרך של מכשולים ששימשו כצידוקים ותירוצים. ביידן כבר לא כאן, הרמטכ"ל הלוי ושר הביטחון גלנט הוחלפו, ואפילו רונן בר התפטר מראשות השב"כ. נכון, היועמ"שית עדיין כאן וגם הפצ"רית ומפקד המתפ"ש טרם הוחלפו, אבל קצנו בתירוצים. אם הם עומדים בינינו לבין הניצחון, איך זה שעוד לא החלפתם אותם? החזיתות האחרות רגועות יחסית, וניתן יותר מבעבר לרכז מאמץ בעזה. עם כניסתו לתפקיד הכריז טראמפ ששערי הגיהינום ייפתחו על חמאס אם לא ישחרר מיד את כל החטופים. במקום לקחת את הצ'ק הפתוח הזה שהעניק לו הנשיא ולכתוב בו ניצחון מלא וכניעה של חמאס, נתניהו רשם בצ'ק עסקה מוגבלת לשחרור 30 חטופים חיים, וגם זה תמורת מחירים כבדים שישראל שילמה.
המינוי של אייל זמיר לרמטכ"ל הולך ומתגלה כטעות חמורה. לא מעט גבות הורמו כאשר מי שהיה בכיר מאוד במטכ"ל הקונספציה נבחר על תקן המושיע. אבל לנתניהו וישראל כ"ץ לא היה אומץ להקפיץ למעלה מישהו כמו דוד זיני או רומן גופמן, וזמיר נבחר על סמך תוכנית שהתחייבה לכבוש את עזה תוך מאה ימים. בהדלפות האחרונות שיצאו מהקבינט וטרם הוכחשו, הרמטכ"ל כבר מדבר על שנתיים עד חמש שנים. כך מדבר מי שלא רוצה או לא מאמין שזה יקרה. מה קרה לו בינתיים? אולי התשובה טמונה בניצחון המזהיר באיראן. בעת שנכנס לתפקידו היה ברור שהמבחן של זמיר יהיה בעזה, אבל אחרי ההצלחה באיראן הוא אולי מרגיש שאת הצדקת מינויו לרמטכ"ל ואת מקומו בדפי ההיסטוריה הוא כבר קנה.
לא ברור אם סוגיית החטופים היא הסיבה המהותית לעיכוב, או שמדובר בעוד תירוץ שנתניהו משתמש בו כדי להמשיך לא לקבל החלטות קשות. בכל מקרה, אין מנוס מלשים את המשוואה המוסרית על השולחן. חייהם של כ־20 חטופים שעדיין חיים יקרים לנו עד מאוד, וכולנו נעשה הרבה מאוד כדי להציל אותם. אבל כבר שילמנו ועוד נשלם בחייהם של הרבה יותר חיילים, ובעתיד חלילה גם אזרחים, אם לא נבין שהניצחון במערכה קודם לכול. המערכה שאינה מסתיימת מסכנת יום יום את חייהם של מאות ואלפי חיילים. זו טעות ערכית ומוסרית לחשוב שכדי למנוע כל סיכון לחיי החטופים, מותר לנהל מלחמה באופן שעולה בחיי עוד ועוד חיילים.
כדי לנצח במלחמה אין צורך להרוג כל חמאסניק, לתפוס כל RPG או לנטרל כל מטען. מה שצריך זה לשבור את רוח הלחימה של חמאס, והדרך לכך היא כיבוש מלא של הרצועה והטלת ממשל צבאי. ואם נתניהו ממשיך לגלות הססנות ודחיינות אופיינית, חובה על חבריו השרים להיות אלה שימריצו אותו לפעול. סמוטריץ', בן גביר וסטרוק מושכים לשם בכל כוחם, אבל הם לא יוכלו לבדם להזיז את העגלה. זוהי שעת מבחן לשרים ולחברי כנסת מהליכוד, שחייבים להטיל את כובד משקלם למען הניצחון ונגד הדשדוש. הזמן הולך ואוזל, עוד מעט יהיה מאוחר מדי. לעת כזאת הגעתם למלכות.
עת לבקש סליחה
יהודה שלזינגר, כתב ישראל היום ושדרן בערוץ 14, היה חייל צעיר בן 20 ששירת ביחידת דובר צה"ל בימי הגירוש מגוש קטיף. כחובש הכיפה היחיד בסביבה, מינו אותו לתפקיד האחראי על הקשר עם העיתונות הדתית. שלזינגר הצעיר הוציא הודעות דוברות שהיום הוא מתבייש בהן ומצטער עליהן. במונולוג שנשא בתוכניתו בערוץ 14 הוא אמר: "אני דבררתי את ההתנתקות, שירתי בדובר צה"ל, ראש דסק תקשורת דתית, בורג במכונה שדבררה והכשירה את הפשע הזה". שלזינגר הוסיף והזכיר: "הייתי שם כשהורים לתינוקות נסחבו כמו שקי תפוח אדמה מחוץ לבתיהם. הייתי כשהטובים שבטובים יושבים על רצפת בית הכנסת, מתחננים למנוע אסון – ואף אחד לא מקשיב… הייתי שטוף מוח ומהונדס תודעה", הודה שלזינגר. הוא הציג את מסקנותיו באשר לצורך החיוני בתקשורת מגוונת ולא מאתרגת, וחתם את דבריו בבקשת סליחה: "היום נשאר לי רק דבר אחד, לבקש סליחה ומחילה מהמגורשים, ולדאוג שלעולם לא עוד ושהיה לא תהיה".
יהודה שלזינגר היה בורג קטן במכונת הגירוש. אלמלא הווידוי שלו, ספק אם מישהו בכלל היה זוכר את חלקו בסיפור הרע הזה. כאשר אמרנו בשעת מעשה שלא נשכח ולא נסלח, חשבנו על אנשים בדרג הרבה יותר בכיר. אלה שיזמו את הגירוש, מי שהצטרפו אליו מתוך בחירה, או מי ששיתפו עימו פעולה במקום לנקוט צעד מצפוני ולהיות מוכנים לשלם את מחירו.
לפני שלושה שבועות יצא מוסף מיוחד של 'ידיעות אחרונות' לקראת מלאת 20 שנה להתנתקות. בין השאר התראיינו שם גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון, שבעצמו היה שותף להחלטה על הגירוש שהתקבלה ב'פורום החווה'. אגב, בימים ההם התקשורת התקוממה הרבה פחות נגד השתתפותם והשפעתם של בני משפחת ראש הממשלה בעיצוב מדיניותה של ישראל. עוד היו בין המרואיינים עורך הדין דב ויסגלס, שהיה מנהל לשכתו של שרון, האלוף במילואים גרשון הכהן, שפיקד מטעם צה"ל על כוחות הגירוש, ויונתן בשיא, שבמסגרת תפקידו כראש מנהלת סל"ע עסק בשידול תושבי הגוש להשלים עם רוע הגזרה ולהתפנות מרצון. גם לאחר השנים הרבות שחלפו, איש מהם לא הביע צער על חלקו במהלך, בעוול המוסרי הנורא שנעשה למגורשים, ובאיוולת הביטחונית האיומה שהביאה לעליית חמאס לשלטון ולהפיכת רצועת עזה לאיום אסטרטגי ולמעצמת טרור קטלנית. במקום לבקש סליחה, הם עסקו בהצדקה עצמית. גם ראש הממשלה נתניהו מעדיף להזכיר את הצבעתו נגד ההתנתקות בהצבעה האחרונה, כשהמצב כבר היה אבוד, ולהשכיח את תמיכתו במהלך בשלביו המוקדמים והקריטיים, ואת הימנעותו מלהוביל התנגדות עקבית ועוצמתית לגירוש מתוך הליכוד. כך גם מי שבמסגרת תפקידה הבכיר בצה"ל דבררה בעליצות את מהלכי הגירוש, וכיום מנסה להצטייר כמי שעשתה זאת בעל כורחה, כציות לפקודה.
בקשת סליחה ציבורית תיתן מרפא מסוים לפצעי הלב הצורבים של נפגעי הגירוש, ואולי גם תחזק את ההבנה שהעוול הזה צריך להיות מתוקן. כאשר תהיה הכרה בעוול, אולי גם הרעיון להקים מחדש התיישבות יהודית בעזה לא ייתקל בביטול ובזלזול מתנשא. הזמן הרב שחלף, המחיר ששילמנו כולנו – תומכי הגירוש ומתנגדיו, ושילוב הזרועות במלחמה למרות חילוקי הדעות, יוצרים הזדמנות לפיוס ומחילה. אין לי ספק שבקשת הסליחה של יהודה שלזינגר מתקבלת בחיבוק. חבל יהיה אם אנשים נוספים, בכירים ממנו במכונת הגירוש, לא ינצלו את עת הרצון הזאת.
לתגובות:
