פז"מ כלייה
תודה לה', זכיתי לתרום כליה לפני כשנה.
מאין באת
גדלתי בירושלים, בשכונת גבעת מרדכי, בן לאב פרופסור לספרות עברית ומומחה לפיוטים ולאמא מורה לעברית באולפן. למדתי בישיבות נהדרות, בישיבה התיכונית מקור חיים של הרב שטיינזלץ, שבה צרבו בנו את הערך "תשנו את העולם!", ואחר כך בישיבת ההסדר ברמת גן, שגם בה האווירה הייתה של שליחות למען עם ישראל. כיום אני גר ביישוב שילה, מקום היסטורי שבו קודש (עיר המשכן!) ועשייה מבורכת משתלבים יחד בקהילה נפלאה. אכן, גרים פה לא מעט תורמי כליה…
חיים של שליחות
אני עושה ברחבי הארץ הצגות ילדים שמשלבות משחק ובובות, ומשתדל להרבות תוכן איכותי שהוא גם מצחיק וגם ערכי. בנוסף לכך אני מפעיל בובות ומשחק בערוצים דתיים שונים, כמו ערוץ הידברות, 'הפנסאים' של חב"ד וערוץ מאיר. ככה גם אני זוכה להיות שותף במהפכת תחיית התרבות היהודית הנפלאה שמתרחשת בדורנו.
רגע מכונן
זכיתי, ובמשפחה שלי יש הרבה ערך וכבוד לאומנות איכותית. יש לי אחות במאית, אח משורר ועוד אח שחקן, וכשאנחנו יחד באירועים משפחתיים זאת חתיכת פצצת אנרגיה של כישרונות. תמיד יש איזו הצגה לילדים, סדנת כתיבה או הצגת תיאטרון פלייבק משפחתית.
השראה לחיים
כבר שנים שהרעיון על תרומת כליה מסתובב לי בראש, אבל הוא הסתובב כמו גלגל שיניים ריק, בלי לרדת לפסים מעשיים. לפני שהכרתי את הפרוצדורה מקרוב, היא הייתה נראית כמו הר ענקי שאי אפשר לחצות, עד שלפני שלוש שנים הייתי באומן בראש השנה, במתחם חמוד של ברסלברים דתיים לאומיים בשם 'נהרדעה', שם היו כמה תורמי כליה (דתיים לאומיים ברסלברים, מסתבר שזה שילוב איכותי). איכשהו הנושא עלה, החברים שיתפו בתהליך שהם עברו עם התרומה, והבנתי כמה זה קל מצד אחד, ומצד שני כמה זה חשוב ומציל חיים. זה הרגע שהחלטתי ללכת על זה באמת, למרות שגם אז לקח לי זמן, יותר משנה וחצי. עשיתי את תחילת התהליך והבדיקות הרפואיות בנחת, לאט לאט, ותוך כדי כך הבשלתי עם העניין, וכשהגעתי לרגע התרומה – הרגשתי מוכן בלב שלם וחפץ.
קופצים למים
כשהודעתי להורים שלי שהחלטתי לתרום כליה, הם נבהלו. בשביל מה אני צריך את הסיפור הזה על הראש? למה סתם להסתכן? זה היה נראה להם סיכון מיותר, ושאין סיבה שאדם בריא "יכניס את הראש שלו למיטה חולה". ברוך ה' הייתי בליווי של ארגון 'מתנת חיים' שהסבירו לי בדיוק מה הפרוצדורה, הצמידו לי תורם כליה מלווה, שכבר תרם בעבר כליה – אחד החברים מראש השנה באומן, יהודה שנדורפי היקר מפז – וכשהכול מובן, מה רמת הסיכון (ספוילר – נמוכה…) ומה התהליך, התרומה נראית כמו משהו הגיוני ואפשרי.
גאולה
הנתרם שלי, דני, עבר שנים של טיפולי דיאליזה, עד שפגשתי אותו. עד אז, לא הבנתי כמה הטיפולים הללו קשים ועוצרים את החיים (שלא לדבר על הסיכון שבלהיות תלוי במכונת הדיאליזה), החיים שלו, ושל הילדים שלו, שטיפלו בו, סבבו סביב הטיפולים שלו כל הזמן. שלוש פעמים בשבוע הוא היה צריך להתייצב בבית החולים, לעבור שעות של טיפול כואב ולחזור הביתה גמור. בשלב כלשהו הוא כבר לא היה מסוגל להחזיק את עצמו ולנהוג חזרה הביתה אחרי הטיפולים, אז בכל פעם אחד הילדים שלו היה צריך לבטל עבודה ולהחזיר אותו הביתה. היום אני ודני בקשר, ולפני חצי שנה זכיתי להשתתף בחתונה של הבן הצעיר שלו, שהוא כבר חגג בה כאדם הרבה יותר בריא (הודו לה'!).
חיים חדשים
החיים שלי היום נראים כמעט אותו הדבר (והחיים של דני לא, תודה לא־ל!). חוץ מזה שאני שותה הרבה, וביום כיפור האחרון לא צמתי והייתי צריך לשתות לשיעורין, וכך גם בשאר הצומות בשנה הראשונה שלאחר התרומה. בנוסף לכך התחלתי לעשות כושר, כמו הרבה תורמי כליה, שמבינים פתאום כמה הגוף שלנו הוא מתנה וכדאי להשקיע בו. בסך הכול טוב לי ושמח, ברוך ה'. לפעמים מישהו ששומע שתרמתי כליה ניגש אליי בהתפעלות ומשבח אותי: "איזה צדיק אתה", "איזה קורבן הקרבת" וכדומה, אבל תכל'ס, בהסתכלות אחורה, החלק הכי מסובך וקשה היה ההחלטה עצמה, כל השאר סביר לגמרי. פחות משנה אחרי התרומה עברתי ניתוח לייזר להסרת משקפיים, וההחלמה ממנו הייתה הרבה יותר מתסכלת ולא נעימה מההחלמה מתרומת הכליה.
חבר מביא חבר
עדיין לא זכיתי שמישהו אחר יתרום בעקבותיי. היה חבר אחד שבדק, אבל לא היה מתאים לתרום כליה, ועכשיו אני מחכה לראשון בכיליון עיניים וכליה…
רגע של נחת
החיים שלי רק השתפרו מאז התרומה. חוץ מניתוח ותקופת החלמה קצרה, המצווה הנפלאה הזאת לא דרשה ממני הרבה, ורק גרמה לי להעריך ולשמוח בכל הטוב שבחיי, אבל ליהודי אחר היא שינתה את החיים מאפלה לאורה. למי שיכול אני ממליץ, לכו על זה! צרו קשר עם 'מתנת חיים', ואם צריך עוד זריקת עידוד – דברו איתי!
