במקרה שלא שמתם לב, חם פה. ממש חם. חם כל כך עד שאנשים ברחוב התחילו לחבק אשכנזים רק כדי לקבל מהם משב קליל של קור. כל כך חם עד שהמפגינים למען ניצחון החמאס חסמו את איילון בשביל הסיכוי לקבל שפריץ ממכת"זית. חם עד כדי כך שסמוטריץ' הסכים לתת לנתניהו עוד הזדמנות, רק כדי לקבל ממנו הבטחות רשומות על קרח. כל כך חם עד שהממשלה הגדילה עוד יותר את הסיוע המפלצתי לעזתים בתקווה שהעולם קצת פחות ירתח עלינו. כל כך חם עד שהרמטכ"ל חטף רגליים קרות, והקבינט זרם איתו והחליט בקיבעון לחתור לקיפאון.
בינתיים העזתים המורעבים משמינים מנחת, הממשלה מגמגמת, והחיילים שלנו ממשיכים לנוע הלוך ושוב ולהספיג את הדיונות של רצועת עזה בנחלים דביקים של זיעה שבטח יגרמו בקרוב ל'הארץ' להגיד שגם זה פשע מלחמה.
מי שלא חווה סיור רגלי או נסיעה בהאמר לוהט עם ציוד מלא לעולם לא יבין זאת. לכן אני כאן, כדי לספר את סיפורם.
כל תוכנית היא בסיס לשינויים
כשהתחלנו את סבב המילואים הנוכחי, אי שם בחודש אייר (נדמה לי שזה היה השנה אבל אני כבר לא לגמרי בטוח), י' המג"ד הדגיש בשיחת הפתיחה שהאויב שלנו הוא לא רק חמאס, הוא גם החום שעובד נגדנו. אנחנו חייכנו חיוך מר. חיוך, כי חשבנו שתוך שבועיים־שלושה חמאס יבוא לעסקה ואנחנו נלך הביתה. מר, כי הבנו שגם הסבב הזה הוא בסך הכול סבב, להנהגה המדינית והצבאית אין שום כוונה לסיים את העבודה, בכל אופן לא עכשיו. מה שכן, חום יולי־אוגוסט אז היה רחוק מאוד. מי חשב שאחרי 90 יום, בשלב המחורפן של החופש שבו הילדים כבר מתירים כל רסן ורצועה, אנחנו עדיין נטחן את הצירים של הרצועה.
אני, יש לומר, כבר לא טוחן שטח כמו פעם, כי אני קשיש ונרפה ובאופן כללי החייל הכי גרוע בתולדות צה"ל. אני פריווילג מזגני, התפקיד שלי הוא לשבת בחמ"ל הממוזג ולעזור בלוגיסטיקה, או בשפה פחות מכובסת – לעשות כמה שפחות נזקים.
בשורות הבאות אני עומד לספר לכם איך נראה יום ממוצע ברצועת עזה כפי שהוא משתקף מהחמ"ל. רק אקדים ואומר שאני, בניגוד לערוצי תקשורת מסוימים, לא מעוניין לעזור לאויבינו. לכן שיניתי את הפרטים כך שהשמות לא נכונים, המקומות לא אמיתיים, וגם המלחמה לא באמת מלחמה, אבל את זה אתם כבר יודעים.
כלל ברזל בצבא הוא שאנחנו לא תנועת נוער: עמידה בזמנים היא קודש, אין קיצורי דרך, ברגע שנקבעה תוכנית עבודה דבקים בה ולא מעגלים פינות. כלל ברזל נוסף הוא שכל תוכנית היא בסיס לשינויים. מה שאומר שבתשע בבוקר מתכנסים לישיבת תכנון, בעשר משנים כיוון, באחת עשרה מחליטים על ישיבה נוספת, בשתים עשרה הולכים לאכול צהריים, באחת עושים הערכת מצב, בשתיים מאריכים את ההערכה, בשלוש מחליטים שבארבע נודיע שבחמש נתכנס ובשש נקבל החלטה חלוטה ומוחלטת, לא סופי.
בשבע דופקים על השולחן ומודיעים איך תתנהל הלוגיסטיקה למחרת. לדוגמה: בשעה אפס־שמונה־אפס־אפס יתייצבו בנקודה א' פלוגת הנדסה, שני האמרים ושלושה טנקים, שימשכו איתם די־ניין אחד, אושקוש סולר, שלוש משאיות וצוללת. בליווי מחלקה מסייעת ורביעיית מיתרים הם יקבלו אל"ף ויצאו לגימ"ל בשי"ן פלוס 300 כדי לפרוש פק"ל מעבר לגב"ל במסגרת מבצע ארכובות שמשון, שהוא, כזכור, המשכו של מבצע תלאובות גרשון, שעליו הכרזנו לאור ההצלחה האדירה של מבצע ערבות דישון. מפקד המשימה הוא מורדי המ"פ, ראשי תיבות של מפקד פלוגה, או מחנה פליטים, או מה פתאום, כל שלוש האפשרויות נכונות לגביו, תלוי בהקשר.
כל הנוכחים מהנהנים בהבנה למרות שהם לא לגמרי סגורים מה בדיוק המשימה ולמה צריך צוללת. במיוחד הם לא זוכרים מה זה מבצע אכזבות קלשון אבל לא נעים להם לשאול את הקדקודים, משום שגם הם לא מבינים.
להוריד את הווסט במקלחת
מה שקורה בפועל זה שמורדי מגיע לנקודה באפס־שמונה־אפס־שבע עם ההאמרים, שם מחכים לו המוהנדסים, הטנקים, שתי משאיות וצוללת. המשאית השלישית נעלמה בדרך, כנראה הצטרפה בטעות לאיזו שיירה הומניטרית ועכשיו מצניחים אותה לים. הדי־ניין זה סיפור מצחיק: אתמול הרמ"ט שלח את המנל"ח להגיד לקמב"ץ שיוודא מול האוגדה ובאוגדה אמרו בסדר, אבל היום כשבאו לאסוף את הדי־ניין אמרו בסדנה מ"פ (מה פתאום), הוא תקול כבר שבועיים, כל האוגדה יודעת. כדי לא לעכב את המשימה חיפשו די־ניין פנוי וגילו שיש שלושה – אחד בדיוק יצא למשימה בגזרה אחרת, השני בלי דלק (המתדלק האוגדתי בחופש עד מחר), והשלישי נעלם לפני כמה ימים ואף אחד לא יודע איפה הוא, אם תמצאו אותו אתם בהחלט יכולים לקחת.
"נסתדר", אומר מורדי, "מה עם האושקוש?"
"אתמול השאירו אותו עם אורות דולקים ועכשיו לא מצליחים להניע אותו".
"אי אפשר להניע עם כבלים?"
"אפשר, אם יגיע לפה אושקוש אחר".
מורדי מחליט לדבוק במשימה בלי אושקוש ומארגן את הכוח ליציאה, אבל אז מתברר שאף אחד לא יודע איפה המפתחות של הצוללת. במשך שעה מחפשים את המפתחות, מנסים להניע עם כבלים ובדחיפה, בסוף מצליחים עם הטריק הרגיל של דפיקה קלה על הסטרטר. אחרי שיוצאים לדרך טנק אחד פורס זחל, משאית אחת מתחפרת בחול והצוללת, ובכן, צוללת.
אל נוכח השמש האכזרית הם מתקנים את הטנק, מחלצים את המשאית וצוללים גם הם בים של זיעה. כל היום הם עובדים תחת השמש שבהתחלה היא קופחת, אחר כך רותחת, אחר כך בלתי נסלחת, וגם בהמשך היום אין חדש תחת השמש. כדי להגן על העור הם לובשים ווסטים קרמיים וחובשים קסדות שמטרתם למנוע מהזיעה להתנדף. בהתחלה זה קשה, אחר כך גם, אבל אחרי לא יותר משש־שבע שעות הווסט הופך לחלק בלתי נפרד מהגוף, וגם הראש מקבל את הצורה החיננית של הקסדה.
כשהמשימה מושלמת הם מקפלים את הציוד, מוודאים שלא שכחו שום דבר בשטח וחוזרים למגנן, שם אפשר לעיתים לחלוץ את הנעליים ואפילו להתרחץ עם מגבונים, לפעמים אפילו במים מינרליים מבקבוקים. בחלק מהמגננים מותר להוריד את הווסט לפני המקלחת. את ענני החול האין־סופיים של עזה, לעומת זאת, אין שום אפשרות להוריד.
כך מתנהלת המלחמה – ביום, בלילה, בחום, בקור, בשבת, ביום חול, בעצם ברצועת עזה כל יום הוא יום חול. בזמן שאנחנו נאנקים במעבר הקצר בין המזגן של הבית למזגן של המכונית, הם מבצעים את העבודה הקשה והסיזיפית בכל מזג אוויר, בלי להתלונן, בלי להתבכיין, בין אם הם מבינים את המשימה ובין אם לא, בין אם הם רואים טעם ובין אם לא, בין אם הם לא מצליחים להניע את האושקוש ובין אם בכל זאת לא.
אחיי גיבורי התהילה, ממעמקי החמ"ל הממוזג אני עוקב אחריכם ומעריץ אתכם. חזקו ואמצו. הייתי מצדיע לכם, אבל במצב הנוכחי של הלחות אני חושב שגם אתם תסכימו שעדיף שאני לא ארים את היד.
לתגובות:
***
