גורמי הטיפול מעריכים כי כמעט בכל יישוב במדינת ישראל יש נפגעי פגיעות מיניות. חלק ניכר מהם נמנעים מלחשוף את הפגיעה ומעדיפים להתעלם מקיומה ולשמור עליה כסוד אישי. הקורבנות מתמודדים עם מערכת מורכבת של מחסומים פסיכולוגיים וחברתיים, הבנויים מתחושות אשמה ובושה עמוקות. תחושות אלו מכבידות על יכולתם לצעוק בקול גדול ולבקש עזרה נוכח העוול הנורא הפוקד אותם.
הפוגעים עצמם מפעילים מניפולציות רגשיות מתוחכמות הגורמות לקורבנות בלבול עמוק. בלבול זה מעורר רגשות אשמה כוזבים, כאילו המעשים נעשו בהסכמתם. כך היה למשל במקרה שבו אח פגע באחותו, והצליח להשתיק את הפגיעה באמצעות טיעונים מופרכים שעליה לאפשר לו זאת בשל הקרבה המשפחתית והמחויבות שלה לשלמות המשפחה. מצב זה יכול להביא לשמירה על הפגיעה בסוד במשך שנים רבות.
גישת השתיקה והסודיות בפגיעות מיניות היא טעות חמורה, הן מהבחינה ההלכתית והן מהממד הטיפולי־נפשי. מהיבט ההלכה, קיימת בתורה המצווה המפורשת "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). מצווה זו מטילה על כל יהודי, כולל הנפגעים, חובה למנוע נזק מחברו ולפעול באופן יזום למניעת פגיעות נוספות. עליהם להתגבר על הקושי הטבעי ולדווח על המקרה כדי לעצור את התמשכות הפגיעה.
פרטו לכך, לחשיפה יש גם משקל רב בשיקום הנפשי של הנפגע עצמו, משום ששמירת הסוד גובה מחיר נפשי כבד. הניסיון הטיפולי מלמד ששמירת סוד טראומטי שואבת מהאדם כוחות נפשיים כבירים, לעיתים על חשבון היכולת להשתקם, לחזור לאיזון רגשי ולבנות חיים בריאים. ככל שהגילוי מתמהמה הסבל מתעצם, הפצע הנפשי הולך ומעמיק ופוגע באישיות הפנימית של הנפגע. וככל שהפגיעה מודחקת זמן ממושך יותר, הטיפול נעשה קשה ומורכב יותר. זיהוי מוקדם וטיפול מהיר יכולים למנוע נזקים נפשיים קשים וארוכי טווח. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מדובר בפגיעות בילדים, שנפשם הרכה עדיין בשלבי עיצוב, וככל שתינתן עזרה טיפולית בשלבים מוקדמים הם יצליחו לחלץ עצמם מתוצאות קשות של הפגיעה. כמו כן שמירת הסוד פוגעת ביכולתו של הנפגע לסמוך על אחרים, להתבטא בביטחון ולעבד את החוויה הקשה שעבר.
האחריות לחשיפה אינה מוטלת רק על שכם הנפגעים. על ההורים, אנשי החינוך, מדריכים, חברים, וכל אדם שמזהה סימנים מדאיגים, מוטלת החובה להטות אוזן. לשים לב לסימני אזהרה שיכולים להעיד על התמודדותו של אדם עם פגיעה מינית, במיוחד אם מדובר בילד או בנער. סימנים אלו כוללים הסתגרות פתאומית, תגובות רגשיות חריפות כגון התפרצויות כעס, בכי חריג או התנתקות מהסביבה. כמו כן עלולה להופיע רתיעה ממגע גופני, ואף תחושות כלליות של דיכאון, חוסר מוטיבציה, חרדה, ייאוש ועצב שאינן מוסברות.
במצבים אלו יש לאזור אומץ, לשאול את השאלות הקשות ולנסח את הדברים באופן ישיר: "האם נפגעת?". שאלה פשוטה כזאת, שלעיתים קשה כל כך להשמעה, עשויה ליצור סדק בחומה. דווקא הדיבור הישיר והאמפתי הזה יכול להציל נפשות פצועות ולשבור את הבדידות האופפת את שמירת הסוד. לפעמים הפנייה מבחוץ היא זאת שתגרום להן לאחוז בחבל ההצלה, לחשוף את הסוד הכבד ולעודד את הנפגע לבקש עזרה.
לא תוכל להתעלם
הציווי ההלכתי "לא תוכל להתעלם", שנכתב ביסודו על מצוות השבת אבדה, כולל גם את המקרים של "השבת גופו" (רש"י סנהדרין עבודה זרה "השב את גופו לעצמו"). ובהקשר של פגיעה מינית – "לא תוכל להתעלם" ממעשים חשודים בסביבה, המעוררים חשש כי מדובר בפוגע המנסה להסוות את מעשיו הנפשעים.
עם כל הרצון לחשוף את הפגיעות, יש להבחין הבחנה מהותית וחדה בין גילוי הדברים בפני גורם מוסמך המתמחה בטיפול במצבים כאלה ובין פרסום רחב לציבור הכללי. גם אם הדברים אמת, בפרסום הציבורי יש משום לשון הרע והלבנת פנים שהם איסורים חמורים. החפץ חיים קובע שההיתר לפרסום קיים רק כאשר ישנו חשש ממשי לפגיעה עתידית ואין דרך אחרת לעצור אותה (ובתנאי שמתקיימים התנאים לדיבור לשון הרע לתועלת, כפי שמפורט בשמירת הלשון, כלל י').
לפיכך יש למצות תחילה את כל הדרכים הראויות: פנייה למשטרה או לבית דין המתמחה בפגיעות, אשר ידרשו מהפוגע לקבל אחריות מלאה על מעשיו, ורק כאשר קיימת סכנה ברורה ואין דרך אחרת למנוע אותה – מותר לפרסם מתוך מטרה לעצור את הפגיעה, ולא ככלי נקמה. כאשר עולה חשד שהפוגע ימשיך בדרכיו, יש לפרסם זאת גם אם מדובר באדם מוערך שיש לו מעמד ציבורי.
מטבע הדברים, חשיפת מקרה כזה כרוכה בנזק תדמיתי חמור לחברה הדתית בכללותה, ונוסף על כך מתעוררת חמלה טבעית כלפי משפחת הפוגע החפה מפשע. הגמרא במסכת מועד קטן (דף י"ז עמוד א') מעמידה אותנו בפני דילמה מקבילה, כשהיא מתארת את היסוסו הכבד של רב יהודה כאשר התבקש לנקוט פעולה נגד תלמיד חכם שהתעוררה לגביו שמועה שלילית. רב יהודה מביע את הדברים בצורה מפורשת: "היכי לעביד? לשמתיה – צריכי ליה רבנן. לא לשמתיה – קא מיתחיל שמא דשמיא", כלומר, כיצד עליי לנהוג? אם אנדה אותו ואכריז עליו חרם, הרי שייגרם נזק גדול ללימוד התורה, מאחר שחכמים זקוקים לו לצורך הוראה והדרכה, ואם לא אנדה אותו ואעלים עין ממעשיו, הרי שייגרם חילול השם ממעשיו הרעים. לבסוף רב יהודה החליט לא להתעלם מהמצב ולנדות את אותו תלמיד חכם.
מכאן נובע שסדר הקדימויות הנכון הוא להעמיד את שמירת הציבור ואת טוהר הדרכת התורה כערכים עליונים, גם במחיר של פגיעה במעמדו של אדם פרטי ובמשפחתו. החלטתו הנחושה של רב יהודה לנדות את אותו תלמיד חכם מלמדת שחילול השם האמיתי טמון דווקא בהסתרת העוולה ובהמשכת כהונתו של פוגע. ההגנה על הציבור ומניעת פגיעות עתידיות גוברות על החשש מפני הנזק האישי שעלול להיגרם לאדם ולמשפחתו.
דרכי תשובה
אדם שפגע פגיעה מינית מציב בפנינו אתגר הלכתי ואנושי עמוק: האם גזר הדין עליו הוא ניתוק תמידי מהקהילה, או שמא ישנה אפשרות אמיתית לשיקום ותיקון?
העיקרון התורני כי "תשובה קדמה לעולם" מחזק את האמונה בכוח התיקון ובפתיחת שערי תשובה בפני מי שעבר תהליך אמיתי, גם אם עשה עבירות חמורות. מחקרים מקצועיים מלמדים שלפוגע בוגר, במיוחד מי שחזר על מעשיו, סיכון גבוה לחזרה על הפגיעה. ברוב המקרים הפוגע סובל מפצעים נפשיים וחוויות טראומטיות מהעבר, שהולידו בו דחפים כפייתיים המתבטאים בחיפוש אחר שליטה והפעלת כוח על חלשים ממנו, כמנגנון התמודדות עם כאבו הנפשי. בלי התערבות טיפולית מקצועית, הסבירות לחזרה על הפגיעה נותרת גבוהה.
מתוך הבנה זו, התהליך הנדרש לשיקום אמיתי הוא הרבה מעבר לביטויי חרטה רגשיים בלבד. הוא מחייב מסע מעמיק של תשובה הכולל הבנה מלאה של חומרת המעשים, קבלת אחריות שלמה למעשה ולכל השלכותיו, ובעיקר החלטה ברורה להימנע מכל פגיעה עתידית. מטרה זו ניתנת להשגה רק באמצעות טיפול מקצועי מתמשך ויסודי. על הפוגע לשנות מהותית את הדפוסים שאפשרו את הפגיעה, לתקן את טעויות החשיבה שהצדיקו את מעשיו ופגעו ביכולת האמפתיה הטבעית שלו, ולפתח כלים מעשיים לניהול רגשות ולשליטה עצמית.
אולם יש הגורסים שאין לקבל שום פוגע חזרה לקהילה, גם אם השלים את התהליך הטיפולי וההערכה המקצועית מעידה על סיכון נמוך להישנות הפגיעה. לדעתם, פתיחת אפשרות השיבה עלולה לפגוע ברשת הביטחון הקהילתית, ולכן עדיף להימנע מסיכונים ולהשאיר אותו מחוץ לקהילה. לעומת עמדה זו יש להביא את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה המדגישים שאין מעשה שלא ניתן לתקנו. יתרה מזאת, אם נאמץ גישה של הרחקה מוחלטת, נשלול מהפוגעים כל רצון לעבור את התהליך הטיפולי המורכב והקשה, ובכך נהיה עלולים אפילו להגביר את הסיכון לפגיעות נוספות. כמו כן, יש להתחשב בעובדה שרוב הפגיעות המיניות מבוצעות על ידי אנשים מוכרים ולא זרים לנפגעים, ולפיכך הרחקה בלבד לא תבטיח הגנה מלאה וכנראה ישנם פוגעים בסביבה, אלא שאינם מוכרים.
דווקא ההכרזה הציבורית על קיום אפשרות לתשובה ושיקום, גם ממעשים חמורים ביותר, חשובה מאוד כשלעצמה, בפרט משום שהיא מעניקה לפוגעים תקווה ומניע לצאת למסע שיקום אמיתי.
יהי רצון שנזכה לפעול בחוכמה ובאומץ מול הפגיעות הללו, לרפא את הנפגעים ולהושיט יד לכל המבקש לתקן את דרכיו באמת, ובכך נסלול את הדרך להופעת תורה גדולה אשר בפועל מביאה לתיקון עולם.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
