שירי אביב, מנהלת הקהילה של קיבוץ עין השלושה, אפילו לא ידעה שהיא כזאת. "אף אחד לא שאל אותי את השאלות האלה עד היום", היא נבוכה לרגע, כי מאז טבח ה־7.10 היא לא עצרה כדי לעבד את מה שעבר עליה ולבדוק איך היא עצמה מרגישה ומתמודדת. "יצאתי מהממ"ד אחרי 26 שעות, חיבקתי את בעלי ואת הילדים, צחצחתי שיניים, שתיתי קפה והתחלתי לעבוד", היא מספרת. מאז היא עובדת על טורבו כבר כמעט שנתיים. בשעות הראשונות הייתה צריכה לבדוק מי נרצח בקיבוץ שלה, היכן מוטלות הגופות, איך ואיפה מרכזים אותן. בהמשך הקימה במלון באילת צוותי עבודה, מסגרות חינוך לילדים ומסגרת לגיל השלישי, עברה לחיפוש של כמאה דירות בשביל כל הקהילה וניצחה על המעבר למגורי הביניים בנתיבות. בימים אלו היא עובדת כדי להחזיר כולם הביתה אל הקיבוץ, לבתים המשוקמים ולמדרכות החדשות שכתמי הדם נמחו מהן כדי לא להזכיר את מה שקרה.
מתוך כל מנהלי הקהילות של הקיבוצים שחוו את אסון 7 באוקטובר, שירי אביב ועוד מנהלת קהילה נוספת הן היחידות שנשארו בתפקידן עד עתה. כאמור, מאז שיצאה מהממ"ד היא לא הפסיקה לטפל בצורכי הקהילה שלה, עד שערב אחד ארבעת ילדיה הפרטיים התייצבו להפגנת מחאה בחדר במלון והודיעו שהם לא הולכים לישון עד שאמא באה לומר להם לילה טוב.
לנהל בתקופה הכי קשה
שירי אביב, אם לארבעה ילדים, היא בת עין השלושה. עד לפני 12 שנים ניהלה פרויקטים במיקרואלקטרוניקה, ובעשור האחרון היא יועצת חינוכית לגיל הרך. לפני שלוש וחצי שנים נקראה לדגל לתפקיד מנהלת הקהילה בקיבוץ. "נפלה בחלקי זכות גדולה שזה קרה במשמרת שלי", היא אומרת. "זכיתי לנהל את הקהילה בתקופה הכי קשה שידע הקיבוץ".
באותה שבת היא נכנסה לממ"ד עם שלושה מילדיה, בני שמונה, עשר ושנתיים. בעלה נסע מוקדם בבוקר לאזור המרכז, ובתה בת הארבע שהתה אצל הוריה שגרים בבית סמוך.
"כ־150 מחבלים חדרו לעין השלושה באותה שבת", היא משחזרת. "נרצחו כאן ארבעה אנשים יקרים. רמי נגבי, הרבש"ץ שלנו, נרצח מחוץ למזכירות, לאחר שהוציא הודעה לחברי כיתת הכוננות בעלי הנשק הארוך להגיע לנקודת המפגש. לאחר שרצחו את רמי, הנוח'בות רצחו את מרסל טליה זיכרונה לברכה". מרסל, מחוות טליה שבדרום הר חברון, התארחה באותה שבת בקיבוץ, לשם באה כדי לסייע לנכדיה וחתנה. ליאורה, בתה היולדת, שהתה בבית היולדות. מרסל נמצאה ירויה מחוץ לחדר האירוח, אוחזת בידה שקית סוכריות שהתכוונה לתת לנכדים. בתה המודאגת התקשרה מבית היולדות אל אחיה ידידיה ובצלאל וביקשה מהם לבדוק מה עם אימם, שהייתה מנותקת קשר. האחים, שיצאו לבדם מהחווה בהר חברון לעין השלושה, הם שמצאו את אימם הירויה.
"הם רצחו גם את נועה גלזברג ואת סילביה מרינסקי", ממשיכה שירי, "ומלבדן יש עוד עשרה נרצחים בני משק או קרובי משפחה שהתגוררו בבארי, בכפר עזה ובניר עוז, כמו תמר קדם סימן טוב שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה בניר עוז. מעגלי הפגיעה הם גדולים מאוד".
שירי ממשיכה לתאר את השתלשלות האירועים באותו יום ארור: "מרסלו, סגן הרבש"ץ, הגיע סמוך לנקודת המפגש של כיתת הכוננות וראה שרמי הרבש"ץ מותקף על ידי שמונה נוח'בות. הוא הבין שהוא במיעוט מספרי ושעליו ליצור קשר מיידי עם הצבא, ונסוג לאחור. בזמן הזה הטלפון הפרטי שלו נפל בלי שהיה מודע לכך".
איפה את היית בזמן הזה?
"עם הילדים בממ"ד", היא עונה. "האיש שלי יצא מוקדם בבוקר לכיוון המרכז. הוא עבר את בארי ובשש ורבע כבר ירו לו על הרכב. הוא אפילו לא הבין מה קורה, חשב שזה תקר בגלגל, המשיך לנסוע, וניצל פעם נוספת בצומת הקשתות". בתה בת הארבע הייתה כאמור עם הוריה של שירי בביתם, כאשר לבית נכנסו מחבלים. "במשך שעה חצי התאבלתי על הוריי ועל בתי", היא אומרת. "בשעה עשר בבוקר ההורים שלי כתבו לנו הודעה: 'אוהבים אתכם, הם אצלנו', וקרוב לשעה וחצי לא הייתה לנו תקשורת איתם. באורח ניסי לחלוטין המחבלים עזבו את הבית כמעט מיד בלי לפגוע בהם. "הנוח'בות ישבו בבתים, שתו ואכלו, הרסו וירו כשהאנשים הנצורים בממ"ד שומעים את הכול".
היא מספרת על גבורתו של מתן מליחי, חבר כיתת הכוננות, שחיכה בביתו עם אקדחו האישי. "הוא ביקש מאשתו ומשלושת הילדים להיכנס לממ"ד, והוא עצמו חיכה בחדר הילדים עם האקדח כדי לירות במחבלים אם ייכנסו. הוא המתין בסבלנות. לאחר שנזרק רימון לביתם, שמע את המחבלים צוחקים בסלון. באיזשהו שלב הקבוצה יצאה, אבל אחד המחבלים שהיה חמוש בקלצ'ניקוב פנה לכיוון הממ"ד. מתן ירה בו כדור והמחבל נפל על הרצפה, וכשמתן ניסה להגיע אליו, המחבל קם בשאגה. כדי לא ליצור מצב שהוא מושך אליו אש, מתן גרר אותו לחדר סמוך וחיסל אותו בידיים".
במקביל נכנסו המרצחים גם לביתה של ז'קלין גליקסמן, ניצולת שואה בת 81. "ילד בן 15 חמוש בקלצ'ניקוב פתח את חלון הממ"ד שלה ודרש ממנה כסף ותכשיטים", מספרת שירי. "היא הורידה את תכשיטיה ונתנה לו גם את המחשב והוא הלך. לאחר מכן נכנסה לביתה חוליה נוספת. ז'קלין נתנה להם עוד רכוש, אבל בפעם השלישית כבר לא נשאר לה מה לתת. המחבל דחף אותה לממ"ד והתחיל לפזר סביבה חומר כלשהו שאותו פיזר גם בסלון. ג'קלין הבינה שמשהו רע הולך לקרות, הניחה רגל על הכוננית שהייתה ליד החלון וקפצה".
בגיל 81 היא קפצה מהחלון?!
"כן", מחייכת שירי. "הבן שלה בא לכאן לביקור כמה חודשים אחרי הטבח, הוא ניסה לעשות משהו דומה ולא הצליח. ברגע שהיא קפצה, היה פיצוץ והבית התחיל לבעור". ז'קלין חצתה את הקיבוץ בריצה, חלפה על פני גופתו של רמי, ובדרך מצאה את הטלפון של מרסלו, סגן הרבש"ץ. "היא הרימה את הטלפון והתחילה לדפוק על דלתות של אנשים כדי שיפתחו לה. מי שפתח לה היה מרסלו עצמו ששמע אותה מבחוץ. הוא פתח את החלון ומשך אותה פנימה, ובפעם הראשונה הבין שקורה משהו גם בשכונה הרחוקה יותר, כי עד עכשיו היה מנותק קשר".
מרסלו עדכן את כוחות צה"ל, כשבמקביל ליאורה היולדת הזעיקה את אחיה מחוות טליה שבדרום הר חברון, ומתן מליחי קרא לחבריו מהיישוב אביגיל בהר חברון. "ארבעת הלוחמים האלה, שהגיעו ממרחק של יותר מ־100 קילומטרים, הקדימו את הצבא".
"שמע ישראל" עם הילדים
מה עבר עלייך באופן אישי באותה שבת?
"שהיתי עם ילדיי 26 שעות בתוך הממ"ד. המחבלים ניסו לפתוח את חלון הממ"ד, אבל תודה לא־ל הם לא הצליחו. זו הייתה המתנה אימתנית למוות", היא אומרת. "באיזשהו שלב השלמתי עם המוות, וכל התפילות שלי היו שרק לא יפגעו בילדים. היינו סגורים ונצורים בלי אוכל או מים, בלי חשמל, בלי יכולת לצאת לשירותים. לא ידעתי מה קורה עם בעלי או עם הקהילה כי לא הייתה תקשורת, אבל מדי כמה שעות חזרה התקשורת לכמה דקות וראיתי מבול של הודעות: 'הצילו, הם אצלנו!', 'הם רוצחים אותנו!', 'איפה הצבא?'. בגלל התפקיד שלי אני נמצאת בקבוצות כלל־יישוביות, אז ראיתי מה קורה בכל האזור שלנו והבנתי שנשארנו לבד".
רק ברבע לשש בערב הגיעו אליה חיילים ראשונים. "שכחתי לבקש מהם להכניס לנו אוכל, רק ביקשתי שיוציאו את הצרכים מהממ"ד", היא אומרת. "אחר כך כבר למדתי את הרעשים של המסק"ר (מסוק קרב – ה"צ) שהגיע, ופתחתי את הדלת בזמן הרעש של המסק"ר כי אז לא שומעים את הפתיחה של הדלת, ויצאתי כפופה ובמהירות כדי להביא מים. אחד הדברים שהילדים הכי זוכרים הם הרגעים שבהם הייתי צריכה לעזוב אותם כדי להביא מים".
מה היה הרגע הכי קשה שאת זוכרת?
"היו הרבה רגעים קשים בתוך הממ"ד. נתתי לילדים הנחיה כדי שיבינו שאולי אני הולכת למות. כדי לגייס אותם הייתי צריכה להגיד להם מהי הפעולה שהם צריכים לעשות. הסברתי להם שברגע שאני אומרת 'עכשיו' הם נכנסים מתחת למיטה, וליאור הגדולה אוחזת לעומרי הקטן חזק את הפה. 'תשימי לב שהאגודל מעל האף כדי שלא תחסמי לו את הנשימה'. ניסינו את זה פעם אחת והוא התחיל להשתולל. אז אמרתי ליאיר בן השמונה שהוא צריך להחזיק אותו בגוף וליאור צריכה לחסום את הפה, 'ואתם ממשיכים להסתתר מתחת למיטה ולא משנה מה אתם שומעים או רואים שקורה לאמא, אתם לא יוצאים עד שמישהו יקרא בשמות שלכם'. כשהנוח'בות ניסו לפתוח את חלון הממ"ד יאיר אמר בהתלהבות 'הצבא הגיע!' אבל אני שמעתי ערבית ואמרתי לו בלחש 'זה לא הצבא, זה מחבל'. יאיר שאל אותי באותן תנועות שפתיים אילמות: 'מה זה מחבל?'. אף פעם לא הסברנו לילדים שיכול להיות מצב של פלישת מחבלים, לא חשבנו על אירוע כזה. הבת שלי, שגדלה על פרוטוקול החוסן, שמעה שאנשים רעים מעזה באו לעשות לנו משהו רע, והיא התחילה לרעוד ואמרה 'אבל אמרתם שזה לא יכול להיות! אמרתם שיש גדר ויש צבא ושהצבע האדום שומר עלינו'".
יחד עם זה היא אומרת שהיו גם רגעים מחזקים: "בערך ב־12 החזקנו כולנו ידיים, עומרי בן השנתיים התחיל לבכות שהוא רוצה מים והלך לכיוון הדלת, ואז יאיר נזכר שיש רבע כוס מים שנשארה מהלילה הקודם. הוא רץ מהר לתת לו את המים כדי שלא יבכה, שלא ישמעו אותנו. עומרי שתה את הכול ואז ליאור ויאיר, ברגע מאוד שואתי ועם הכלום שנשאר בכוס, החליטו שעל חצי כוס ליאור תעביר אצבע ותרטיב את השפתיים, ויאיר יעשה את אותו הדבר עם החצי השני. אני יכולה להגיד שכאמא זה היה הרגע שאמרתי לעצמי: 'אוקיי, הם יסתדרו גם אם אני לא אהיה כאן'. זה אולי נשמע נורא, אבל בשבילי זה היה רגע מחזק לדעת שהם ידעו לשמור זה על זה".
שירי מבקשת שלא אצחק עליה ואומרת: "לקראת שלוש אחר הצהריים ביקשתי מילדיי שילמדו אותי את המילים שאבא אומר איתם לפני השינה, ואז ליאור אמרה לי: אמא, תחזרי אחריי: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרנו את זה, התחבקנו, וזה נתן לנו הרבה כוח, אז חזרנו על זה כמה פעמים. ביקשתי מהם שכל אחד יגיד משהו טוב שהוא יעשה כשנצא מכאן, מתוך רצון לתת להם את התקווה שנצא, וגם כי היה בי רצון שהרוע הזה לא ידבק בהם, וחשבתי איך אני אגרום לזה שהם יצאו מכאן אנשים טובים ולא מלאי תחושות נקם. רציתי לשמור על הנפש שלהם".
תחושת הודיה שנשארנו בחיים
לאחר 36 שעות הקיבוץ פונה במשאיות דחק לנקודת האיסוף, ומשם לבית מלון באילת. מימין ומשמאל בערה אש, והילדים של שירי התחילו להתווכח ביניהם אם זו אש של עפיפון או בלון, כפי שהיו רגילים לאבחן. "לפתע בעלי עשה לי סימן שהם צריכים להוריד את הראש. המשאית עברה דרך כביש 232 ותמרנה בין המכוניות השרופות ובין הגופות שעדיין היו מוטלות על הרצפה, והריח הזה שלא שוכחים של האש עם המוות ליווה את כולנו".
המשפחה בת שש הנפשות שהתה חצי שנה בחדר אחד במלון, "אבל היינו כל הזמן בתחושת הודיה. לא התלוננו לרגע שאנחנו בחדר הזה ולא רצינו לעבור, רק רצינו להגיד תודה על שאנחנו בחיים ושאנחנו ביחד. היינו צריכים את חוויית הביחד לאחר מה שעברנו".
את מרגישה שהעשייה שמרה עליך?
"חד־משמעית. ברגע שאתה בתפקיד אין לך זמן לחשוב. עד היום זה מציל אותי, אני מפחדת מהיום שבו אסיים את הקדנציה", היא אומרת בחיוך. "כמנהלת קהילה הייתי צריכה לעשות את התיאום בין כל הגורמים והצרכים, להחזיק את הכול ולא לאבד את העשתונות. בלילה הראשון עד ארבע לפנות בוקר עוד קיבלנו למלון אנשים שחלקם הגיעו עם דם על הבגדים או מלאים בפיח, והתחלנו להבין את גודל האירוע".
במהלך הנסיעה ועד ההגעה למלון היו משפחות שהיה צורך לשמור אותן בסביבה סטרילית: "על משפחה שעדיין לא קיבלה את הבשורה המרה צריך לשמור כדי שהידיעה לא תגיע אליה לפני הבשורה הרשמית. לכל משפחה כזאת מיניתי מישהו שהתפקיד שלו היה פשוט לשבת לידם ולדאוג שבמשך כל שלוש שעות הנסיעה אף אחד לא ידבר איתם ואפילו לא ישאל אותם מה שלומם, וכל זה בלי שהם ישימו לב. היו משפחות שהילדים שלהן נרצחו, כל האוטובוס ידע על זה והן לא, כדי שאיש מקצוע יפגוש אותן במלון ויבשר להן".
היא נזכרת בעוד רגע של שבר גדול: "באותו לילה של יום ראשון פתאום נכנס יונתן, ילד חמוד שאני מכירה היטב. הוא הסתכל עליי ובכה, כולו פרוע, מיוזע ונסער". היא עוצרת ואומרת: "לא סיפרתי את זה לאף אחד מאז. יונתן אמר לי 'שירי – שגיא, שגיא'. שאלתי: מה קרה לשגיא? ואז הוא ירד על הברכיים ואמר 'רצחו אותו' ושנינו התרסקנו על הרצפה, בכינו והתחבקנו, ואז הוא אמר לי 'וגם איתי וגם אתי', כלומר גם הילד וגם הוריו נרצחו". איתי, אתי ושגיא זק הי"ד מקיבוץ כיסופים השכן נרצחו. אתי הייתה חברה טובה של שירי. "זו הייתה מכה בבטן, כי הייתי מאוד קרובה למשפחה. התפרקנו שם לרגע, ניגבתי את הדמעות וחזרתי לעבוד".
את מכירה את עצמך ככה, מעשית ומגויסת לחלוטין?
"אני יודעת שאני עקשנית, ושאם יש לי משימה היא תקרה", היא אומרת. "לאורך השנים תמיד הייתי בתפקיד בחירום, אבל כזה מצב של חירום לא הכרנו מעולם". מהרגע שהילד יונתן סיפר לה על משפחת זק הי"ד, היא התחילה לרשום על דף את שמות האנשים שהכירה ונרצחו כדי שתזכור להגיע להלוויות ולשבעה, או לפחות להתקשר לאבלים כדי לנחם. "עוד לא הבנתי באמת את גודל האסון. למחרת בבוקר המשכתי לרשום כל שם שהגיע אליי, אבל ביום השני בערב ראיתי שכבר הגעתי ל־22 איש. סגרתי את הרשימה ואמרתי לעצמי: אני לא רוצה לדעת. זה מסיט את הקשב, ואני צריכה עכשיו את כל הקשב והכוחות בשביל הקהילה".
הגעת להלוויות?
"לא, לצערי", היא מודה בכנות. "עבדתי מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. כל הזמן הצרכים השתנו. היו צרכים בסיסיים של נעליים ובגדים, היו כמובן הצרכים הרגשיים, והייתי צריכה לוודא ולראות שיש מענה רגשי לכולם. פרט לשבעה המתמשכת שהייתה במלון, הוא גם הפך למרכז סיוע, ובכל פינה ישבו אנשים עם עובדים סוציאליים. הלבישו את העובדים הסוציאליים באפוד זוהר כדי שיוכלו לזהות אותם, והיינו צריכים לתווך לקהילה את החשיבות העליונה לכך שבשבועיים הראשונים כולם ידברו וייפגשו עם עובד סוציאלי או פסיכולוג. מיניתי מישהי שהתפקיד שלה היה לוודא שכל אחד בקהילה מקבל סיוע".
לייצר ודאות בתוך אי־ודאות
שירי הקימה את צוות "חמ"ל מלון" שמנה 14 אנשים, שכל אחד מהם היה אחראי על סקטור מסוים או על נושא קהילתי. "פעם ביום התכנסנו לשולחן עגול כדי לגבש תמונת מצב, מתוך הבנה שאנחנו צריכים לייצר ודאות באי־ודאות, לתת לאנשים משמעות ולהחזיר להם את תחושת המסוגלות והיכולת, כדי שיהיה להם בשביל מה לקום בבוקר". בשלב מסוים היא יזמה לאנשים עבודות שהמציאה רק כדי שיהיו עסוקים וירגישו נחוצים. "מקבוצה אחת ביקשתי לפרוק ארגזים ומקבוצה שנייה לארוז אותם שוב", היא מחייכת. "עד היום לא סיפרתי להם על זה. הבנתי שצריך לתת לאנשים תחושה של נחיצות כדי להוציא אותם מהחדרים. בהתחלה זה היה קשה מאוד. בכל מקום במלון היה בכי בלתי נגמר, שבעה שלא נגמרת".
איך התמודדת עם העומס הרגשי?
"הרגע שבו החלטתי לסגור את הרשימה של הנרצחים שהכרתי ולא לחזור אליה היה הרגע ששמר עליי, כשהחלטתי שעכשיו אני צריכה לתפקד ואין לי את הפריווילגיה להתפרק. עד היום לא הייתה לי פריווילגיה כזאת. השעה היחידה שלקחתי כדי לבכות בה הייתה ביום שבו קברו את שירי, אריאל וכפיר ביבס".
היא הייתה צריכה לטפל גם בהסדרי הקבורה והעברת הגופות. "אם אין זיהוי אי אפשר לקבור, אז השבועות הראשונים היו הרבה סביב הנושא הזה. גם נוהל הבשורה המרה של הצבא היה לא פשוט, כי כשהצבא מגיע לבשר הוא עושה את זה באמצע הלילה, בדרך מאוד קרירה ונוקשה". היה צריך להסדיר את הכניסה מול המלון כי לא נכנסים מהכניסה הראשית. היו מתקשרים אליה בארבע בבוקר והיא הייתה צריכה ללכת להעיר את המשפחה, שכבר יודעת מזמן על האובדן שלה, אבל ההודעה הרשמית נעשית רק לאחר שהגופה זוהתה.
ומה עם המשפחה שלך? הילדים שלך עברו טראומה בעצמם.
"ייאמר לזכותו של בעלי שהוא לקח את המושכות לידיים מהר מאוד", היא אומרת. "זה היה שינוי של 180 מעלות בשבילו ממה שהיה לפני כן, כשהוא היה עובד עד מאוחר, ועכשיו הוא פתאום צריך להיות אבא ואמא במשך 24 שעות ביממה".
שירי הייתה צריכה להקים מסגרות חינוך לילדים יש מאין. "95 אחוזים מהצוות החינוכי שלנו היה צוות פגוע ומתמודד, אז היינו צריכים לגייס כוחות מבחוץ. פנינו ל'ברנקו וייס' שהציעו עזרה, וגם התנועה הקיבוצית עזרה מאוד. את הגיל הרך הקמנו בקומה 1- של המלון, את היסודי באוהלים בשטח של המלון בעזרת התנועה הקיבוצית. בעזרת 'ברנקו וייס' הקמנו בית ספר פרטי לכיתות ז' עד י"ב. קראנו לו 'בית ספר החלומות', כי התוכנית נבנתה יחד עם הילדים. דאגנו לשיעורי ליבה ולמקום לריפוי – שיעורים בים, טיולים והמון יציאה לטבע".
קיבוץ עין השלושה אימץ לעצמו את הסמל של הסוקולנטים – צמחים שמסוגלים לחיות באזורים יבשים כמעט בלי מים לאורך זמן. לילדיה הפרטיים הסבירה שירי ש"כמו הסוקולנטים שמחוץ לבית שלנו, שכאשר שוברים אותם ושותלים אותם שוב באדמה הם צריכים קצת מים ואור שמש והם מיד צומחים מחדש והם חזקים, אז גם אנחנו סוקולנטים: שברו אותנו, אבל אנחנו נצמח מחדש ונהיה חזקים יותר".
הם קיבלו את זה?
"בהתחלה הם צחקו, אבל עם הזמן הם התחילו להשתמש בזה. אריאל בת השש אומרת את זה עד היום". היא מספרת על מפגש שהיה לה ולבתה הקטנה, כאשר שוחחו באוטובוס עם אישה שלא הכירו. "היא שאלה את אריאל מאיפה היא, ואריאל ענתה לה: 'מנתיבות, בינתיים'. כשהיא ניסתה להבין, אריאל אמרה לה: 'יש לי בית אבל הוא קצת הרוס כרגע. יתקנו אותו ואני אחזור אליו'. הסברתי לה שאנחנו מניצולי העוטף. אריאל זיהתה את הלחלוחית בעיניה, אז היא שמה לה יד על הברך ואמרה לה: 'אל תדאגי, אני סוקולנטית'".
במלון התעקש יאיר, בנה של שירי, שאביו יישן בנפרד מהמשפחה. "הוא אמר שאם יחטפו אותנו בלילה אז שלא ידעו שאבא שייך לנו כי אז לא יחזירו אותו", היא נאנחת. "הלילות קשים מאוד לילדים. גם דוברי הערבית שעבדו במלון היו טריגר. קרה מקרה שילדים במלון שמעו את העובדים מדברים ביניהם והם רצו בצעקות 'מחבלים, מחבלים'. הנהלת המלון הבינה שלתקופה מסוימת צריך להעסיק דוברי עברית".
אריאל, שהייתה בת ארבע באותה שבת, שהתה כאמור עם הוריה של שירי בממ"ד. "הרבה ילדים כביכול ישנו בממ"ד, אבל הסתבר שהם העמידו פנים כדרך של התמודדות. כשעשינו התערבות מקצועית עם פסיכולוגים, פתאום הילדים התחילו לדבר והתברר שהם שמעו הכול. גם אריאל כביכול ישנה, אבל שמעה הכול. זה שיח שעולה בבית כל יום עד היום, וצריך לדעת לא להתמוטט מזה ליד הילדים. זה חלק מהריפוי שלנו, כשאנחנו מדברים על הדברים ולא מתפרקים אלא עונים מה שאנחנו יודעים, ומשתפים במה שאנחנו לא יודעים".
לחזור חזקים ומאוחדים יותר
את מרגישה שהקהילה צמחה מאז בהיבט של חוסן, קשר בין חברי הקהילה וכדומה?
"אני חושבת שזו החלטה, כמו שאני מחליטה לקום כל בוקר ולהדליק את האור בקצה המנהרה. אני לא מחפשת את האור בקצה המנהרה, אני יודעת שזו האחריות שלי להדליק אותו. הבנתי מהר מאוד שהחלק החשוב באירוע הזה הוא איך אנחנו נשארים ביחד ושכוחנו באחדותנו, וזה הפך לתוכנית עבודה. במקצועי אני יועצת חינוכית לגיל הרך, אז הרבה מהחשיבה ומהמתודולוגיות שלי מגיעות מתוך ראייה חינוכית. כל המדינה הייתה באי־ודאות, ואחד הדברים שהבנתי מהר מאוד היה שאנחנו צריכים לייצר קביעות ועקביות, כמו בגיל הרך. אז יצרתי עוגנים בתוך הקהילה, לדוגמה בכל יום שלישי בשעה שש בערב קיימתי שיחת קיבוץ לכל חברי הקהילה בלובי. אני עולה על הבמה ונותנת הסבר ארוך על מה קורה, מה נעשה, יוצרת איזושהי ודאות לגבי מה שאני יודעת עכשיו, למרות שלא כל הידע אצלי. אני חושבת שבזמן הזה הקהילה שלנו התחזקה. עבדנו על זה קשה והקדשנו לזה המון מחשבה כדי שנחזור חזקים ומאוחדים יותר".
בימים אלה קהילת עין השלושה חוזרת הביתה, ושירי מרגישה שזה המבחן האמיתי לכל העבודה שנעשתה במשך זמן הגלות – האם הלכידות והחוסן יוכיחו את עצמם והקהילה תחזור לשגשג. כדי לסבר את האוזן ולהבין את גודל האירוע של החזרה ליישובים, שירי מסבירה שבמעבר מהמלון באילת לנתיבות נדרשו רק שתיים וחצי משאיות לשאת את הציוד וכעת, כשהקהילה חוזרת מנתיבות לעין השלושה, הם עוברים ב־152 משאיות עמוסות ציוד וריהוט. "בתוך התהליך שעשינו, ראינו כל הזמן את השיקום הפיזי אל מול השיקום הקהילתי והרגשי מתוך תפיסה שיש קשר בין הדברים, זה כמו גוף ונפש, וככל שהתקדמנו בשיקום הפיזי כך גם התקדמנו בשיקום הקהילתי".
אתם חוזרים הביתה כשעדיין יש אויב מעבר לגדר. אתם כועסים?
"אני לא יכולה להיות פה לכולם, זו שאלה סובייקטיבית. אלו תחושות של כל אחד, הכעסים על המדינה, הצבא, האויב. בכל מפגש קהילתי פתחתי ואמרתי שבהינתן שלושה דברים אנחנו יכולים לחזור הביתה: מצב ביטחוני, שיקום קהילתי ושיקום פיזי, ותמיד הוספתי שבאחריותי ובשליטתי השיקום הפיזי והשיקום הקהילתי. מה שמחוץ לגדר, אני רוצה להאמין שזה באחריות הצבא. אין לנו ברירה אלא לאפשר ולתת את ההזדמנות הזאת, אנחנו מוכרחים לבנות את האמון מחדש. לחדש את הנדרים בינינו. אנחנו מאמינים בצה"ל ורוצים להאמין שהם לא יהיו שרויים עוד פעם באותה קונספציה שהובילה אותנו למצב הזה. באותה שבת שחורה שתי המילים שחזרו על עצמן היו 'איפה הצבא?'. תחושת הכיבוש והעובדה שהופקרנו הייתה ועודנה קשה מנשוא. עבודת בניית האמון נמשכת, בינינו ובין המדינה, בינינו ובין הצבא ובינינו ובין הילדים שלנו. גידלנו את ילדינו לאורה של שפת החוסן, אמרנו להם שהצבא שומר עלינו, ולא עמדנו במילה שלנו".
ומבחינה אידאולוגית?
"אין ספק שרוב רובו של החבל שלנו מבחינה אידאולוגית היה בדעה שאפשר וצריך לדבר עם הצד השני. אני לא יכולה לדבר בשם החבל, רק בשם עצמי: דברים השתנו, רצחו לי חברים ורצחו לי גם את האידאולוגיה. עם זאת, אני מאמינה שצריך פתרון מדיני. יש לנו קושי גדול מאוד לחזור כשעדיין החברים שלנו בצד השני. המחשבה שיוותרו עליהם היא איומה. לצד זה, אנחנו צריכים להתמודד ולהתמקד בחיזוק הקהילה שלנו מבפנים ולקיים את הצוואה שהותירו לנו, להמשיך לחיות, לזכור ולא לוותר לא על הבית, לא על הערכים ולא על עתיד טוב ובטוח יותר לילדינו. עוד נדע ימים טובים מאלה".
***
