התחלה// בן 42, נולד וגדל ברעננה. הרביעי מתוך חמישה אחים ואחיות.
אבא// "אבי מורי הרב דוד איינהורן, בן 75, כיהן כמנכ"ל בית הדין הרבני בתל אביב. כיום בגמלאות. איש עשייה שהקדיש המון מזמנו לתחום התרת עגונות. הוא נסע עד קצה העולם כדי להתיר עגונות וטיפל בתיקים הכי מסובכים שיש. בתור ילד חוויתי את זה עם כל סיפורי הניסים. מסירות נפש של ממש".
אמא// "אמי מורתי רבקה איינהורן, בת 75. עלתה מרומניה בגיל 16, ועיקר עיסוקה היה תמיד הבית והילדים. אמא במשרה מלאה. רק כשהילדים גדלו עבדה במועדונית לילדים. אמא כל כולה לב ופשטות".
מחפש// "גדלנו בשכונה שברובה הייתה לא דתית. חייתי בעיר הגדולה, עם כל האתגרים וההתמודדויות של להיות דתי בעולם שהוא פתוח לכול". למד בישיבה התיכונית בני עקיבא ברעננה. "באותן שנים הייתי צעיר שמחפש, עם מועדונים וחבר'ה, ומבחינה רוחנית כל הזמן בודק גבולות. לא פעם ההורים שלי נאלצו לבקר אצל ראש הישיבה ולשמוע על מעלליי".
מדריך// היה חניך בבני עקיבא רעננה, ומדריך בשבט יובל לילדים בעלי צרכים מיוחדים. "זה היה מאוד משמעותי בשבילי. לראות אנשים בעלי מוגבלויות ולהיות חשוף לאתגרים שהם מתמודדים איתם היה בשבילי שיעור חשוב לחיים".
השראה// בכיתה י"א שימש מדריך חוץ בסניף בני עקיבא ברמת השרון. "זה אומר לצעוד ברגל לסניף כל שבת ובכל מזג אוויר. החניכים היו מבתים פשוטים, ממשפחות מסורתיות עם הרבה אהבה וחום. לי זה פתח את העיניים, לאהוב כל יהודי ולהביט פנימה ללב".
מכינה// למד במכינה הקדם־צבאית עצמונה, כשעוד הייתה ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. "גם כשהייתי כנער בבלבול וריחוק, תמיד ידעתי שהתורה היא אמת, אבל רציתי בדרך לנסות ולבדוק גם דברים אחרים. וכשהגעתי לעצמונה נכנסתי לבית המדרש והלב שלי נפתח לגמרי. התאהבתי בתורה. פתאום גיליתי מה זה להיות בבית מדרש וללמוד יום שלם. ראש המכינה, הרב רפי פרץ, עטף אותנו בחום ואהבה".
מכונן// הוא היה תלמיד בשיעור א' כשהתרחש הפיגוע במכינה באדר תשס"ב. בסביבות השעה 23:30 חדר מחבל לשטח הישיבה, רצח חמישה תלמידים ופצע כ־30 נוספים. "מחבל חדר למכינה ביום חמישי בלילה, כשהיינו בדיוק באמצע לימוד 'משמר'. פתאום שמענו שני פיצוצים חזקים. ראיתי את המחבל מולי, הייתי אולי במרחק 30 מטרים ממנו. הוא ירה לכיווני, ובנס גדול לא נפגעתי. האירוע הזה שינה את חיי וחיזק בי את הרצון להוסיף חיים פי כמה. הכוח לעשייה בצל"ש נובע מאותו לילה נורא".
עוד לימוד// אחרי שנה וחצי במכינה, כשהגיע זמן הגיוס, החליט ללמוד שנה נוספת ועבר לישיבת עטרת כהנים. "הרבנים דיברו איתנו הרבה על ההתלהבות הרוחנית שיש במכינה ושבצבא לפעמים מתקררים, נופלים ומתרחקים, מה שנקרא מגלשה רוחנית. כל מכיניסט יודע שלהתגייס לצבא מתוך תורה ולשמור על זה לאורך הדרך זה אתגר מאוד קשה ומורכב. לכן בחרתי ללכת לעוד שנה בבית המדרש ולהכין את עצמי כמה שיותר לשירות הצבאי".
שליחות// "באותה שנה הייתי בקשר עם החברים שלי שהתגייסו לצבא וקיבלתי מהם רשמים שטוב שהמשכתי ללמוד, כי בצבא המציאות מורכבת. נחשפתי באמצעותם לאתגרים, ולכן כשהתגייסתי שנה אחריהם היה לי ברור שאני מתגייס מתוך שליחות. החלטתי שלא רק שלא אפול בצבא מבחינה רוחנית, אלא אתמוך בחברים סביבי". התגייס לגבעתי לשלוש שנים.
חיזוק// "לאורך כל השירות הצבאי כתבתי לעצמי ולחברים שלי בפלוגה, הדתיים והלא דתיים, מאמרי חיזוק. כתבתי בכל רגע פנוי שהיה לי – באוטובוסים, ברגילות, בין שמירה לשמירה. כתבתי על היחס לצבא, היחס לחברים, עבודת המידות, וכל מה שקשור לעולמו של חייל יהודי". את המאמרים שכתב קיבץ לימים לספר.
החצי השני// תשעה חודשים לפני השחרור נישא לרחל, במקצועה עובדת סוציאלית ומעצבת גרפית. "שלי ושלכם שלה הוא. כל מה שאני עושה זה אשתי. אשת חיל מי ימצא – אני מצאתי. מלווה ותומכת במסירות".
הנחת// שמונה. יעקב־בניה בן 18, "מתחתן בעזרת ה' החודש", אוריה בת 16, שרה בת 13, הודיה בת 11, תמה בת שמונה, אפרת מרים בת חמש, מבשר־טוב בן שלוש ואליהו־אורי בן חודשיים. "כל ילד הוא נשמה גדולה שהקדוש ברוך הוא מזכה אותנו להיות שותפים לו ולגדל אותה".
מכון מאיר// כזוג צעיר קבעו את ביתם בירושלים. עם השחרור מהשירות חזר לבית המדרש, הפעם במכון מאיר. "ככה הייתה לי נחיתה רכה מהשחרור. תמיד רציתי לחזור לבית המדרש, והנה חזרתי לספרים ולימים שלמים של לימוד ברצינות מתוך חיבור לקודש. מכון מאיר זו לא ישיבה רגילה, זו אימפריה של תורה של עם ישראל מכל הגוונים, והכול באהבה ובאמונה גדולה. היה לי טוב מאוד שם".
ליווי// אחרי שנתיים וחצי במכון מאיר נקרא לחזור למכינת עצמונה כאברך בתוכנית לבוגרי צבא של המכינה. ארבע שנים למד בתוכנית, עד שהתמנה להיות אחראי על ליווי החיילים של המכינה בעת שירותם הצבאי. "ליוויתי את החיילים של המכינה. מתוקף התפקיד הייתי המון בשטח, נפגש, משוחח ומעביר להם שיעורים. כל יום ראשון העברתי להם שיעור בדרך לבסיס".
שחיקה// "בכל מקום שהגעתי לחבר'ה שלנו בצבא ראיתי עוד עשרות ומאות חיילים שרוצים תורה, שרוצים קשר, שרוצים חיזוק ומתמודדים עם שחיקה דתית בצבא. אני חווה את זה בכל מקום שאני מגיע אליו. הם משתפים שהם מתגעגעים לישיבה ולבית המדרש, אבל לא מוצאים פניות לא בראש ולא באופן מעשי לשם כך. וככל שהזמן עובר הם מתרחקים יותר".
האתגר// "נקודת המוצא היא שהגיוס לצבא הוא מצווה של ממש. צה"ל הוא לא רק הגוף שמגן על חיי העם היהודי, אלא גם ביטוי מעשי לערכים של ערבות הדדית ואחריות לאומית. לצד זה, אחד הקשיים העיקריים שעומדים בפני חיילים דתיים הוא שמירה על אורח חיים הלכתי ודתי בסביבה צבאית שוחקת. צה"ל הוא כור היתוך שכולם משרתים בו יחד, חילונים ודתיים, וזה נפלא ומרגש אבל גם דורש מאיתנו לשמור על עצמנו, על הערכים שלנו ועל אורח חיינו הדתי, וזה אתגר לא פשוט".
צל"ש// מתוך התובנה הזאת החליט למסד את הפעילות ולהקים את עמותת צל"ש (ראשי התיבות צבא לשם שמיים), במטרה ללוות לא רק את תלמידי המכינה שלו, אלא כל בן תורה שמתגייס. "החזון היה להקים ארגון שיאגד את כל החיילים הדתיים בצבא, כדי שיהיו בתוך הצבא בהמשך ישיר לבית המדרש. שיחוו בצבא מקפצה רוחנית ולא חלילה מגלשה רוחנית".
הכלים// "כיום כל חייל רביעי אומר שהוא נשחק מבחינה רוחנית ומרגיש הידרדרות רוחנית במהלך השירות. זה בדיוק המקום שבו ארגון צל"ש נכנס לפעולה. הארגון נועד לספק לחיילים הדתיים כלים פרקטיים ורוחניים בשירות. אנחנו מלווים את החיילים כבר משלב ההכנה לגיוס, דרך המסלול הצבאי ועד לסיום השירות, בעזרת פרויקטים רבים של קביעות בלימוד תורה וליווי רוחני־אישי הכולל חלוקת ציוד לחימה רוחני לחיילים. למעשה, אנחנו נותנים לחיילים את היכולת להתמודד עם האתגרים ולהישאר מחוברים".
שמחת יום א'// "בכל יום ראשון התייצבתי בעיר הבה"דים, שם עוברים אלפי חיילים, רובם יושבים שעות על גבי שעות משועממים בהמתנה לאוטובוסים שייקחו אותם לבסיס. הרמתי שם שולחנות עמוסים כל טוב והעברתי שיעור. כל אחד מגיע, גונב 10-5 דקות מהשיעור, וככה פותח את השבוע ברגל ימין".
מתרחבים// בעקבות הצימאון האדיר שחש בשטח, ואחרי חמש שנות פעילות לבדו, הבין שבשלה השעה להרחיב את היקף פעילות ארגונו. "מארגון של אדם אחד הפכנו לארגון גדול עם כמעט 30 עובדים, שמחולק לאגף פעילות ואגף גיוס משאבים. הפעילות שלנו בשטח מונה רכזי שטח בצפון, בדרום ובמרכז, רכז חיילים בודדים, רכז חיילים נשואים, חיזוק נשות קבע וסדיר ועשרות נאמני צל"ש מכל הארץ". ואיך הצבא מקבל את זה? "הצבא ובמיוחד הרבנות הצבאית הולכים איתנו יד ביד".
גאולה// "כיום יש 200 אלף חיילים בסדיר, ומתוכם כמעט כל חייל שלישי (!) מגדיר את עצמו דתי. יש עשרות אלפי חיילים דתיים שבעצם אומרים 'אני מחזיק את דגל התורה ודגל ישראל ביחד', שזו גאולה. בתוך המציאות הזאת, החזון שלנו הוא להראות שהצבא והתורה הולכים יחד, ושכל חייל דתי ירגיש חיבוק לאורך השירות הצבאי. שלא ייווצר מצב שחיילים ירגישו בודדים במערכה מבחינה רוחנית".
גם למילואימניקים// "אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, השאיפה היא להצליח לחזק, ללוות ולתמוך בעוד עשרות אלפי חיילי מילואים דתיים ונשותיהם, ושלא יהיה אף חייל בודד מבחינה רוחנית. התפילה שלי היא שבכל בסיס ומוצב ברחבי ארצנו יהיו חבורות חיילים עובדי ה' שמגובשים ביחד ומתחזקים בעבודת ה' לאורך כל השירות הצבאי".
ובמגרש הביתי:
מה הלו"ז// קם מוקדם. משתדל להתפלל בהנץ. כל יום והלו"ז שלו – פגישות במשרדים של צל"ש, נסיעות לחיילים בשטח, שיחות ושיעורים ברחבי הארץ. "משתדל גם להשאיר זמן לבית, לאשתי ולילדים. הולך לישון כשנגמר הלו"ז או כשנגמר הכוח".
פלייליסט// "בדרכים לרוב שומע שיעורים. הרב אליעזר קשתיאל והרב אלישע וישליצקי".
השבת שלי// "מעין עולם הבא. בלי פלאפון. אורחים, סעודות שבת קודש ארוכות, שרים הרבה כל המשפחה ביחד. לימוד תורה בכיף על הבוקר כמעט בלי הפסקות".
דמות מופת// הרב דב ביגון, ראש מכון מאיר, "מעצמה של תורה וקירוב לבבות במרכז ירושלים, והכול מתוך מידות טובות וישרות, חיוך, אהבת ישראל ואמונה בתהליך התחייה, גאולת עם ישראל וציפייה לישועה".
מפחיד אותי// "מציאות שלא עסוקים בה בחשיבה איך לקרב כל יהודי וליצור אחדות בעם הקדוש שלנו".
משאלה// "שנזכה כמה שיותר לדון לכף זכות את עצמנו וכל יהודי".
כשאהיה גדול// "מקווה שארגון צל"ש ימשיך לגדול ולהתפתח בענק ושנזכה ללוות, לחזק ולתמוך בכל 60 אלף החיילים הדתיים המשרתים בסדיר ובקבע בצה"ל, וגם באלפי הנשים שלהם".
לתגובות:
***
