בואו תשמעו את הסיפור שלי עם המגהץ ואז תבינו קצת יותר טוב עם מי יש לכם עסק.
אז ככה, אצלנו בבית אני מגהץ את הבגדים של כולם. למה? כי משהו אני צריך לתרום בבית הזה, וגיהוץ היא מלאכה שסחבק יכול להשתלט עליה. יש חוקיות, יש תהליך ברור, יש בהירות לגבי טיב התוצאה. פשוט וקל.
נעשיתי מגהץ בשנות התיכון שלי, עת אמא שלי שתחיה לנצח עשתה לי את הטריק הידוע של האימהות. היא תפסה אותי יום שישי אחד במצב רוח נדיב, והציעה לי בדרכה לנסות ולגהץ חולצה. כמו פרעה היא עשתה את זה. עמדה לידי וגיהצה תוך שהיא נאנחת מכובד העבודה. אז באופן טבעי הסכמתי להחליף אותה בחולצה אחת. או אז היא יצאה בהכרזה: "יאיר, אתה מגהץ מעולה! יותר טוב ממני!" אני כמו מטומטם התלהבתי מהמחמאה, ומפה לשם קם הדבר ונהיה – נעשיתי המגהץ הרשמי של הבית.
לימים אגלה שאני בכלל לא עילוי בתחום הגיהוץ כפי שאמא שלי גרמה לי להאמין. בינוני מינוס. אבל הטריק עבד ומאז אני מגהץ. שיהיה.
שנים אחר כך כשהתחתנו קיבלנו מארנטל הגיס מתנה: מגהץ אדים דה לוקס. אני רוצה להאמין שהוא היה דה לוקס, ככה ארנטל הגיס גרם לזה להישמע, וצ'ק הרי הוא לא נתן אז אפשר לקוות שהשקיע.
בכל אופן המכשיר אכן היה נראה של הביוקר, וגיהצתי בו בשמחה שנים. ואני אומר שנים כי מיעוט רבים שניים. שנתיים טובות היו לנו איתו, ואז קרה המקרה. תוך כדי שאני מגהץ את אחת החולצות הלבנות שלי, כל החשמל בבית קפץ.
חיכינו קצת והרמנו את הפקק. ניסיתי לגהץ שוב והופס – קפץ החשמל.
כאן בן אדם נורמטיבי היה פוסק שיש להחליף מגהץ, או לכל הפחות לתקן אותו. לא יעקביני שלכם. המהלך הראשון שעליו הוחלט היה לחכות לשישי הבא, בטח יעבור לו. למגהץ. יעבור לו הדבר שגורם לו להקפיץ. למה שיעבור? ליעקבינים הפתרונים.
חיכינו שבוע, ובשישי הכנסתי את המגהץ לחשמל כאילו כלום לא קרה, ובאמת לא קפץ החשמל. לא מיד בכל אופן. זה לקח שמונה דקות. חולצה וחצי הספקתי.
לא אמרתי נואש. אולי לוקח למגהץ זמן להתאושש. אבל בשישי שאחר כך שוב שמונה דקות ושוב קפץ החשמל. שוב חולצה וחצי.
הייתם חושבים, נו יעקביני, עכשיו שיש חזקה שהמגהץ בעייתי אפשר להחליף אותו. כמובן שאפשר. אפשר גם לעשות שכיבות סמיכה כל בוקר ולהתחיל לאכול בריא ולסדר את הווילון ההוא במטבח שנתפס במגירה כל הזמן ואז מתקמט. אפשר המון דברים. אבל זה שאפשר לא אומר שקופצים לעשות. מה אנחנו, פראי אדם?
בקיצור, המשכתי לסחוב עם המגהץ הזה עוד עשר שנים.
רבותיי, אני מפציר בכם לעצור ולהפנים את המשמעות של מה שאני מספר לכם פה. עשר שנים סחבתי איתו. ע־ש־ר. איך? מה הבעיה! יש לו רק שמונה דקות לתת לי כל שישי? הכול טוב. נעשה את שמונה הדקות הללו לשמונה הדקות המשמעותיות ביותר שלנו בשבוע.
הילדים כבר יודעים: כשאבא מתחיל לגהץ בשישי אסור לדבר איתו. אני מסדר לפני כן את כל החולצות הייעודיות, מכין את הקולבים לקליטה ויוצא לדרך באטרף. מה שלא ייכנס בשמונה הדקות האלה לא יילבש השבת. לא זו אף זו, חייבים להספיק לכבות את המגהץ לפני שהוא מקפיץ את הבית והורס את שאר מכשירי החשמל.
ככה ע־ש־ר ש־נ־י־ם.
אתם איתי?
כאן המקום לבקש מכם לא להאמין לסבתא שושי – לא מדובר בתופעה שמקורה בקמצנות. אולי גם, אבל לא רק. מדובר בעיקר בנאמנות מטופשת ו/או אבירית למכשירים כמו גם לבני אדם, מקולקלים ככל שיהיו. הרי גם מתן צור קצת מקרטע בשנתיים האחרונות. אז מה, מפסיקים להיות חברים? ממשיכים ומלכלכים עליו בטור, כמו שחברי אמת עושים.
בכל אופן, לפני חודשיים סוף סוף נעשה לי נס. הבן הגדול הפיל בטעות את המגהץ על הרצפה וסדק אותו לכל אורכו. אני מניח שמדובר היה בטעות, אבל ייתכן מאוד שהייתה זו אשתי ששלחה אותו לגאול אותי מייסוריי, אין לדעת.
הנחתי שזה יגמור סופית את המגהץ הקשיש, וכבר התרגשתי לקראת המגהץ החדש שאיאלץ לרכוש. אך אויה לי, אהה על נפשי, הממזר הזקן המשיך לעבוד. כמו דמות משנה עקשנית במיוחד בסרט זומבים, המנוול הזה פשוט סירב למות.
או אז אשתי לקחה אותי הצידה לשיחה והסבירה לי בצעקות של קידוש לבנה שהמגהץ הזה הוא, לא פחות ולא יותר, קו פרשת המים בזוגיות שלנו. "זה או אני או המגהץ", היא לקחה הימור גדול יותר משהיא חשבה, "אני לא רוצה לראות אותו בבית יותר". גם אני הבנתי שמשהו כנראה מאוד לא בסדר אצלי, והסכמתי לזרוק לפח את המגהץ הישן ולרכוש אחד חדש.
אחרי שיחת נפש ארוכה עם הצ'אט ג'יפיטי ננעלתי על דגם של מגהץ והזמנתי ברשת. לא כזה מפונפן כמו של ארנטל הגיס, אבל אולי קצת פחות דאווין עושה מגהץ לטוב יותר.
תוך כמה ימים המגהץ החדש הגיע, ואני מודה שהתרגשתי. הוצאתי אותו מהניילונים ועשיתי עליו סיבוב. תשמעו, לגהץ בלי לחץ זה משהו שלא חוויתי, כאמור, עשר שנים. כל הבית נהיה רגוע יותר. האוטופיה הזאת סחבה, תאמינו או לא, שמונה דקות בדיוק, כי זה הזמן שלקח לי לקלוט שהמגהץ החדש דולף. פונקציית המים שלו נסחפה עם עצמה, והמים פשוט זרמו מתחתית המגהץ ללא רסן. מבאס.
"תלך ביום ראשון, יחליפו לך", ניסתה אשתי להרגיע אותי. "בינתיים תיקח מגהץ מהשכנים", אמרה ויצאה מהחדר. בדקתי שהיא לא בסביבה, וניגשתי לארון כדי להוציא ממנו את המגהץ הקשיש. העמדתי אותו בחזרה במקומו על קרש הגיהוץ, תוך שאני מעניק לו לטיפת חיבה אוהבת. אולי אני בכל זאת טיפה קמצן.
לתגובות:
***
