השבוע התקיימה מחאה נוספת למען השבת החטופים. אתעלם מכך שעד לרגע זה ממש לא ברור לי מה היה האירוע – שביתה כללית של המשק, מחאה והפגנות או בכלל אירוע הזדהות. לשאלה זו יש השלכות משמעותיות, אבל כאמור נתעלם מכך. זעקת המשפחות של החטופים קורעת את הלב, כואבת עד אימה. אין לי ספק שאין אחד בארץ שאינו רוצה לראות את החטופים חוזרים הביתה – החיים לשיקום, מחובקים ועטופים על ידי יקיריהם, והמתים לקבורה מכובדת.
לצד ההזדהות עם הכאב, עם המשפחות והחטופים, אני לא יכולה להתעלם מתחושת הדז'ה וו הקשה שהתעוררה בי השבוע. תחושה של אכזבה מהאופן שבו קומץ קטן, אך קולני מאוד, מצליח שוב לצבוע את השיח הציבורי, את האמפתיה כלפי החטופים ומשפחותיהם, בצבע פוליטי חד־ממדי. שוב ישנה דעה אחת לגיטימית, וכל מי שחושב אחרת – הוא ודעתו אינם לגיטימיים, הוא אכזר, רע, אויב העם. אין מגוון דעות, אין דרכים שונות לחשוב על סוגיית החטופים, אין שאלות אסטרטגיות, ביטחוניות ולאומיות מורכבות ביותר. במקום ריבוי קולות נשמעת מקהלה אחת, צורחת, שאינה מוכנה לקבל שום דבר חוץ מאת דעתם הבלעדית, והיא בעיקר "רק לא ביבי".
בשנים האחרונות, בוודאי בתקופת הרפורמה המשפטית אך גם לפניה, לא פעם אני תוהה: האם כך נראית דמוקרטיה? האם זו הדרך להביע דעה, כשכל מי שאינו מצטרף לדרישה ולדעה המוחלטת של אותו קומץ, נתפס כבוגד, כאטום, כחסר לב? כשזה השיח, אנשים רבים פשוט שותקים. הם מפחדים לדבר, מפחדים להביע עמדה שונה. מדובר בהשתקה, והיא כל כך מסוכנת. ראו מה קרה לנו בשבעה באוקטובר, לאור הקונספציה של צבא קטן וטכנולוגי. אסור היה לשאול, לעורר ספק, כי אם עשית זאת הפכת לאויב, לקיצוני, פסול ומוקצה. כך בדיוק נעלמות המורכבויות, משוטחים הדברים שדורשים יותר בירור ומחשבה. השאלות הקשות נשכחות, והדמוקרטיה שלנו, שנשענת על ריבוי קולות ומחלוקות לגיטימיות, הופכת לזירה רדודה וחד־צדדית.
אני כואבת כל כך את כאבם של משפחות החטופים, המשפחות השכולות, הפצועים ומשפחותיהם. אבל לצד הכאב ישנן גם שאלות קשות מאוד, וישנם המדינה, העם כולו, הכלל שעלינו לדאוג גם לו. מהי הדרך להשיב את החטופים? איך אנו דואגים שאסון כזה לא יקרה בשנית? מהו המחיר הביטחוני והמדיני של עסקאות שנותנות אוויר לחמאס, ובכך לוקחות אותנו אחורה? האם כל דרישה שנשמעת ברחוב יכולה להתמלא במציאות המורכבת שלנו? שאלות אלו ואחרות אינן בהכרח משויכות לימין או שמאל. אלו שאלות של אחריות לאומית.
נכון, קרה אסון. נכון, זה קרה במשמרת שלנו. נכון, זו האחריות שלנו. אבל דווקא בשל כך ובשל הרצון לראות את כל החטופים בבית, אסור לשטח את השיח, אסור להסית ולפלג ולהפוך את מי שחושב אחרת ממך לאויב, לחסר רגשות. אסור לבלבל בין אויב לאוהב. אסור לנו לוותר על האפשרות להעלות שאלות, להתווכח, להציע דרכים נוספות. שתיקה שנכפית בכוח הצעקות איננה סולידריות. היא פשוט פחד.
יש משהו עמוק ומדאיג באופן שבו התרגלנו לתת לרעש לנצח את התוכן. במקום דיון ענייני, אנחנו נמשכים אל מי שצועק חזק יותר, או אל מי שמחשיב את עצמו מוסרי יותר. במקום להקשיב לכל הקולות, אנחנו נותנים לתקשורת לקבוע בעבורנו מי טוב ומי רע, מה נכון ומה צודק. וכך השיח כולו הופך ל"כן ביבי, לא ביבי", בלי כל קשר לנושא שבמחלוקת. זו לא צריכה להיות המציאות שלנו.
הלקח האמיתי מהמחאה הזאת, שהייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי, הוא כמה שברירי המרחב הדמוקרטי שלנו. כמה מהר קומץ קטן יכול לגרום לרוב לשתוק. כמה קל להפוך את מי שאינו מסכים לטועה. זה אולי החורבן הפנימי המסוכן ביותר שאנחנו צריכים להיזהר מפניו.
אני מקווה שהשיח שלנו ישתנה, שנדע לתת מקום לכל הקולות, גם אם הם שונים, גם אם הם פחות פופולריים. רק מתוך שיח פתוח, כן ואמיתי, שיח מתוך הקשבה ומתוך ריבוי דעות, תוכל לצמוח הדרך הטובה ביותר. הלב עם המשפחות כל הזמן, עם כל אם ואב שמחכים, עם כל ילד שנשאר מאחור, עם כל המשפחות שמחכות לשובם של יקיריהן. אין לנו הפריבילגיה להיות מפולגים מול הכאב הזה. אבל דווקא משום כך אסור לנו לתת לקומץ להשמיע קול יחיד. חייבים להשאיר מקום לשיח אמיתי, לריבוי קולות, לאחריות משותפת.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת הציונות הדתית
***
