השבוע נפגשנו, ראשי מועצת יש״ע, עם ראש הממשלה ביישוב עפרה, ובגילוי לב אשתף שיצאתי מוטרד. ראשי הרשויות היטיבו להסביר מדוע הריבונות נחוצה כל כך כעת. חלקם דיברו על הצורך האזרחי, על מאות אלפי אזרחים, שלא נעים לומר אבל אין ברירה, הם אזרחים סוג ב׳. על משמעות היותו של הריבון בשטח קצין בצבא ולא המדינה. על העובדה שאין תכנון מסודר, מה שמייצר קושי יומיומי במתן שירותים בסיסיים כמו מים, חשמל, גז, ביוב, תשתיות תחבורה, איכות סביבה ועוד צרכים רבים, פשוטים, של אזרחים טובים. אזרחים שעומדים בגבורה ומגדלים ילדים ומשפחות אל מול אתגרים ביטחוניים במשך שנים. אזרחים שלא משבשים את חיי אזרחי ישראל על מנת להחזיר את החטופים, אלא את חייהם עצמם, עד כדי חירוף נפש. אזרחים שמשלמים במלחמת הקיום של השנתיים האחרונות מחיר גדול לאין ערוך יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. ולמרות כל זה חיים תחת שלטון צבאי.
ראשי רשויות אחרים הזכירו את הצורך הביטחוני, את החשש האמיתי מאסון 7 באוקטובר נוסף, והפעם בגוש דן וגם ביישובי יהודה ושומרון. הם דיברו על העובדה שהממשלה והעומד בראשה הביאו הישגים כבירים בזירות הלחימה השונות. עזה (אף שטרם הוכרעה) נמצאת במצב שונה לחלוטין מהמצב שהייתה בו ערב המלחמה, חלק אדיר מבתיה נחרב, מנהיגי חמאס בארץ ובעולם חוסלו. מבצע הביפרים בלבנון, שייכתב בספר דברי הימים, יחד עם חיסול נסראללה הורידו את אחד מאויבינו המרים ביותר על הברכיים. לוחמי צה״ל משקיפים על דמשק מכתר החרמון. וגם את תוכנית הגרעין של השטן מאיראן ישראל הסיגה לאחור, אגב חיסול בכירים איראניים רבים. רק בזירה אחת, כך אמרו ראשי הרשויות לראש הממשלה, נשארנו מאחור ללא הכרעה. וריבונות תבטא הכרעה צבאית ברורה.
עמדה נוספת שהוצגה הייתה מדינית. רבים הזכירו לראש הממשלה את המהלך הערבי־צרפתי שמטרתו הכרה במדינת טרור ערבית בלב הארץ. ראשי הרשויות הזכירו כי מדינה כזאת אם תקום חלילה תהווה סכנה קיומית על ישראל, וכי הריבונות היא צעד המנע היעיל ביותר על מנת לסכל את ההחלטה. כלומר לא נכון להמתין להחלטה באו״ם ואז לפעול, אלא יש לפעול בטרם החלטת האו״ם. ההיגיון בזה הוא כפול: בראש ובראשונה מבחינה ערכית, כך הסבירו ראשי הרשויות, ישראל לא צריכה להחיל ריבונות בגלל מישהו או משהו, אלא רק משום שאנחנו עומדים על שלנו, תרתי משמע, כי זו ארצנו ואין אחרת. משום שכאן חיו אבות האומה וכאן נקברו. אך גם ברמה המעשית, נכון להחיל את החוק לפני החלטת האו"ם כדי לעקר אותה מתוכן. כדי להוביל למצב שבו לצרפתים, מוכי האנטישמיות מבית, שפועלים פוליטית כדי לרצות את דעת הקהל המוסלמית, אין כלי לפגוע במדינתנו.
ראשי הרשויות גם הביעו, כאיש אחד, התנגדות עזה להחלת ריבונות בגושים בלבד. גם ראשי רשויות שיכולים ״להרוויח״ את הריבונות במקרה כזה עמדו איתן ואמרו לנתניהו באופן פשוט: גושים זה הפתרון של יוזמת ז׳נבה, כלומר זה שמאל. היו שדיברו על כך שהריבונות היא קונצנזוס לאומי והזכירו את הרוב האדיר בהחלטת הכנסת שתומכת בריבונות, שעברה ביום האחרון של מושב הקיץ. הם הסבו את תשומת הלב של ראש הממשלה לא רק ל־71 התומכים, והוא מהם, אלא גם לעובדה המדהימה שרק חמישה חברי כנסת יהודים הצביעו נגד ההצעה. היו שהזכירו את העמדות של ידידתנו הגדולה ארצות הברית. את העובדה שהשגריר האקבי פרץ את המחסומים והגיע לראשונה לביקור של דיפלומט אמריקני ביהודה ושומרון. את העובדה שהאיש השלישי בחשיבותו בארצות הברית, יושב ראש בית הנבחרים, הגיע רק לפני שבועיים עם משלחת בכירים ליהודה ושומרון ודיבר באופן ברור על כך שאזור יהודה ושומרון שייך לעם היהודי.
והם כולם, כולם, חיזקו את ראש הממשלה ואמרו לו שאם הוא יחיל את הריבונות הוא ייזכר לדורות כמי שעשה את הצעד הנכון יהודית, מוסרית, ביטחונית ומדינית.
אז למה יצאתי מוטרד? ראש הממשלה הקשיב, ניכר היה שבאמת האזין. אך הוא אמר מעט מדי. נשאר עמום מדי. מצב שבו ישראל הרשמית מרימה את דגל הריבונות רק כדי לאיים ולשנות את החלטת האו״ם במעט הוא טעות קשה. הריבונות אינה איום ולא מנוף אלא צורך אמיתי. אנו במועצת יש״ע נמשיך ללחוץ, כפי שאנחנו עושים בחודשים האחרונים, על מנת שזה יקרה. אנחנו מוכנים לקבל מצב שבו ראש הממשלה אומר מעט אך עושה הרבה.
הכותב הוא מנכ"ל מועצת יש"ע
***
