מאז פרוץ המלחמה הפך מסמך רוח צה"ל, שהיה צרור לכולנו בכיס בעת היותנו חיילים, למוקד של האשמות וגינויים. יש המגדילים לעשות ותולים בו ובמנסחיו את האשמה במה שנראה כדשדוש במלחמה ואת הקשיים של צה"ל והדרג הפוליטי להביא להכרעה. אל הקולות הללו הצטרף כעת גם הרב חיים איינהורן, כשבמאמר שפרסם ב'בשבע' תקף את מסמך רוח צה"ל בטענה שהקוד האתי המופיע בו לא מפיח בלוחמים רוח קרב ולא מעודד אותם להילחם. בכך מסמך זה סותר לדבריו את דברי העידוד של כהן משוח המלחמה, אשר נושא נאום מעורר מוטיבציה לפני היציאה לקרב. לדבריו, גם מי שמסכים להגבלות האתיות הכתובות במסמך "אינו מתמלא במוטיבציה בעקבות קריאתו", ולכן יש להחליפו.
למרבה הצער, דברים אלו לוקים בבלבול מושגי, מערכתי וגם תורני. הרב איינהורן אינו מבחין בין אידאולוגיה ובין מוטיבציה. אידאולוגיה היא תפיסת העולם המושתתת על אמונות וערכים שאנו מחזיקים בהם. באידאולוגיה אנו קובעים מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע. מוטיבציה לעומת זאת היא הכוח המניע אותנו לעשות דברים. יכול אדם להחזיק באידאולוגיה גבוהה (כמו למשל שעליו להוריד במשקל), אבל האם תהיה לו מוטיבציה לעשות זאת? לא בהכרח. אלו שני מנגנונים שונים. ישנה ההכרה וישנו המניע הרגשי. איננו מכונות. לא תמיד ההכרה והרגש הולכים יחד.
מסמך רוח צה"ל מכונן את האידאולוגיה הצה"לית. הוא קובע עקרונות להפעלת הצבא, וגודר גדרים אתיים כדי לשמור על טוהר הנשק לצד הדבקות המתמדת במשימה ושמירה על הממלכתיות. האם תפקידו למלא את החייל במוטיבציה בעת הכניסה לקרב מסוים? התשובה היא לא. לכך מיועדים דפי הקרב שכותבים הרמטכ"ל והמפקדים בשטח והנאומים שנושאים מפקדי הגדודים, הפלוגות והמחלקות. ואכן, מי ששומע את דברי המפקדים היום, רואה שהם מלאים ברוח של גבורה ועוז והם בהחלט מגבירים את המוטיבציה. תפקיד 'רוח צה"ל' הוא כאמור אחר – לדאוג שגם במלחמה מלאת מוטיבציה נשמור על קומתנו הרוחנית והערכית. אלו שני מרכיבים שונים בניהול המלחמה.
כך גם מצאנו בתורה. נאומו של כהן משוח המלחמה, שהכותב מסתמך עליו, מקביל לדפי הקרב של ימינו. אבל לצידו יש כמה פרשיות בתורה שמנסחות קוד אתי. התורה מזהירה את החייל בשדה הקרב לשמור על קדושת המחנה ("ונשמרת מכל דבר רע", "והיה מחניך קדוש"), לא להשחית עצים במצור ("לא תשחית את עצה"), ולקרוא לשלום לפני היציאה לקרב ("וקראת אליה לשלום"). בהלכה נקבע שכאשר צרים על עיר יש להשאיר פתח פתוח למנוסה, והרמב"ם אף אוסר מניעת אספקת מים ומאכל לנצורים (הלכות מלכים ו, ח). האם הלכות אלו מגבילות? ודאי שכן. אבל זו הגדולה שלהן. הן קובעות שגם במלחמה צריך לשים גבולות. גם שם צריך לשקול שיקולים מוסריים ורוחניים. הלכות אלו הן הבסיס הקדום למסמך רוח צה"ל של ימינו. אין זה אומר שאי אפשר להתווכח על סעיף כזה או אחר הכלולים בו, אבל אבוי לנו מלפסול את עצם קיומו.
אחת המהפכות החשובות שהביאה המסורת היהודית לעולם הייתה הקביעה שגם למלחמה יש חוקים וגם אותה יש לנהל באופן הראוי, שכן שאיפתנו היסודית היא לשלום ולא למלחמה. כל תפילה ביהדות חותמים בבקשת שלום. ודאי שכל זה מציג את המלחמה כהכרח ולא כייעוד. האם תפיסה זו אמורה לפגום במוטיבציה להילחם כשצריך? המסורת היהודית דורשת מהאדם בגרות בעניין הזה – להבין שכדי לכונן שלום בעולם לעיתים צריך להילחם. מי שזוכר זאת יתמלא במוטיבציה להילחם ואפילו ימסור את נפשו, אך לעולם לא ישכח את הייעוד הנעלה שלנו, שהוא חיים ושלום ולא מוות ואובדן. חבל שבצל המלחמה שלנו כעת, דווקא אנשים שמייצגים את מסורת ישראל מבקשים להכחיש את הבשורה הגדולה והמהפכנית הזאת שהיא הביאה לעולם.
הכותב הוא ד"ר וראש מיזם מוע"ד בבית מורשה
