"אל תזיק" הוא עיקרון יסוד ברפואה ובמחשבה האתית. הרופא מתחייב קודם כול לא לפגוע, גם אם הכוונה היא לרפא. העיקרון הזה מזכיר לנו שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ושלא כל פעולה שנועדה לעזור באמת עוזרת. רבי נחמן מברסלב הביע רעיון דומה כשאמר: "איך שעושין עושין, ובלבד שלא לעשות רע". הוא הבין שמחירה של פעולה שגויה עלול להיות כבד ממחיר חוסר הפעולה. העיקרון הזה מחייב אותנו לשאול את השאלה הקשה: האם מה שאנחנו עושים באמת עוזר, או שמא אנחנו פוגעים בלא משים?
כוונת ההפגנות ברורה וצודקת: להביא לשחרור היקרים שבשבי. אך יש לבחון מה רואה חמאס בעזה כשהוא מתבונן על המחאות הללו. חמאס רואה בחטופים את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלו. כל הפגנה, כל שביתה, כל קריאה "לעצור את המדינה" למען החטופים, מחזקת את הערכתו לגבי ערכם. במילים פשוטות, ככל שהלחץ הפנימי בישראל גובר, כך עולה המחיר שחמאס דורש תמורת שחרורם. זהו פרדוקס כואב: ביטויה הציבורי הנואש של הדאגה הישראלית לגורל החטופים הופך למנוף המשא ומתן החזק ביותר של חמאס. כל מחאה מעבירה לטרוריסטים את המסר הברור שהאסטרטגיה שלהם עובדת.
מנקודת המבט של מחבלי חמאס, ההפגנות מספקות להם מדד אמין לגבי שווי השוק של החטופים. הם רואים שהציבור הישראלי מוכן "לעצור את המדינה" למענם, ומכאן הם מסיקים שאפשר לדרוש מחיר גבוה יותר – יותר אסירים פלשתינים, תנאים קשים יותר או הפסקת אש מוחלטת. כל הפגנה מחזקת את תפיסתם שהחטופים הם הקלף המנצח שלהם, והדבר מתורגם ישירות להגדלת הדרישות. במובן מסוים, המפגינים בתל אביב הופכים בלא משים לשותפים לאסטרטגיה של חמאס.
יש לציין שלא כל משפחות החטופים תומכות בגישה של ההפגנות והשביתות. חלק מהן מביעות דעה ברורה שההפגנות מזיקות לסיכויי השחרור של יקיריהן. משפחות אלה טוענות שהמחאות מעבירות לחמאס מסר של חולשה וייאוש, ומחזקות את עמדתו במשא ומתן. הן מעדיפות גישה שונה: תמיכה במאמץ הצבאי, לחץ על הקהילייה הבין־לאומית, ועבודה שקטה מאחורי הקלעים. הן מאמינות שלחץ פנימי גלוי פוגע בסיכויים לשחרור החטופים ומרחיק את המטרה.
הבעיה החמורה ביותר בגישת המחאה הזאת היא חוסר ההתייחסות לעתיד. המפגינים מונעים מכאב פרטי ומיידי – שחרור החטופים כאן ועכשיו, בלי התחשבות בהשלכות ארוכות הטווח. הם אינם שואלים שאלות קשות כמו מה יקרה למחרת השחרור, ואיך נימנע מחזרה על אירועים דומים חלילה. העיקר בעיניהם הוא לשחרר את החטופים, לא משנה אם זה יגרום לחיזוק חמאס, לא משנה אם זה יוביל לחימושו מחדש, ולא משנה אם זה יעודד אירועי חטיפה נוספים בעתיד. נפתור את הבעיה של היום, ונדאג למחר מחר.
זו בדיוק החשיבה שהביאה להסכמי אוסלו, והתוצאה הייתה יותר מאלפיים נרצחים, עשרות אלפי פצועים, ופתיחת אגף חדש בביטוח הלאומי – האגף לנפגעי פעולות איבה. אותו הדבר היה בגירוש מעזה. הוציאו את צה"ל מהרצועה ונתנו לחמאס יכולת להתחמש ולהתארגן במשך שנים. ואותו הדבר בעסקת גלעד שליט. שחררנו תמורתו רוצחים בכירים, כולל את סינוואר עצמו, שסללו את הדרך לטבח ה־7 באוקטובר עם כ־1,200 נרצחים ו־250 שבויים.
מדיניות כזאת מסוכנת ביותר. אם חמאס יבין שחטיפת ישראלים מביאה לתוצאות רצויות – שחרור אסירים, הפסקת אש וויתורים מדיניים – הוא יחזור על הנוסחה הזאת שוב ושוב. המחיר של "פתרון" היום עלול להיות אלפי חטופים נוספים בעתיד ועשרות אלפי הרוגים במלחמות הבאות. המניע האנושי מובן לחלוטין, אך מנהיגות אמיתית זה לחשוב מעבר לכאב המיידי. כאב האדם הפרטי, הכאן ועכשיו, אינו יכול להיות השיקול היחיד במדיניות לאומית שעלולה לקבוע את גורל הדורות הבאים.
פרט לכל הבעיות שפורטו לעיל, יש כאן גם פרדוקס מוסרי מטריד. המפגינים והמשביתים חווים תחושת התעלות מוסרית חלולה. הם מרגישים שהם מוסריים יותר, שהם עושים משהו נכון וחשוב למען החטופים. הם זוכים לתחושת צדקנות מוסרית, ולהרגשה שהם עומדים בצד הנכון של ההיסטוריה. אלא שמדובר במוסריות שמתבססת על פגיעה באחרים, בלי לשלם את המחיר שכל קבוצה אחרת הייתה משלמת.
המפגינים היום נהנים מחסינות משפטית ותקשורתית מפני ההשלכות של מעשיהם. הם יודעים שחסימת כבישים, הפרעה לתנועה, מניעת אזרחים מלהגיע לעבודתם או לבתי חולים תוצג בכלי התקשורת כמעשים נאצלים ולא תביא עליהם כל עונש. המערכת המשפטית מתייחסת לזה כהפגנה לגיטימית, ולא כאל פשיעה שפוגעת בזכויות הבסיסיות של מיליוני אזרחים. התוצאה היא התנהגות אכזרית ואלימה כלפי הציבור, ועדיין המפגינים מרגישים צדיקים ומוסריים בגלל ההתנהגות המזעזעת הזאת. בעצם יש כאן מוסריות על חשבון סבלם של אחרים, בלי לשלם את המחיר האישי שכל קבוצה אחרת במדינה משלמת. זו יהירות קיצונית במסווה של התעלות מוסרית. לפגוע במיליונים, להרגיש צדיקים בגלל זה ולא לשלם שום מחיר על הפגיעה וההרס. הם זוכים לכל התחושות הטובות של עשיית דבר נכון, בלי להיתקל בהשלכות של ההתנהגות הנוראית הזאת.
הבעייתיות המוסרית מתעצמת כשמבינים שהתעלות זו בעצם משרתת את האויב. כפי שראינו, ההפגנות הללו מחזקות את חמאס, מעלות את מחיר החטופים ומרחיקות אותם מהבית. במובן הזה, ההתעלות המוסרית הזאת היא למעשה אנטי־מוסרית כי היא פוגעת בדיוק במי שהיא מתיימרת לעזור לו.
הכותב הוא מחנך ופסיכותרפיסט
