90 שנה הן פרספקטיבה טובה על מנת לראות עד כמה צדק הרב קוק בחזונו בנושאים שונים, חרף התנגדות אדירה של זרמים חילוניים ודתיים במהלך השנים; התנגדות שעדיין לא נאמרה עליה בקשת סליחה והודאה על האמת.
עלייה לארץ ישראל
בשנת תרס"ד, 1904, בשעה שהגיע הראי"ה קוק לנמל יפו, היו בארץ ישראל לא יותר מ־50 אלף יהודים (כחצי אחוז מיהודי העולם). התנועה הציונית של אחרי משבר אוגנדה הייתה באותה עת בשפל המדרגה, ולא היה נראה כי חלומותיו של הרצל על "מדינת היהודים" עתידים לקרום עור גידים. מעבר לים, המציאות הייתה שונה בתכלית. מיליון יהודים שחיו במדינות מערב אירופה היו בשיאו של תהליך האמנציפציה, והשתלבו במהירות בחיי החברה והכלכלה המפותחים שבארצותיהם. במזרח אירופה אומנם סבלו היהודים מאנטישמיות וגזרות, אולם המונים מהם כבר מצאו פתרון למצוקתם בהגירה ל"ארץ הזהב" שבאמריקה, או בתנועה הקומוניסטית שהבטיחה שוויון וחירות. גם בקרב יהודי המזרח היו רבים שסברו כי הכיבוש הצרפתי של ארצותיהם שהתרחש באותם ימים עתיד להביא אותם לימים של שגשוג ופריחה.
הרב, שעלה לארץ בעיצומה של העלייה השנייה, כתב וקרא מעל אין־סוף במות לעם ישראל לשוב לארץ ישראל, וקריאתו נתפסה כמנותקת מהמציאות. הוגי דעות חילונים ורפורמים גיחכו נוכח חזונם של הרב קוק וחבריו, והציגו אותם כ"הוזי פלשתינה". מפאת כבודם, לא נזכיר את שמותיהם של לא מעט מרבני העולם החרדי שכינו את הרב "אפיקורס" עקב תמיכתו בעלייה לארץ ובחלוצים, והתעקשו להיאחז בקרנות מזבח הגלות. כיום, מאה שנים לאחר מכן, יותר ממחציתו של העם היהודי יושב בארץ ישראל. אלו שנענו לקריאת הרב חוו תקופות של קשיים ומשברים, אך זכו להשפיע על עיצובה ודמותה של שיבת ציון, שהוכחה כהצלחה הגדולה ביותר של העת החדשה. אלו שנותרו בגולה, לאסוננו, נספו ברובם בעת החורבן שחוללו הנאצים ועוזריהם. אחרים שהיגרו לארצות הברית ולארצות המערב הגיעו תכופות לחיים נוחים, אך שיעורי ההתבוללות בקרבם מרקיעי שחקים. בשנת תשפ"ה, 90 שנה לאחר פטירתו של הרב, המצב הוא מופלא: כשבעה וחצי מיליוני יהודים חיים בארץ בקהילות משגשגות, וכל מי שעיניו בראשו מיהודי חו"ל נושא עיניו לארץ ישראל. הרב קוק צדק!
הלוחם הישראלי
אלפי שנים חיו יהודים בגלות מרה תחת גזרות הנוצרים והמוסלמים. מטבע הדברים, בהיותם מיעוט קטן ונרדף נאלצו היהודים לעשות הכול כדי להתחמק מרדיפות השלטון, ואל מול המוני פורעים לא יכלו היהודים ללחום באופן יעיל. גם הניתוק של רוב היהודים מעולם המעשה השפיע על הדימוי של היהודי כחלש וכנוע.
המהפכה הציונית הציבה מודל חלופי של "יהדות השרירים", והמוני צעירים בארץ ובגולה העריצו את דמויותיהם של השומרים הרוכבים על סוסיהם בהרי הגליל, החלוצים העובדים בשדות העמק, הלוחמים הנועזים של ימי המנדט ולאחר מכן של צה"ל. דומה היה ששני המודלים עומדים מעתה זה מול זה: היהודי הגלותי, השקוע בלימוד תורה, מנותק מהעולם, מזניח את גופו ונרתע מכל מאבק פיזי, ולעומתו היהודי החדש, החסון והלוחם, אך זה שגם השליך מאחורי גוו את המורשת, המסורת וההלכה.
הרב קוק חזה מודל שלישי, של לוחם אמוני היונק את גבורתו מן המסורת התורנית ומיישם אותה בגבורה צבאית. מאה שנים לאחר דבריו של הראי"ה, העולם נראה שונה לחלוטין: דורות של לוחמים נועזים עיצבו את המודל של החייל הדתי המסיים מסלול בסיירת יחד עם מסכת בש"ס. בדורנו, לוחמי הציונות הדתית הם עמוד השדרה של צבא היבשה ולצערנו מצויים גם בראש הנופלים. לא נגזים אם נאמר שלולא חזונו של הרב קוק והמסגרות שהקימו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לא היה כיום למדינת ישראל משאב גדול של לוחמים בעלי מוטיבציה והתמסרות מול אתגרי השעה. במלחמה האחרונה הדברים ניכרו ביתר שאת.
אהבת ישראל
גלי הכפירה והחילון של העת החדשה העמידו בפני רבני ישראל שאלה נוקבת: האם המוני הצעירים שהשליכו מאחורי גוום את המסורת היהודית ראויים להוקעה ולשנאה, או שמא מדובר במשהו אחר? הנטייה של רבים מגדולי התורה הייתה לכאורה לזהות אותם עם הכופרים מדורות עברו ולהילחם עימם מלחמת חורמה. מאידך, החילונות החדשה ראתה בשומרי מסורת ישראל אנשים שאבד עליהם הכלח ויש להתנער מהם על מנת לאפשר לעם היהודי למצוא את מנוחתו בעולם המודרני. המילה 'אחדות', שכה מצויה בימינו, כמעט ולא נשמעה אז.
הראי"ה חשב אחרת. באחד ממאמריו הראשונים בארץ ישראל, מאמר "הדור", קבע הרב קוק כי "בין באבות (הדתיים) בין בבנים (החילונים) נמצא המון דברים טובים". לדעת הרב, היותה של התרבות החילונית המודרנית בעלת איכות שכלית, ערכית, חברתית ולאומית – מעיד שכפירתה אינה נובעת מיצרים גרידא אלא מחיפוש אחר תורה גדולה שהלכה והיטשטשה בימי הגלות. הרב קוק היה בין הראשונים שקראו לאחדות גם בהקשרים אחרים כדוגמת ימין ושמאל (הפסקה הידועה בספר אורות על "שלוש כוחות המתאבקים במחננו") או בדבר החילוקים בין העדות השונות (מאמר "לשני בתי ישראל").
מאה שנים מאוחר יותר מתברר כי הרב קוק (שוב) צדק: מחד, גדולי מתנגדיו מהעולם החרדי מעלים כיום על נס את רעיונות "הקירוב" ו"אהבת ישראל". מאידך, העולם החילוני, עם הביקורת האדירה שיש לו על החברה החרדית, מכיר בנוכחותה ומייגע את מוחו כיצד לשתף אותה בהוויה הישראלית. בין כה וכה, קשרי המשפחה הטריוויאליים בין העדות השונות, חיים אזרחיים משותפים בין הצד הימני לצד השמאלי במפה הפוליטית, מפעלי החסד של המגזר החרדי הפתוחים לכלל החברה, ההתקרבות של חלקים גדולים בחברה החילונית למסורת, ההשתלבות (האיטית) של המגזר החרדי בכלכלה הישראלית, וכמובן הציבור הענק המסורתי־דתי־לאומי שבו כל החיבורים הם פשוטים וטבעיים יותר – כל אלה מעידים שאנחנו פה ממשיכים לחיות ביחד, כפי שחזה הרב.
תורת ארץ ישראל
הרב, שמגיל צעיר נודע כמתמיד וגאון בלתי רגיל בכל ענפי התורה, הבין כי בדור של תחייה אי אפשר עוד להסתפק בתורתה של הגלות. בארץ ישראל אמורה להתפתח תורה אחרת. בראש ובראשונה היו אלו לימודי האמונה. מחשש שמא יביאו לשאלות של כפירה ותהייה על החיים המסורתיים וקיום המצוות, העדיפו ראשי הישיבות בדורות האחרונים להימנע מללמד ספרים אלו. כך קרה שכאשר הסתערה תנועת ההשכלה במלוא עוצמתה על מבצרי התורה (בעיקר באירופה), התקשו תלמידי הישיבות לענות לשאלות ולעמוד מול אתגריה המורכבים של המודרנה. הרב קוק טען כי בדור של תחייה וגאולה אין לפחד משום אתגר וכי הגיעה העת לשוב אל כל חלקי התורה. הספרות העצומה שכתב הרב בכל תחומי האמונה, המתבססת גם על ספרות הסוד ועל ידע כללי אדיר – הייתה התשתית שעליה נכתבו רוב ספרי ה'אורות'.
קריאתו של הרב יצרה מהפכה: אלפי הלומדים בישיבות הפועלות לאור דרכו שוקדים, לצד לימוד הש"ס והפוסקים, על כתביו ועל מאות הפירושים שכתבו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. שאלות כמו תורה ומדע, סתירות בין תורה לארכאולוגיה, יחסה של התורה לתנועות חברתיות – שבדורות הקודמים הובילו תלמידי ישיבות היישר לזרועות החילון – מקבלות מענה מחויך מכל לומד ממוצע המכיר את כתבי הרב.
הרב לא הסתפק בכך. הוא קרא לשוב אל לימוד התלמוד הירושלמי שהוזנח במשך השנים, ללמוד תנ"ך כסדרו בצורה שיטתית, להעמיק גם בחלקי האגדות שבש"ס, לחבר בין ספרות ההלכה לאגדה, לכתוב ספרי מבואות וסיכומים לכל ענפי התורה, ועוד ועוד.
90 שנה לאחר פטירתו של הרב, עולם התורה נראה שונה לחלוטין. מעבר לכמות הלומדים באופן ישיר מבית מדרשו של הרב קוק – שמנו בזמנו עשרות בודדות וכיום עשרות אלפים – ישנם מעגלים עקיפים שנהנים כבר כמה דורות מיצירות כמו הלכה ברורה, האנציקלופדיה התלמודית, ביאורים לתנ"ך ומבחר עצום של שיעורי אמונה הזמינים לכול. גם בעולם התורה החרדי יש התעסקות גוברת והולכת בעולם המחשבה (ולו כדי "לקרב רחוקים"), בתורת הנפש וכדומה.
את צדקת חזונו של הרב ניתן לראות במדד החיצוני ביותר של עולם התורה – ההעתקה הפיזית של מרכזי התורה באירופה, צפון אפריקה וארצות הברית לארץ ישראל. לפני כמאה שנים, עולם התורה בארץ ישראל היה חיוור ועלוב לעומת ישיבות הענק של הגלות. הרב קוק כתב אז מאמרים לחזק את רוחם של תלמידי החכמים הארץ־ישראלים, וניבא שישיבות הגלות שייכות לעבר ואילו הישיבות הארץ־ישראליות הן העתיד. וצדק, כמו תמיד.
מדינת ישראל
בתחילת המאה ה־20, החזון הציוני היה נחלתם של מעטים בלבד. הרעיון שהעם היהודי יצליח להקים מדינה עצמאית נראה חסר סיכוי, והמחשבה שמדינה זו תנוהל מתוך חיבור למסורת היהודית הייתה בגדר הזיה. מחד, התנועה הציונית חלמה על "מקלט לילה", מדינה שבה עם ישראל יהיה ככל העמים. ראשוני התנועה הציונית הדתית, 'המזרחי', שחרדו שמא התנועה הציונית הצעירה תקים מדינה בעלת אופי חילוני, תבעו וקיבלו מהרצל את ההבטחה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת", והסתפקו בכך.
מאידך, בקרב שלמי אמוני ישראל לא נרשמה התלהבות גדולה, בלשון המעטה, מהרעיון להקים מדינה יהודית. זכר אחריתה של ממלכת החשמונאים, אופייה של הלאומיות החילונית באירופה, ובעיקר דמותם של מנהיגי התנועה הציונית והחשש (המוצדק) שהמדינה שיקימו תגבש זהות לאומית מנוכרת לתורה ומצוות – הרחיקו את רוב ציבור בני התורה מחלום המדינה. חלום מלכות דוד, טענו רבנים רבים, יתגשם רק כשיבוא הגואל באופן ניסי.
בספר 'אורות', שהודפס לראשונה כ־30 שנה לפני הקמת המדינה, טבע הרב קוק בפעם הראשונה את המילים "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם" (אורות ישראל ו, ז). אל מול החולמים על מדינה חילונית מחד גיסא, ומול המבקשים להקים מדינה רק בימות המשיח מאידך גיסא, טען הרב קוק שייעודו של עם ישראל ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" יתממש בהקמת מדינה יהודית באופן מעשי כאן בדורנו.
90 שנה מאוחר יותר, "מתיישרת" האומה לחזון הגדול. הציבור החרדי משתלב ברצונו ושלא ברצונו במערכות המדינה. למעט קבוצות שוליים כדוגמת 'נטורי קרתא', קיומה של מדינת ישראל הוא עובדה מוגמרת אצל כל בר־דעת. הדוגמה המובהקת להשתלבות הציבור החרדי היא ההשתתפות בבחירות. בקום המדינה ובעשורים הראשונים הדעה הרווחת הייתה שיש אומנם הכרח להשתתף ב"בחירות לכנסת הציונית" אולם "לא לשמש שרים", וכיום כידוע המצב שונה לחלוטין. בציבור החילוני, לאחר שנים רבות של התנכרות למסורת ולדת, הבשילה ההכרה שללא חיבור לזהות ולשורשים היהודיים – המדינה לא תחזיק מעמד. הדברים ניכרים בעיקר בתחומי ההתיישבות והביטחון, שבהם צאצאיהם של מייסדי המדינה מפנים את מקומם לכוחות המסורתיים והדתיים שגדלים דמוגרפית ותרבותית.
כיום, בראש מערכות רבות במדינה עומדים בוגרי בתי המדרש של תורת הראי"ה, האומרים את תפילת ההלל ביום העצמאות: בצבא, בזרועות השלטון, במחקר, בתעשייה, בתקשורת ובכלכלה. קיומה והתעצמותה של מדינת ישראל וחיבורה לשורשיה היהודיים הם עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה יותר.
הרב קוק, כמו תמיד, צדק!
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
