לאחרונה הכרתי משפט נהדר שנאמר על ידי הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל: "הבעיה בעולם הזה היא שהטיפשים משוכנעים, בעוד הנבונים מלאים ספקות״. לפני שנים סיפר לי עורך הדין ציון אילוז, פרקליט מחוז דרום עד לאחרונה, שבעיית הדרום הפרוע היא חוסר הוודאות וחוסר הסופיות. לדעתו, ״אתה לא יכול לטפל בתופעה המונית בכלים סטנדרטיים. אם רוצים לפתור את הנושא של הפזורה הבדואית בדרום, צריך חוק הוליסטי ושלם שיסדיר את כל הנושא. צריך ודאות וצריך שתהיה גם סופיות. בפועל, קמו ועדות והיו יוזמות, אבל הממשלה לא באמת החליטה על מה היא רוצה להיאבק, את מה היא תסדיר בהמשך ומה מבחינתה הוא קו אדום. צריך שהיה ברור באופן סופי מה התמורות והגזרים, יש צורך בכלי אכיפה משמעותיים, כמו צו פינוי לפוליגון, אבל קודם כול צריך להחליט מה אתה רוצה להסדיר ומה בשום אופן אינך מוכן להסדיר. התמורות של רשות מקרקעי ישראל עבור פינוי ומעבר ליישובי קבע כל הזמן משתנות".
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזו אחת הבעיות הכי קשות של מדינת ישראל: חוסר ודאות ואי־סופיות. בכל תחום. האם אנחנו בכלל בעד גיוס חרדים? האם צריך לתמרץ את גיוס החרדים באמצעים כלכליים או באמצעות שוט אכיפתי? האם ההסדר מול החרדים צריך להתנהל ברמת המאקרו ומול ראשי המגזר או ברמת הפרט וכפנייה ממוקדת לכל חייב גיוס? האם הכיוון הוא יעדים או שהכיוון הוא מכסות? האם העיקר מבחינתנו הוא שהחרדים ייכנסו למעגל העבודה או שהשוויון והצדק קודמים לשיקולים פרקטיים? כל מי שחי כאן בעשרות השנים האחרונות יודע שאין מדיניות קוהרנטית ארוכת שנים (ואפילו לא ארוכת חודשים, אני בספק לגבי ארוכת שבועות) בנושא הזה.
כדי להוכיח שהסנקציות הכלכליות (בעיקר ביטול סבסוד מעונות ואי־נתינת מלגה מטעם משרד החינוך) לא משפיעות, מביאים את נתוני הגיוס לאחר הסנקציות: "הנה, הפעלתם סנקציות, ולמרות זאת הם לא מתגייסים״. זה כמובן שקר מביך. סנקציות כלכליות בהחלט יכולות להשפיע, אבל בשביל זה צריך ודאות וסופיות. כאן בפועל קורה ההפך. מצד אחד מפעילים סנקציות, ומצד שני דואגים להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שתכף יהיה חוק גיוס חדש, ואז הסנקציות הללו יוסרו ומעמדם של חייבי הגיוס יוסדר. כלומר, ביד אחת המדינה נותנת להם סטירה מצלצלת, אך ביד השנייה היא מלטפת וחומלת תוך כדי שהיא מנסה להסביר להם שתכף זה ייגמר ושיחזיקו מעמד.
זו רק דוגמה אחת. ציטטתי קודם לכן את דבריו של עורך הדין אילוז בנושא האכיפה מול הבדואים בדרום. למעשה, התופעה הזאת קיימת בכל תחום ובכל עניין. בטור הזה אתייחס למערכת המשפט. האם כדאי להגיע להסדרי טיעון? האם כדאי לנהל את ההליך עד תום? מה העונש הנכון? ובכלל, האם ניתן לחזות את התוצאה של פסק הדין?
למעשה, תכננתי לכתוב את הטור הזה בשבוע שעבר, אלא שאז פרצה לחיינו פרשת בהרב־בריח שסופה החלפת המנעול בלשכת שר המשפטים בתל אביב כחלק ממלחמת לוין־מיארה. אז באיחור של שבוע, הדברים מתפרסמים כעת.
לאחרונה פרסמתי בערוץ i24NEWS כי במפגשים ובהשתלמויות בפני שופטי בתי משפט מחוזיים, השיב נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית על טענות ומענות של שופטים על התערבויות בפסקי דין. נשיא העליון צוטט כשהוא אומר לשופטים: ״אל תתרגשו כשאנחנו מתערבים בעונש ומקצרים אותו עד חצי שנה. מבחינתנו, עד חצי שנה אין שום טעות בגזר הדין״. עמית הוסיף והסביר שההתערבויות לא תמיד ענייניות. ״כששופטים בעליון מתערבים בגזר הדין באופן לא מוסבר, זה נובע לעיתים משיקולי בית המשפט של עומס, שאינם קשורים לטעות משפטית או לשיקול דעת שגוי של ערכאה קמא״, אמר לשופטים, וקינח: ״אתם יודעים שיש אצלנו לפעמים דיל אפל״.
הוא לא התכוון חלילה לעסקת שוחד וכל כיוצא בזה, אלא לדיל ידוע ומפורסם. נאשם שניהל משפט ובסופו הרשעה, מגיש ערעור לערכאת הערעור, הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על גזר הדין. הערעור המסובך והמורכב הוא על עצם ההרשעה, והערעור הפשוט שאינו דורש השקעה רבה הוא הערעור על העונש, על גזר הדין. השופטים פעמים רבות רומזים למערער: תמשוך את הערעור על הכרעת הדין, ונתחשב בך בגזר הדין. הם כמובן לא אומרים שיש קשר בין הדברים, אבל חוץ מלומר זאת בפירוש – הם עושים הכול. הדיל הוא: אתה מקל עלינו מהעומס, ואנחנו נקל עליך בענישה במידת מה.
גם במקרה הזה לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את הנזק העצום שהפרקטיקה הזאת יוצרת. וצריך כאן להדגיש שזו לא שיטה שהמציא יצחק עמית. הוא קיבל אותה בירושה, אלא שכנראה הוא הראשון שהצדיק אותה בפירוש בהשתלמות לשופטים, ואף נתן לה שם של ״דיל אפל״.
ועכשיו לנזק. דיברנו על תמריצים. אם כן, מה התמריץ שהנשיא עמית יוצר כאן? הוא רוצה להוריד מערכאות הערעור עומס, אבל בפועל הוא רק מייצר ומוסיף עוד עומס. הוא פתר את העומס הנקודתי שמונח על שולחנו, אבל נתן תמריץ לעוד 200 ערעורים פליליים נוספים שיוגשו. ומכיוון שהמטרה היא להפחית את העומס, הרי שאם סנגור רוצה שיגברו סיכוייו לקבל ״דיל אפל״ הוא צריך לסרבל ולסבך ולהעמיס כמה שיותר במסגרת הגשת הערעור. ככל שהדברים יהיו נהירים ומתומצתים יותר, כך יפחת הסיכוי לזכות לדיל הנכסף, וברגע שאדם יודע שהוא עשוי לקבל את הדיל הזה – זה ממש לא חשוב אם 50 אחוזים מקבלים אותו או רק חמישה אחוזים. הגאון מווילנה, למיטב זיכרוני, המשיל את ההתפתות ליצר הרע לאדם צמא שהחליט לשתות מים מלוחים מן הים. כותב הטור איננו רופא, אבל אני חושב שזה לא כל כך מומלץ ולא בדיוק פותר את הבעיה.
מערכת המשפט שלנו מותשת וקורסת תחת העומס. הפתרון כרגיל הוא תוספת תקציבים. בפועל, אין גוף ציבורי בישראל שהפתרון שלו לתפקוד כושל או לתת־תפקוד לא יהיה "תוסיפו עוד תקציבים", בדיוק מאותה סיבה ששר לעולם לא יתגאה שהוא קיצץ מתקציב משרדו עם אישור חוק התקציב. אבל תוספת תקציב ותוספת תקנים לא יכולות לפתור כל בעיה, ובטח לא את בעיית העומס. אם משפט פלילי מתנהל שלוש פעמים בשבוע (בתאוריה) במשך חמש וחצי שנים – מה יעזור להוסיף עוד תקנים? האם במקום שישבו בתיק הזה שלושה שופטים, ישבו בו שבעה שופטים? זה ממש לחפש את השקל מתחת לפנס. נדרשת הסתכלות רוחבית והסתכלות עומק על התמריצים.
ופרט לכך, עד תקופת עמית איסמן, הפרקליטות חתרה מאוד להסכמי טיעון. איסמן נכנס לתפקידו, ושינה כיוון. הוא מתנגד לעסקאות טיעון ודורש הכרעות שיפוטיות. זו עמדה לגיטימית, כמובן, אבל היא לא החזיקה מעמד. כך לדוגמה, בתיק של רונאל פישר ורות דוד – איסמן סירב במשך יותר משלוש שנים לנהל איתם משא ומתן להסדר טיעון. אחרי שלוש שנים, פתאום הוא מוכן כמעט בכל מחיר. האם זה עוזר לסופיות ולוודאות במערכת המשפט?
כל הקונספט של הסדרי טיעון בנוי על ודאות משפטית. הנאשם מוותר על התשת המערכת בתמורה להקלה מסוימת בעונש שהוא יודע שהיה צפוי לו אם היה מנהל את התיק עד תומו. אלא שכאשר אין ודאות משפטית מה תהיה התוצאה העונשית, אין אינטרס לנהל הסדרי טיעון, וגם אם יש אינטרס – קשה מאוד להגיע לעמק השווה.
זו רעה חולה. ואת הרעה הזאת אי אפשר לפתור באמצעות תקנים לעוד 20 שופטים. צריך למנות עוד שופטים, למען הסר ספק, אבל לא זה מה שיפתור את הבעיה העמוקה והשורשית.
מתחם בלי ודאות
פרט לכך, פרסמתי באותה כתבה את הביקורת של השופטים על כך שבית המשפט העליון אינו קובע מתחמים ואפילו אינו מתייחס למתחמים שנקבעו על ידי ערכאה קמא כפי שדורש תיקון 113 לחוק העונשין.
ברשותכם, אסביר זאת בקצרה. בעבר היה נגזר עונשו של נאשם בצורה חצי גחמתית או לפחות לא משהו בהכרח אנליטי ועקבי. המחוקק רצה לפתור זאת, והורה כך: ״מטרתו של סימן זה לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה״.
החוק קובע כי ״בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה״.
לאחר מכן נקבע עוד כי ״בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור״.
כלומר, כאשר גוזרים את עונשו של אדם אי אפשר סתם לזרוק מספרים. צריך לקבוע מהו המתחם בין x ל־y המגיע על עבירה כזאת, ואז על פי הנסיבות הספציפיות של המעשה ושל העושה למקם את העונש בתוך המתחם. ואכן השופטים מקפידים על כך. למעט מי? דווקא שופטי בית המשפט העליון, אלו שאמורים להנהיג את המדיניות השיפוטית, אלו שההלכות המשפטיות שלהם מחייבות את הערכאות שמתחתיהם.
נחזור לשאלה ששאלו השופטים בהשתלמות את עמית: מדוע שופטי העליון בפסקי הדין שלהם אינם קובעים מה המתחם לעבירה ואינם ממקמים את העונש בתוך המתחם? עמית השיב כי ״אנחנו עושים את זה בכוונה, כדי לא לשלול מהשופטים את שיקול הדעת, ואסור שתהיה אחידות בענישה, כי זה יגרום לשופטים לגזור עונש שהם לא מאמינים בו רק כי העליון קבע מתחם שהם יהיו מחויבים לו״.
אתם מבינים כמה הגישה העקומה הזאת מוסיפה עומס ומסרבלת? כמה הגישה הזאת מרחיקה את הוודאות המשפטית וממילא מקשה מאוד על הגעה להסדרי טיעון נכונים וטובים? אתם בוודאי מבינים כמה השיטה הזאת מעודדת הגשת ערעורים, כי אם אין כללים ברורים – מה רע שנגיש ערעור וננסה את מזלנו בשיטת מצליח?
צריך להוסיף לכך עוד שתי נקודות חשובות. ראשית, עד כה הצגתי רק את הצד של התביעה. למעשה, העוול שנעשה פה נגרם גם לנאשמים שהורשעו ויש להם קייס טוב לערעור. אם המוני נאשמים מגישים ערעור בשיטת מצליח – גם כאשר מוגש ערעור מוצדק וראוי, השופטים אינם מתפנים לדון בו ברצינות, ומיד ניגשים להציע ״דיל אפל״ במקרה הטוב, או פשוט דוחים את הערעור בלי להתעמק בו, מרוב עומס ועבודה קשה.
ולבסוף, לא אשכח את ההיתקלות הראשונה שלי במערכת המשפט. הגעתי לדיון עם תביעה הכי מוצדקת שיש בעולם. השופטת נכנסה לאולם, מתיישבת, פותחת ואומרת שברור שאני צודק, והחוק מאוד ברור לטובתי – ואז מציעה הצעת פשרה מופרכת וממש מנוגדת לחוק. אני מנסה לסרב, והיא מפעילה עליי מכבש לחצים עם הסיסמאות הכי שחוקות של ״בית משפט, אתה יודע איך אתה נכנס – אתה אף פעם לא יודע איך אתה יוצא", ואולי בסוף אני אגיע למסקנה הפוכה וכו׳ וכו׳. הרגשתי ממש כמו בבזאר. חוסר הוודאות כיצד השופט יפסוק גם גורר הסדרים עקומים, גם פוגע באמון הציבור, גם מוסיף המון עומס וסחבת, וגם בסוף פוגע בדבר קטן אבל די חשוב: צדק. וזה נכון בכל ענפי המשפט, לא רק בפלילי.
לתגובות:
***
