הלל של אלול
בתפילת הלל של ראש חודש אלול, חשבתי לעצמי שהפעם הבאה להלל תהיה רק בעוד חודש וחצי, בחג ראשון של סוכות, וזו בעצם התקופה הכי ארוכה ברצף ללא הלל. אפילו בחודשי תמוז ואב עתירי הצער, התענית והאבלות, זכינו להלל בראשי חודשים.
מעולם לא שמתי לב לעובדה הזאת קודם לכן, והייתה לי איזו תחושה שצריך להעמיס בהלל הזה ככל הניתן הכרות תודה קונקרטיות. פתאום התנגנו בי פסוקי ההלל כמספרים את סיפור חיינו בשנתיים האחרונות: ״אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא״ – זו בדיוק הייתה ההרגשה, אפפוני חבלי מוות. ועם צער המוות והשכול גם עלתה בלבבות רבים קריאה לישועה, ״ובשם ה' אקרא: אנא ה' מלטה נפשי… שומר פתאים ה', דלותי ולי יהושיע״. ואיזו בקשה עמוקה לחזור לחיים נורמליים בלי צווי שמונה על כל צעד ושעל ובלי הותר לפרסום, איזו מנוחת נפש בריאה, ממש כמו בפסוקים: ״שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי. כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי״. וכן, גם ההתפכחות מהאנשים הכול־יודעים שטועים שוב ושוב: ״אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב״.
הודיתי לקדוש ברוך הוא שאנחנו עוד כאן, שלא קמו עלינו לכלותינו ברגע אחד מצפון, מדרום וממזרח. הודיתי לקדוש ברוך הוא על העם היפה הזה שנקרא שוב ושוב אל הדגל ובא. הודיתי לקדוש ברוך הוא על ששתל אותי בדור הזה, שרואה בעיניו את חזון הנביאים מתגשם לנגד עיניו. כל כך הרבה פסוקי נבואה שנראו כמו דמיון רחוק, הפכו כבר מזמן לחדשות של אתמול. ב״הושע נא״ ביקשתי על החיילים, על הפצועים, על המשפחות השכולות ועל החטופים, וב״הצליחה נא״ ביקשתי שנהיה אחים, שתרום קרן ישראל לעיני כל העמים, ובתור התחלה, אם רק אפשר, לעיני כל היהודים. סיימתי את ההלל בידיעה ברורה שאי אפשר לחכות עד הפעם הבאה 45 ימים, וחייבים איזו בשורה טובה של ניצחון מזהיר שתגרום לכל תלמידי החכמים להסכים פה אחד על הלל שלם עם ברכה, ברוב עם.
זמן אלול
זר לא יבין זאת, אבל חוץ מארבעה ראשי שנים שקבעו חכמים במשנה, יש ראש השנה נוסף, ראש חודש אלול, ראש השנה לתלמידי הישיבה. כפי שבראש השנה מתחדש העולם, כך בראש השנה לתלמידי הישיבה מתחדש עולם הרוח האישי אצל כל אחד מן הלומדים. זה נכון בכל שנה ושנה בישיבה, אבל נכון ביתר שאת במעבר מהתיכון לשיעור א׳. כמו כניסה לפתח גן עדן הכניסה הזאת בשערי הישיבה, צעד צעד נבנה עולם של אמונה וקדושה, עמל ותורה.
פעם, בציבור הדתי־לאומי, הייתה זו נחלתם של יחידים. היום זו השדרה המרכזית שהולכת ללמוד תורה לפני שירות צבאי, שנה אחת או כמה וכמה שנים.
אין כמו התקופה הזאת כדי לחדד את זה – יכול להיות לך הצבא הכי חזק במזרח התיכון, המטוסים הכי מתקדמים והצוללות שמקדימות בכמה שנות אור כל אויב, זה לא באמת משנה. כל הזרועות הביצועיות הללו נותרות חלולות וריקות בלי הרוח. בישיבות מנשבת רוח שמפיחה משמעות עמוקה בחיים. זה מחולל שינוי תהומי, ונותן אחר כך משמעות לחיי המשפחה, הקהילה והמדינה כולה.
אבל זה לא קורה ביום אחד. דף אחר דף, פסקה אחר פסקה, שיעור ועוד שיעור, תפילה אחר תפילה, והנשמה מתחילה להרגיש בבית שלה. הלוא היא מן העליונים, והיא מכירה את השפה.
עולם מסוג אחר
עולם הישיבות הוא פלא. מסביב מתקיים עולם תועלתני שבו זמן שווה כסף וידע הוא כוח, עולם פרקטי וטכנולוגי שרודף אחר האקזיט הבא. בעולם הזה לעולם ישאלו אותך – מה יוצא לך מהלימודים, איזה תואר? איזו עבודה מובטחת בתום התקופה?
אבל בתוככי העולם הזה מתקיים עולם פנימי, בעל חוקים שונים בתכלית. לא, זה לא עולם מקביל, ממש כפי שהעולם הבא איננו עולם מקביל לעולם הזה. זה עולם פנימי, ליבת העולם הזה.
ובעולם הפנימי הזה של הישיבה מתקיימת שפה אחרת, בתוככי עולם השקר יש ניסיון לרדוף אחר האמת, בתוככי עולם האינטרסים יש מאמץ כן לעסוק בתורה ״לשמה״, לא לשם כבוד ולא לשם מלגה, לשם שמיים, יומרני ככל שיישמע.
בעולם הפנימי הזה ינסו לבדוק מה ה׳ אלוקיך שואל מעימך, ועד כמה שאפשר להתעלות מעל השאלה מה שואלת ממך היררכיית הכבוד המקובלת בחברה. בעולם הפנימי הזה יש כבוד לזקנה, לדורות שהיו ולכאורה אינם אבל בין אותיות הקודש הם חיים וקיימים לעולם. בעולם הזה לא בושה לדבר בתמימות, דיבור אידיאליסטי, נקי ופשוט.
בעולם הפנימי הזה אפשר להתפלל בכוונה ובנחת בלי שהגבאי יצליף בחזן שכבר הגיע הזמן. בעולם הפנימי הזה יש תובענות עמוקה במידות הנפש, וצריך חוכמה גדולה ללכת בשבילי הנפש בזריזות מתונה ולא בלחץ, בזהירות עדינה ולא בחרדה.
זר לא יבין את אש התמיד שבוערת בעולם הפנימי הזה, אבל היא בוערת בנפשם של התלמידים, שמשעה שנענים לה נעשים חייהם חמים ומוארים. וכן, לפעמים גם שורפים, וצריך התבוננות יתרה להבחין.
העולם הזה, אף ששייך אצלנו לבני 18 ומעלה, הוא במידה רבה עולם של ילדים תמימים, תמימים וחכמים. ככל שאתה שוקע בו אתה נעשה יותר הבן החכם ועם זאת מתגלה אצלך הילד התם. אתה לומד בגמרא את סברותיו של הבן הרשע כדי לא להתפתות להם במיגו של העזה, והכלל והעיקר לא להפסיק להיות הבן שיודע לשאול.
רחם
הישיבה כמו רחם, מלאת קרבה ומלאת רחמים, וכמו עובר השומע קול הלמות ליבה של אימו, לפעמים אתה מצליח לשמוע קול דודי דופק. וכשם שאין העובר יודע שהוא נמצא שם על זמן שאול, כך אין תלמיד הישיבה מכיר לפעמים כמה הזמן שלו קצוב.
המתנה הזאת כל כך נדירה בחיים שיבואו עליו בהמשך. היכולת לעצור, להתבונן פנימה וללמוד וללמוד. משעה שנכנס אדם בשערי הישיבה, כמו שעון חול מתהפך לו וכל שנייה יקרה, וכל פסוק ומשנה וסברה בגמרא, וראשונים ואחרונים וספרי פנימיות ואמונה והלכה. אילו היה תינוק יודע ברחם שקצובה לו השעה, לא היה מניח למלאך המלמדו כל התורה לעצור בין מילה למילה. אילו היה תלמיד ישיבה יודע כמה יקר רגע של ישיבה, היה ודאי מברך על כל נשימה ונשימה בעולמה של תורה.
אנטישמיות
הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו הוא ללכלך את הטור הזה, שמהלך על כנפי רוח, בצער היום יום, אבל אני מרגיש שאחטא עם אשתוק.
שני סרטונים התגלגלו לידיי, באחד חרדים חוסמים את כביש 2 במחאה נגד חוק הגיוס ואזרחים יוצאים מן המכוניות ומפנים אותם משם בכוח. בשני – שתי נשים יוצאות מרכבן ואין לי דרך אחרת לומר זאת, עושות מעשה מגונה בגברים חרדים וחושפות עצמן מולם להכעיס.
חברים, כבר שלוש שנים חוסמים כאן כבישים, בגלל הרפורמה, בשביל להפיל ממשלה או בשם משפחות החטופים. ברור שמי שהיה יוצא מרכבו ומכה את החוסמים או מפנה אותם, היה נעצר ומוגש נגדו כתב אישום. ברור עוד יותר שאם גבר היה מעז לעשות לאישה מה שהנשים הללו עשו לחרדים, הוא היה מואשם בעבירה חמורה. עם כל המחלוקות וכל הוויכוחים, לא יכול להיות דין אחד לקפלן ודין אחד לחרדים. מתווכחים – אבל אחים. ושנאה כזאת יותר ממריחה בריח אנטישמיות חריף. וסליחה שפגמתי בטור.
לתגובות:
***
