ביום שני השבוע הגיע חבר הכנסת בני גנץ לביקור בביתה של רעיה יגר, אלמנתו של אלירן ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בקרבות ברצועת עזה. לרעיה ולאלירן יש שני ילדים קטנים. "זה לא מגיע להם", אמר גנץ כשיצא מהבית והתכוון לשיח שמתנהל בחוץ, שהפוך לחלוטין מזה ששאף אליו אלירן ומזה שמבקשת (גם היום) רעיה לקדם. זה קרה בדיוק לפני עוד "יום שיבוש", שכלל הפגנות, חסימות וסיקור תקשורתי שמלהיט אווירה, וגם תגובות נגד זועמות, ביחד עם רשתות חברתיות נפיצות. "אם אנחנו לא פותרים את העניין הזה, את הריב בינינו, זה אבדון", אמרה יגר בפגישה עם יושב ראש כחול לבן. "אין באמצע, זה אבדון".
והנה דוגמה אחת לשיח רע שראוי להסיר ממחוזותינו, כעיתונאים וכבעלי השפעה על השיח הציבורי. אחד המגיבים להצעה שהניח השבוע גנץ לממשלת אחדות היה יושב ראש ישראל ביתנו חבר הכנסת אביגדור ליברמן. "ראיתי מראה מעורר רחמים של אדם עייף, מפוחד, מבוהל ותופס טרמפ על הנושאים הכי חשובים", אמר ליברמן באחד המשפטים הראשונים בריאיון השבוע. יושב ראש ישראל ביתנו, כידוע, אינו מהשולפים. דברים שהוא אומר הם לרוב מתוכננים ונשקלים בקפידה, בטח כשמדובר על הנושא שבגינו נערך הריאיון. וזה בדיוק השיח שצריך לגנות ולסלק מכאן. מילים שכל כולן נועדו כדי לבזות אדם, להשפיל ולהגחיך אותו. האם אנחנו באמת רוצים שיח כזה מצד אנשי הציבור שלנו, מימין ומשמאל? ביום שבו איש ציבור יחטוף כהוגן מהתקשורת על דיבור נגוע ודוחה, הוא יחשוב בפעם הבאה שוב לפני שירשה לעצמו להתבטא ככה.
בסביבה של גנץ דווקא ראו את ההתנפלות עליו כסימן מבשר טובות. הרי אם מדובר באדם גמור פוליטית, כפי שמבקריו ניסו לצייר אותו, או כמעורר רחמים כפי שתיאר ליברמן, אין סיבה להתייחס כל כך הרבה להצעה שהניח. "איווט פשוט נבהל ואיבד את זה", הגדירו את זה בכחול לבן. "הוא מבין שהמסכות הורדו באירוע הזה". ומהן אותן מסכות שעליהן מדברים אנשיו של גנץ? המסכות הן כמובן השנאה האישית לנתניהו שגורמת לכך שכל דבר אחר מוזז הצידה כאשר עולה עניינו. איך אמר גנץ באחת מהשיחות הרבות שקיים השבוע עם גורמים במערכת הפוליטית – "אנחנו מוכנים לשחרר 4,000 מחבלים מהכלא, להפסיק את המלחמה בעזה ולהשאיר את חמאס בינתיים שם, ונתמודד איתו בהמשך, אבל אנחנו לא מוכנים לשבת עם ביבי. למה? כי יש דברים שלא עושים". במשפט וחצי הזה הגדיר גנץ במדויק את החלק הרועש במחאה.
צריך להגיד ביושר, לא כל אנשי המרכז־שמאל נמצאים שם, אפילו לא רובם. אבל הקולניים ונותני הטון של הגוש בהחלט שם, כולל רבים מנבחרי הציבור שנשלחו מטעמו בכנסת. צדק גנץ כשאמר באחד הכנסים שיש במחנה שלו אנשים שמטרתם היא לחסל אותו פוליטית וללכת לו על הראש בכל הזדמנות. הם לעולם לא יסלחו לו על זה שבכל צומת מכריע שהמדינה עמדה בפניו בשנים האחרונות, הוא בחר בטובת המדינה ולא בטובת המחנה. כך היה כשנכנס עם נתניהו לממשלת הקורונה, למרות שידע שקשה לבנות על כך שנתניהו יעמוד בדיבורו בנוגע לרוטציה. כך קרה כשהוביל את היוזמה ללכת לשיחות פשרה בבית הנשיא בעיצומה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכך היה גם בתחילת המלחמה, כשהכאוס והטראומה נראו בכל פינה כאן, כשהחליט ממרום גובה המנדטים בסקרים להצטרף שוב לממשלת נתניהו כדי לעזור בהצלת המדינה. בזמן שלפיד וליברמן הציבו תנאים לכניסה, הראשון דרש הוצאת מפלגות אחרות מהממשלה והשני התעקש על חברות בפורום המצומצם, גנץ פשוט נכנס פנימה מתוך הבנה שבעת חירום אין זמן לכל השטויות האלה.
יש דרך להגיד לא
ומכאן גם התגובות המכבדות השבוע שהגיעו להצעה שלו מצד ימין. מלבד השר בן גביר שתקף את יוזמת גנץ, הרוב הגיבו אחרת לחלוטין. אם זה השר סמוטריץ' שאמר שגנץ מוזמן להצטרף בשמחה אבל שיסיר את התנאים שהציב לכניסה, ואם אלו חלקים בליכוד שפנו לאנשי כחול לבן ותמכו בהרחבת הממשלה. גם אלו שדחו את ההצעה, כמו השר שיקלי ואחרים, לא בחרו לבזות את גנץ על עצם העלאתה, אלא הסבירו באופן מנומק מדוע לא והכירו תודה על עצם היוזמה. גם להגיד "לא" יש דרך. סביר להניח שאם נכניס היום את בני גנץ לחדר סגור, נוציא מיקרופונים ומצלמות ונבקש תשובה כנה ואמיתית, גם הוא יודה שזו הייתה טעות לעזוב בזמנו את ממשלת החירום. אלו לא רק המנדטים שירדו משמעותית מאז, זו גם היכולת להשפיע. זה אומנם נכון שככל שחלף הזמן וככל שנתניהו הרגיש פחות ופחות מצוקה, בהשוואה לשבועות הראשונים שלאחר שבעה באוקטובר, כך הוא גם ספר את גנץ ואיזנקוט פחות ופחות. השפעתם הלכה ופחתה, עד שהרגישו שנתניהו ממש מחפש שהם יצאו החוצה. אז הם יצאו. ועדיין, גם השפעתם המצומצמת באותם ימים היא הרבה יותר ממה שהם עושים כיום.
וגנץ יודע דבר נוסף. כששמים אותו ואת נפתלי בנט מול מצביעי הימין, יושב ראש כחול לבן מחליק להם הרבה יותר בקלות בגרון ממי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע. מסיבה זו ומסיבות נוספות, העיקרית שבהן היא הרצון האמיתי לחבר בין חלקי העם, בפעם הבאה גנץ ומפלגתו לא יהיו יותר חלק מאף גוש, בשונה מהחלוקה המקובלת בסקרים. ובכן, מבחינת גנץ זה לא תקף יותר. הוא לא חלק מגוש הימין־חרדים וגם לא חלק מגוש המרכז־שמאל.
הרעיון יהיה לתמרץ את מי שמחפש שתוקם כאן ממשלת אחדות לאחר הבחירות להצביע לגנץ, מתוך ההסבר הבא: מתוך הנחה די הגיונית שגנץ לא ירכיב את הממשלה הבאה, הוא עדיין יוכל להחזיק בכוח שיכריח כל צד ללכת למסלול של אחדות. הוא יוכל לבוא לשני ראשי המפלגות הגדולות ולהודיע להם שאם אחד מהם מסרב לממשלת אחדות, אזי הוא, בני גנץ, יחבור להקים ממשלה עם ראש הגוש שמוכן לאחדות. במילים אחרות, מי שיסרב לאחדות לא יקבל את המנדטים של גנץ בממשלה הבאה. ויותר מזה, גנץ ירכיב ממשלה עם הגוש השני, שלא סירב לאחדות. לא מופרך להניח שזו גם הסיבה שלפיד וליברמן בחרו שלא לענות לו כשהתקשר אליהם לפני מסיבת העיתונאים, ויצאו נגדו אחריה – בידו הכוח להכריח אותם ביום שאחרי הבחירות שלא לפסול יותר את נתניהו ולהפסיק את השסע והפילוג ששולטים כאן כבר כמה שנים, בניגוד מוחלט לרצון של חלקים גדולים בעם ישראל. "כחול לבן זה של כולם", אמר השבוע גנץ בשיחה עם פעילים. "אני לא מרגיש שאני מחויב לא לגוש הזה ולא לגוש הזה". וזה לא שהוא הפך לאחד שאוהב את נתניהו, אפילו רחוק מכך. הוא עדיין סובר שנתניהו צריך לסיים את תפקידו כראש ממשלה, אבל מצד שני הוא אינו שונא אותו ולא פוסל אותו, ואפילו מכבד את המורכבות שאיתה נתניהו נדרש להתמודד כראש ממשלה בכלל וכראש ממשלה במלחמה הנוכחית בפרט. ובעיקר הוא יגיד לפני ואחרי הבחירות שצריך לכבד את הכרעת הציבור, לכאן ולכאן.
זמן הגאולה
גנץ מעולם לא היה מחוסמי הכבישים או מבאי קפלן, אבל היום הוא ממש משוכנע שמדובר באסון. "בשבוע שעבר כבישים 2, 4 ו־6 נחסמו, ולא על ידי אנשי קפלן", הוא הזכיר בשיחה השבוע. "הצד השני עשה בדיוק את מה שאנחנו עושים בקפלן. אתם רוצים להמשיך? מה אתם חושבים שיקרה? אי אפשר להמשיך ככה". והנה עוד דבר שהוא מצטער עליו – על כך שמדינת ישראל יצאה במהלך העקירה מגוש קטיף גם מהתוחמת הצפונית של רצועת עזה ומציר פילדלפי. בעוד שבפילדלפי הסיבה היא בעיקר ביטחונית, בצפון הרצועה זה עניין עקרוני שגורס שלא היה נכון ליצור תקדים שנצמד לקווי 67' מול הפלשתינים. הוא אומנם לא יציע לחדש את ההתיישבות היהודית בצפון הרצועה (מעט סבלנות, אול בעתיד יחזור בתשובה גם בעניין הזה), אבל הוא כן משוכנע שחובה להחזיק בידינו גם היום את אותה תוחמת צפונית לצרכים ביטחוניים, וכאמירה עקרונית שמבהירה שמי שמבצע בנו את טבח שבעה באוקטובר משלם על זה גם בקרקע, תשלום שנשאר לעד ולא כמחיר זמני.
ואם תרצו, את הפתרון לסערה הפנימית שעוברת מדינת ישראל בשנים האחרונות הוא מציע בין היתר לפתור בעזרתה של גאולה כהן ז"ל. מה שמחזיר אותנו לימיו של גנץ כמח"ט חברון. את שביליה וסמטאותיה של עיר הקודש בחברון הוא מכיר היטב גם היום, וכשר ביטחון גם קפץ למערת המכפלה כדי לראות את המעלון לאנשים עם מוגבלויות שאישר להקים שם. לפני 30 שנה נתקל באזור בגאולה כהן, שהתגוררה בקרוואן בגבעת החרסינה. השניים ישבו לא פעם לשיחה על כוס קפה אצלה בבית, ובעיקר התווכחו איך הדברים אמורים להתנהל במערת המכפלה. ואז נתקל גנץ בתוכניתה ברדיו של גאולה ביחד עם הסופר אלי עמיר. שני אנשים שמתווכחים ללא הנחות אבל כבני אדם שמכבדים זה את זה ומלבנים דרך המחלוקת גם את נושאי ההסכמה. את הוויכוח הזה, באופן הזה, ראוי לנהל גם היום, ללא חרמות וללא הכפשות, ובעזרתו גם להגיע להסכמות.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
***
