באחד באוקטובר 2000 התנפלו המוני פלשתינים חמושים על פלוגת מג"ב אשר שמרה על מתחם קבר יוסף. המקום היה, כפי שהוא כיום, מובלעת מבודדת בשטח הפלשתיני סמוך לשכם. בחילופי האש נורה בצווארו אחד מחיילי מג"ב על ידי צלף פלשתיני, והחובש הפלוגתי החל להיאבק על חייו.
800 מטרים ממקום התקרית הייתה ממוקמת עמדת הפיקוד הגבוה של צה"ל, שבה בכירי מערכת הביטחון הישראלית התלבטו אם להפעיל את תוכנית 'כתונת פסים' – תוכנית מבצעית שנוצרה מראש בדיוק לאירוע מסוג זה, ועל פיה כוח צה"ל ישתלט על קבר יוסף ותל בלטה.
ההחלטה שהתקבלה בדרגים הישראליים הגבוהים ביותר הייתה לבקש מראשי המנגנונים הביטחוניים של הרשות הפלשתינית לעשות מחווה ולחלץ את החייל הפצוע. כמו בכרוניקה ידועה מראש, השעות נקפו, החייל איבד דם, והזמן השאול התבזבז. אנשי הביטחון הפלשתינים בוששו לבוא, הפלשתינים המשיכו במתקפה על קבר יוסף, וכעבור שעות שבהן הכוח הלוחם מתחנן שצה"ל יפנה את הפצוע – החייל דימם למוות עד שהחובש נאלץ להפסיק גם את ניסיונות ההחייאה.
ההרוג בקבר יוסף היה מדחת יוסף, צעיר דרוזי מבית ג'אן. לפני גיוסו היה יוסף תלמיד מצטיין בבית הספר, ששקל להירשם לעתודה האקדמית ולהשלים לימודי רפואה, אבל בסופו של דבר הוא בחר ללכת בעקבות אביו, ששירת כ־30 שנה במשמר הגבול, ולהתגייס לקרבי.
סיפור נפילתו של מדחת יוסף, שעוד מעט ימלאו לו 15 שנים, מקפל בתוכו מקצת ממערכת היחסים הבלתי מאוזנת בינינו, היהודים, ובין אחינו הדרוזים. שלוש שנים לאחר נפילתו הוענק לו עיטור המופת של משטרת ישראל. שנים לאחר מותו לא נרגעה הסערה הציבורית ברחוב הישראלי – דרישות לוועדת חקירה שנדחו, הצגות, סרטים ומחאה, ואפילו חילופי האשמות פומביים בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. אבל הפקרתו של מדחת יוסף, שבה – ממש כמו בסיפור יוסף המקראי – הוא נזנח על ידי אחיו, נותרה ככתם מדמם בתולדות היחסים בין העדות בחברה הישראלית.
העדה הדרוזית בישראל מונה כאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה, אך היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמרקם החברתי והביטחוני של המדינה. מתוך אמונה בברית גורל, משרתים בני העדה בצה"ל בשיעורים גבוהים באופן יוצא דופן, תוך מילוי תפקידי פיקוד ולחימה מרכזיים. לתרומתם של הדרוזים מחיר כבד: שיעור החללים הדרוזים במערכות ישראל גבוה באופן יחסי לגודלם באוכלוסייה, עדות למחויבותם העמוקה ולנכונותם להקרבה למען ביטחון המדינה. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נפלו מקרב העדה הדרוזית חללים רבים שהוכיחו פטריוטיות ישראלית לעילא ולעילא – מן הקרבות בעוטף בימים הראשונים, דרך התמרון הקרקעי בעזה, ועד לגזרה הצפונית מול מחבלי החיזבאללה.
ואולם לאחרונה יש לנו הזדמנות נוספת להיזכר בשותפות שלנו עם הדרוזים, ולפתע פתאום הזדמן לנו להיות לאו דווקא בצד המקבל. הקהילה הדרוזית במחוז א־סווידא שבדרום סוריה נקלעה ללחימה על חייה. בחודשים האחרונים חוו הדרוזים סכסוכים אלימים מול מיליציות בדואיות־סוניות, והמאבקים הסלימו לקרבות רחוב ולמעשי טבח. דיווחים מצביעים על כך שחלק מכוחות המשטר הסורי החדש היו מעורבים אף הם בפגיעה בדרוזים, בביזה ובהצתת בתים. העימותים החריפים הובילו למצב הומניטרי קשה, כולל מצור כלכלי ומחסור במים, דלק ומזון.
האם ניעתר לתחנוניהם של הדרוזים בשעת מצוקתם וניחלץ לעזרתם, מעבר למחווה סמלית של משלוח תרופות? האם נהיה מוכנים, כאומה, לשלם את מחיר הברית, שלפתע פתאום התגלגל גם לפתחנו? האם הברית, כדרכן של בריתות, היא אכן הדדית? או שמא נגלגל עיניים, כמו לפני 15 שנים, ונכסה את הקברים הטריים בשכבה של ריאל פוליטיק?
החוסן הלאומי מצוי פעמים רבות בממד המוסרי בחייה של אומה. אם קול דמי אחינו צועקים מן האדמה מאז אוקטובר 2000, אולי זוהי ההזדמנות להוכיח שעם סגולה איננו רק ביטוי פילוסופי. כאשר שורות אלו נכתבות, עדיין לא מאוחר לקבל החלטה מוסרית.
הכותב הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני ומלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל
***
