נכנסתי לחדר שהמארחים ייעדו בשבילי, הנחתי את התיקים והבטתי מסביב בניסיון להכיר את המקום שבו אבלה את השבת הקרובה. ואז נשמעה דפיקה בדלת וראש קטנטן הציץ פנימה. "את האורחת?" שאל הילדון, "אפשר להיכנס?". לפני שהספקתי לענות החלו נכנסים לחדר ילדים, ועוד ילדים, ועוד קצת, ועוד כמה. ועוד שניים. שלושה עשר, ליתר דיוק, הגדולה שבהם בת ארבע עשרה, שני זוגות של תאומים ועוד המוני קטנטנים שעשו לי סחרחורת אמיתית. איך יכול להיות שכולם מבית אחד? חשבתי. ומעניין איך אמא שלהם נראית, היא בוודאי אדם עייף ומותש ביותר. הייתי אז בתחילת דרכי בעולם החרדי וזה היה המפגש הראשון והמהמם שלי עם משפחה ברוכת ילדים.
לכל מקום שהלכתי באותה שבת הקיפו אותי הילדים מכל עבר, נשאו אליי עיניים מעריצות, ניסו לעניין אותי בכל מיני מציאות יפות ועבודות מהגן והחיידר, כמו משמר כבוד נאמן ורציני שלא עזב אותי לרגע אחד.
מיד עם הדלקת הנרות נפגשתי לראשונה עם נחמה, פגישה מהסוג החזק שנשמרת בליבי עד היום. נחמה נראתה בדיוק הפוך מבעלת הבית שדמיינתי שתהיה. היא הייתה חייכנית, עליזה ונינוחה, והכניסה אותי לביתה ולליבה בשמחה אמיתית.
לאחר מכן, כשבשולחן השבת ניסיתי לעקוב אחר האירועים המדהימים שלא הפסיקו להתנפץ אל השולחן, תוך כדי הערות שקטות של נחמה בסגנון "אולי עדיף לא לפרק את הכיסא", או "את המיץ תמזוג לתוך הכוס בפעם הבאה", ובין לבין בעלה קורא לה מצידו השני של השולחן הארוווווך "את שומעת, אמא? אז בפרשה יוסף נפגש לראשונה עם האחים שלו…" והיא עוקפת בפשטות את ההמולה האין־סופית ומתענגת באמת על דברי התורה הנשמעים קטועות מצידו השני של החדר. מסביבי בינתיים נפתח חצי עיגול של כל בנות הבית, כשכולן לא מפסיקות לדבר ולשאול ולהתעניין ולהעריץ ולצחוק ולריב ועוד כל כך הרבה אפשרויות.
איך את עושה את זה?
בסוף הסעודה הנהדרת שבושלה בסירים חצי מוסדיים, כשכולם גמרו לאכול ולברך, התיישבה נחמה עם הבנים הקטנים והתחילה לצחוק ולשחק איתם ולפצח להם גרעינים ופיסטוקים, כאילו היא בעצמה בת ארבע. הסתכלתי עליה ולא האמנתי שעדיין יש אנשים כאלה, תמימים ושמחים, שעושים את שלהם בפשטות כזאת ובאהבה.
בסעודה שלישית, אחרי שכל השבת ישבתי ודיברתי עם הבנות, הרגשתי שאני חייבת להבין כאן משהו מהותי. אז ביקשתי מנחמה שתגלה לי איך כל זה יכול להיות. היא הביטה עמוק בעיניי, וענתה לי תשובה שאני זוכרת עד היום: "תדעי לך שאפשר לחיות גן עדן בעולם הזה! רק שהגן עדן הזה לא נמצא במקום שאנחנו מחפשים. אין אחד שלא עובר קשיים בעולם. את חושבת שעליי לא עוברים קשיים?" וכאן היא סיפרה לי כטיפה מן הים ממה שעבר עליה. "עובר, אבל עם כל זה אפשר לחיות גן עדן בעולם הזה! כי גן עדן זה לחפש בכל מקום ובכל מצב את נקודת האור וללכת עליה! לא להקשיב לייאוש ולפחד ולתסכול, למה שנאמין דווקא להם? אנחנו יכולים לבחור למי להאמין. ואני בוחרת להאמין בטוב, והשם הוא טוב, וכל מה שהוא עושה זה בשבילנו ולמעננו. וכך, אפשר באמת לחיות גן עדן".
פאי נקטרינות בבצק פילו
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
25 דקות
כ־12 מנות
8 עלי בצק פילו
50 גרם חמאה מומסת או שמן
אבקת סוכר לזרייה
לריבה:
4-3 נקטרינות או שזיפים או אפרסקים בשלים
2 כפות דבש או סילאן
30 גרם חמאה או 2 כפות שמן
לפירות:
7-6 נקטרינות צהובות בשלות, רצוי לא רכות מדי
חצי כוס סוכר
מיץ מחצי לימון
משמנים קלות תבנית פאי עגולה בקוטר 24 סנטימטרים. מחממים תנור לחום של 180 מעלות. מורחים עלה פילו במעט חמאה מומסת או שמן ומשטחים על התבנית. ממשיכים למרוח את שאר עלי הפילו ומניחים אותם זה על זה, כך שחלק מהבצק יוצא מחוץ לתבנית.
מכינים ריבה: חותכים את הפירות לקוביות ושמים בסיר קטן עם הדבש או הסילאן והחמאה או השמן, מוסיפים רבע כוס מים, מביאים לרתיחה, מנמיכים ומבשלים 10 דקות. טועמים, ובמידת הצורך אפשר להמתיק עוד קצת.
מורחים את הריבה על החלק העגול של הבצק. חוצים את הנקטרינות ופורסים כל חצי לפרוסות דקות בעובי חצי סנטימטר. מסדרים בצורה נאה את פרוסות הנקטרינה מעל הריבה ומפזרים מעליהן את הסוכר בצורה אחידה, וגם את מיץ הלימון. מגלגלים את קצות הפילו בחזרה לתוך התבנית כך שייצרו טבעת עגולה מסביב לפירות. מורחים את שולי הבצק במעט שמן או חמאה מומסת. מכניסים לתנור ואופים 25-20 דקות, עד להזהבה של הבצק. מוציאים ומצננים. בוזקים מעט אבקת סוכר לפני ההגשה.
לתגובות:
***
