אלול של מלחמה
עם תחילת חודש אלול, כדי להתעורר בתשובה לקראת הימים הנוראים, התחלתי לקרוא בכל לילה בספר 'מעשה בצדיק ואלונקה' מאת הרב חיים נבון, שיצא לאור ביוזמת איגוד ישיבות ההסדר ובשיתוף עם הוצאת ידיעות ספרים. בספר מובאים סיפורי חייהם של הקדושים בני ישיבות ההסדר שנהרגו על קידוש השם במלחמה. כל פרק עוסק באחד הקדושים, ומובאים בו קטעים קצרים של סיפורים ותיאורים על דמותו הייחודית. אין בסיפורים ובתיאורים ניסיון להגזים כדי להאדיר את דמותם של הקדושים, אלא לתארם כפי שהם. דווקא בזכות זאת דמויותיהם מבהיקות באור מופלא.
כבחורי ישיבה הם התאמצו לשפר את עצמם, כל אחד בתחומים המיוחדים לו, בהבנה, בשקידה, בענווה, בשירותם הקרבי, ורובם ככולם בגמילות חסד. מהם שיכלו להיות תלמידי חכמים גדולים, כמו זה שהספיק לסיים את הש"ס פעמיים לפני בר המצווה, אבל אמר שסיים פעם אחת כדי לא להתגאות. הם כל כך אנושיים וטובים שהצער על אובדנם קורע את הלב, וכשמתוך סיפורים כאלה קוראים קריאת שמע שעל המיטה ומברכים ברכת "המפיל", עולות מחשבות וזולגות דמעות, כיצד נוכל להיות ראויים לקורבנם, כיצד נוכל לנחם את בני משפחתם, וכיצד נוכל להשלים כמידת האפשר את מה שלא הספיקו.
האם מותר להיכנס לבית כנסת עם כלב נחייה?
שאלה: ישנו עיוור שמעוניין לבוא לבית הכנסת שלנו עם כלב הנחייה שלו. הוא ביקש זאת מהגבאי, והגבאי סירב, מפני שטען שהכנסת הכלב פוגעת בכבוד בית הכנסת והמתפללים. מנגד היו מתפללים שסברו שהוא טועה, ויש לקבלו עם כלב הנחייה שלו בכבוד. עם מי ההלכה?
תשובה: ככלל, אסור להכניס בעלי חיים לבית הכנסת, מפני שבית הכנסת נועד לדברים שבקדושה בלבד, והכנסתם לבית הכנסת פוגעת בכבודו ועלולה להסיח את דעת המתפללים. השאלה כאן היא: האם בשעת הדחק שכזו מותר?
רקע על כלבי נחייה
החל מלפני כמאה שנה, נמצאה הדרך לסייע לעיוורים על ידי כלבי נחייה מאולפים. בתחילה רק בודדים נעזרו בהם, ולפני כחמישים שנה השימוש בכלבי נחייה כבר נעשה נפוץ בארצות הברית, וכחמש עשרה שנה לאחר מכן בארץ. אומנם ישנם עיוורים שהחזקת כלב קשה עליהם או על משפחתם, והם מעדיפים ללכת לאט יותר בעזרת מקל.
לפני כעשרים וחמש שנה היו שהחלו להיעזר בכלבים גם לאנשים רואים שסובלים מפוסט־טראומה (PTSD). הכלבים המאולפים מעניקים להם תחושת ביטחון והקלה מחרדה, ומאפשרים להם לחזור לתפקוד רגיל. כלבים אלו מאומנים לחוש את החרדה כשהיא מתחילה להתגנב לליבם או כשמתחיל סיוט לילה, ולומדים להתקרב אל המטופל בחיבה ובחום ולהרגיעו.
דעת הרב פיינשטיין להתיר
כבר לפני כשבעים שנה בארצות הברית (תשי"ג) השיב הרב משה פיינשטיין (תרנ"ה-תשמ"ו) שמותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת (אגרות משה אורח חיים א, מה), וכפי שמצינו שהתירו חכמים למי שמעוניין ללמוד תורה ונמצא בדרכו עם חמורו, להיכנס עם חמורו לבית המדרש (ירושלמי מגילה ג, ג). כמו כן, משמע שאביי בהיותו תלמיד צעיר ויתום, היה הולך בהדרכת האומנת שלו עם שה לכל מקום (ברכות סב, א), ומסתבר שנכנס איתו לבית המדרש. ייתכן שהכנסת בעל חיים לבית הכנסת נחשבת ביזיון כשאין בכך צורך, אבל לצורך גדול, כגון שלא יגנבו את החמור או השה, אין בזה כל כך ביזיון. לפיכך, כדי שלא יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה, יש להתיר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת, וטוב שישב בצידי בית הכנסת כדי למעט בהפרעה למתפללים.
דעת הרב ברייש לאסור
מנגד, הרב יעקב ברייש (תרנ"ו-תשל"ז), שנולד בגליציה ושימש כרב הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ (חלקת יעקב או"ח לד, משנת תשכ"ה), טען נגד הרב פיינשטיין שאסור להכניס כלב לבית הכנסת כי זה ביזיון גדול. וכל מה שהתירו חכמים הוא להיכנס עם חמור או שה לבית מדרש שבו מותר לתלמידי חכמים לאכול, אבל לא לבית כנסת. מה עוד שייתכן וגם לבית המדרש לא הסכימו להכניסם, אלא קשרו אותם מחוץ לבית המדרש. בנוסף לכך, יש חשש כבד שהכלב יסיח את דעת המתפללים ובמיוחד הנערים מהתפילה, ומצינו שקבעו חכמים הלכות כדי למנוע הפרעות מהתפילה.
עוד הוסיף: "וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצויה ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכים עם כלביהם בראש כל חוצות… שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן". ואם יתירו להכניס כלב של עיוור, יטעו לחשוב "זה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה שמלווה אותו לדרכו", ואף אחרים יקלו בכך. "ובעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, וייתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וחס וחלילה יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול – שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".
רבנים נוספים שאסרו
ככלל, האוסרים סוברים שיש בהכנסת כלב לבית הכנסת ביזוי גדול, ובנוסף לכך הכלב עלול להפחיד את המתפללים, ובמיוחד את הילדים, ולהפריע בכך לתפילה. כמו כן מצינו בדברי חז"ל דברים שליליים על כלבים רעים ומסוכנים. וכן כתב הרב משה מלכה, רבה של פתח תקווה, ב'מקוה המים' (ה, כא): "שאין לך זלזול וביזוי גדול מזה לבית התפילה". וכך כתב הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, ב'מים חיים' (ג, טז). וכך כתב ב'ילקוט יוסף' (קנא, כה) בשם אביו הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. וכך כתבו הרב כשר בחומש 'תורה שלמה' (טו במילואים אות י, בהערה); 'שערים מצויינים בהלכה' יג, ב; 'שערי משה' קנא, א (לרב שטינברג מקריית ים) ו'משנת יוסף' ט, נג. ולכך נטה הרב עמאר ב'שמע שלמה' ד, ג. והציעו שיקשרו את הכלב מחוץ לבית הכנסת ואחד המתפללים ינחה את העיוור בדרכו.
רבנים נוספים שהתירו
מנגד, המתירים סוברים שאין בהכנסת כלב נחייה לבית הכנסת ביזיון גדול, ולכן לצורך גדול שכזה מותר להכניסו. כך כתב הרבי מלובביץ' (אגרות קודש יח, ו' תתקלו). וכן דעת מו"ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי חלק ב, אורח חיים יד), הרב פנחס טולידנו (מרוקו ולונדון; ברית שלום חלק א, אורח חיים טז), הרב אלישיב ('מנשים באהל', עמ' קכה), הרב חיים קנייבסקי (דעת נוטה חלק א, תפילה סח) והרב אבינר בפסקי שלמה א, עמ' 120.
יסוד המחלוקת
נראה שעיקר המחלוקת היא על היחס הכללי לכלבים, וממילא האם הכנסתם לבית הכנסת נחשבת ביזיון גדול. עד העת החדשה, זולת יחידים, בעיקר מלכים ורוזנים, לא היה מקובל לגדל כלבים לשעשוע. ורק לצורכי שמירה גידלום, והם נחשבו בעיקר כנובחים ומאיימים, והכנסתם לבתים נחשבה כדבר בזוי ומאוס. לעומת חמור, שנחשב מקובל ורצוי בבית, הואיל ושימש לרכיבה ומשא. עד היום בארצות האסלאם ובקהילות החרדיות לא מקובל כלל לגדל כלבים, ולכן הכנסתם לבתי הכנסת נחשבת ביזוי גדול.
מנגד, במאות השנים האחרונות באירופה ובשאר הארצות המפותחות כלכלית, הלכו ורבו האנשים המגדלים כלבים לשעשוע, עד שכיום מאות מיליוני אנשים מגדלים בתוך בתיהם כלבים, ומשלמים על קנייתם וטיפוחם כסף רב. בתוך כך למדו להיעזר בהם לצורכי טיפול וסעד. לכן מבחינתם הכנסת כלבי נחייה לבית הכנסת בשעת הדחק לצורך גדול אינה נחשבת ביזיון גדול.
כלבים מאולפים
יתרה מזו, מדברי האוסרים ניכר שלא הכירו כלבים, ובמיוחד לא כלבים מאולפים. לכן חששו שהכלב ינבח ויעשה את צרכיו בבית הכנסת, בלא לדעת שכלבים אלה מאולפים שלא לנבוח בחינם ולא לעשות צרכים שלא בזמנים ובמקומות מסודרים. כמו כן טענו שהנוכרים אינם מסכימים להכניס כלבים לבתי פולחנם, ולא ידעו שבארצות המערב רבים מהנוכרים מסכימים לכך.
כדי לסבר את האוזן ולהבהיר עד כמה מדובר בכלב מושקע, ראוי לציין שמחיר כלב נחייה לעיוור הוא כמאה וחמישים אלף שקלים, והוא מלווה את העיוור כשמונה שנים ואז יוצא ל"פנסיה" כחיית מחמד (על פי המרכז הישראלי לכלבי נחייה). אילופו של כלב שירות לטיפול בסובלים מפוסט־טראומה פשוט יותר, ולכן מחירו הוא החל משלושים אלף שקלים.
הלכה למעשה
אחר שמאות מיליוני בני אדם מגדלים כלבים בתוך בתיהם, לא ניתן להחשיב הכנסת כלב לבית הכנסת כביזיון גדול, ולכן בשעת הדחק, כדי לסייע לעיוור או לסובל מפוסט־טראומה להתפלל במניין, יש לקבלו בבית הכנסת. כדי למעט את ההפרעה לסדרי התפילה, נכון לסדר לו מקום בסוף בית הכנסת לא רחוק מהפתח.
אומנם בקהילות שמתפלליהן אינם רגילים לפגוש כלבים ולחבבם, הכנסת הכלב לבית הכנסת נתפסת כחילול הקודש, וממילא גם מפריעה לכוונת התפילה. ואזי ניתן להורות בהן כדעת הרבנים שאסרו להכניס כלבים אלו.
אם אפשר, עדיף לחנך את הציבור לחמול על העיוור או הסובל מפוסט־טראומה, ולהכניסו לבית הכנסת עם כלבו. שכן אין מצווה או מעלה בהתייחסות לכלב כחיה בזויה. וכפי הנראה, ככל שהשנים עוברות המודעות לתועלת שבכלבים עולה, והם נתפסים כחיה מכובדת יותר, וממילא עוד רבנים מתירים את הכנסתם לבית הכנסת.
***
