סיכון חיי חיילים לשווא בזמן מלחמה תמיד היה שיקול בניהול מלחמה. במלחמת חיילי דוד המלך נגד בני עמון, אוריה החיתי הוצב סמוך לחומה "אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם". הקרבה המסוכנת לחומת העיר אפשרה לאנשי העיר לצאת ולהכות בחיילי דוד: "וייפול מן העם מעבדי דוד וימות גם אוריה החיתי". יואב, שר הצבא, ידע כי קרבה כזו אל החומה היא שגיאה צבאית, וצפה את תגובת המלך: "מדוע ניגשתם אל העיר להילחם? הלוא ידעתם את אשר יורו מעל החומה". המחשבה כי קרבה מסוכנת אל חומת האויב היא טעות נשענה על תקדימים צבאיים: "מי הכה את אבימלך בן ירובשת? הלוא אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימות בתבץ". ואם כך, "למה ניגשתם אל החומה?" (שמואל ב' יא, טז-כא).
החברה הישראלית כולה התגייסה להוכיח שאין רעב בעזה, כדי שלא ניראה כמבצעי 'פשעי מלחמה' חלילה. אולם השאלה שצריכה להישאל היא אחרת לגמרי: האם עצם העובדה שעדיין אין רעב בעזה איננה פשע? בשאלה זו קיימות גישות שונות: יש הסוברים שאין זה מוסרי להרעיב תושבים שאינם לוחמים. לעומתם יש הרואים בכך חובה מכיוון שזו הדרך הבטוחה ביותר לנצח מבלי לסכן את חיילינו, ויש המעדיפים שיטה שלא תסכן את החיילים, אך גם אינם מרגישים בנוח עם הרעבת כשני מיליון אנשים עד מיתתם. העובדה שכל אחת מן הגישות הללו נאמרה גם בשם התורה מלמדת כי נושא המצור לאור היהדות דורש לימוד והעמקה.
ניהול מלחמה לפי התורה
מצוות עשה ק"צ בספר המצוות של הרמב"ם היא "הציווי שנצטווינו במלחמת שאר האומות", כלומר החובה לנהוג במלחמות ישראל ככתוב בתורה בפרשת שופטים. כאשר אנו יוצאים להילחם נגד עיר מסוימת, הצעד הראשון הוא להקיף אותה במצור, ככתוב "כי תקרב אל עיר להילחם עליה… וצרת עליה" (דברים כ, י-יב). מטרת המצור היא למנוע אספקת מזון ומים כדי "להרעיבה… ולהצמיאה" (ספרי דברים ס' ר'), ובמקביל לפגוע באויב מרחוק כפי שנהגו אז לירות "מיני בלסטריאות" (ספרי דברים ס' ר"ד), "כלי מלחמה אשר בה מורים אבנים וחניתות לרדות החומות ולהרוג האויבים" (מוסף הערוך ע' בלסטר). כך אנו נלחמים "עד שיכבשו אותה" (תרגומי אונקלוס ויהונתן לדברים כ, כ), כלומר עד שתושבי העיר מוחלשים דיים כדי שנוכל לכבוש אותה ולהשתלט עליה בלא סכנות מיותרות, ככתוב "ובנית מצור על העיר… עד רדתה" (דברים שם).
עם זאת אין להבין מדברים אלה שיש ציווי לפתוח כל מלחמה במצור דווקא, והרי מלחמות רבות בתנ"ך לא נוהלו בדרך הזאת. יש מצבים שבהם המצור אינו מתאים או יעיל: כאשר נדרש קרב קצר ומהיר; כאשר הלחימה מתנהלת בשדה פתוח ולא מול עיר, או כאשר מדובר בעיר גדולה מדי. אלא שיש ללמוד משיטת המצור עיקרון יסודי בניהול מלחמה: יש להעדיף דרכי לחימה שפחות מסכנות את לוחמינו. משום כך אין הלוחמים נכנסים תחילה לשטח האויב בשל הסכנות שבו, אלא מפעילים עליו לחץ מרחוק עד כניעתו, או עד יציאתו מן העיר למקום שבו אין לו עליונות צבאית. במילים אחרות, לפי התורה 'לשטח את עזה' ו'לעצור את כניסת הסיוע ההומניטרי' – הם תנאים הכרחיים לכניסת חיילים לאזורי לחימה.
ואכן במלחמות הנערכות בדרך הזאת כל תושבי העיר הנלחמת נגדנו נושאים בתוצאות המלחמה, הן הלוחמים והן אלה שאינם לוחמים בפועל. כדי להצדיק את הפגיעה במה שמכונה בדורנו ה'בלתי מעורבים', נוהגים לצטט את דברי המהר"ל, שאינם חידוש שלו, אלא הוא היחיד מבין רבותינו שניסח זאת במפורש, כי הקב"ה התיר לנו "ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת", שבהן "אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבוא עליהם למלחמה" (גור אריה בראשית לד, יג). במילים אחרות: מלחמות אינן עימות בין קבוצות של פרטים, חיילים מול חיילים, אלא סכסוך בין שני לאומים, ומתוך כך אין להבחין במלחמה בין תושב מזוין לתושב שאינו מזוין.
אבל האומנם אין הבחנות כלל בין תושבי העיר בדיני מלחמה? כבר בתורה עצמה אנו מוצאים הבחנה: "והכית את כל זכורה לפי חרב" (דברים כ, יג), כלומר דווקא הגברים שהגיעו לגיל מלחמה, ואילו "אין הורגין אישה ולא קטן" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ד) כל עוד אינם מסכנים את הלוחמים. רבי שמואל בן חופני גאון (בראשית לד, כה) נימק שאין הורגים ילדים "משום שאין להם חטא ואין עונש עליהם, ולא הייתה לו הנאה מהריגתם", ודומה לכך ביאר הרב אברבנאל (דברים כ, יג-יד) כי "ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים", כלומר אין להענישם על עצם המלחמה, מאחר שאינם שותפים להכרעת אומתם לצאת למלחמה.
ניתן ליישב זאת באמצעות הלכה אחרת מדיני מלחמה. בתורה כתוב: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י), כלומר יש להציע לתושבי העיר להיכנע לפני שנפתח נגדם במלחמה. מזה למדו רבותינו ש"גדול שלום, שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום" (ספרי ס' קצט). אולם כיצד ניתן ללמוד מכך ש"גדול השלום"? הלוא אם תושבי העיר יסרבו, אנו יוצאים להילחם והרבה מאוד דם יישפך?! השיב לכך בעל עקידת יצחק (שער צז) כי אף במקרים שבהם איננו יכולים להימנע ממלחמה, כפי שה' אינו "חפץ בהשחתת העולם ואובדן הבריות", כך איננו חפצים וצמאים להרג וחורבן. "והדברים הרעים שבמלחמות", כלומר הריגת אנשים שאינם ראויים לכך, "הנה באים במקרה ושלא במתכוון ולא לרצון גם כן", והוכחה לכך היא הצעת הכניעה שהצענו להם כדי להימנע מכל אותם "דברים רעים". לכן אף אם תושבי העיר אינם מסכימים להיכנע ואנו נלחמים בהם, מכיוון ש"הפועל לא נקרא אלא על שם תכלית כוונתו" וכוונתנו אינה להרוג אלא להשיג את יעדי המלחמה המוצדקים, ניתן לומר ש"גדול השלום".
כך ניתן ליישב איך מצד אחד המלחמה היא כלל מול כלל, ומצד שני יש הבחנות מסוימות בין התושבים. למרות שבמקרים מסוימים יש הכרח להילחם מול אומה אחרת, איננו חפצים בהרג וחורבן. ולכן כפי שאיננו משחיתים עצים אם אין בכך צורך להשגת יעדי המלחמה, כך איננו הורגים אנשים ללא תועלת. מסיבה זו בזמן מלחמה איננו הורגים נשים וילדים שאינם מאיימים על החיילים ושהריגתם לא תביא תועלת לניצחון המלחמה, מכיוון שאנו נוטים לסבור שהם אינם אחראים לבחירה של אומתם במלחמה במקום בשלום, ולכן אינם נחשבים לחלק מהקולקטיב שבחר להילחם.
גם במצור איננו חפצים שכל התושבים יגוועו מרעב או ייהרגו מההפצצות, אלא להפך: "אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ז). הסיבה לכך, כפי שביארנו מקודם, היא שאיננו רוצים לפגוע במי שאינו מזדהה עם החלטת עמו לצאת למלחמה, ומי שיבחר לברוח ולהפקיר את אחיו במלחמה עושה מעשה בזוי אצל כל עם ולשון, ומוכיח בכך שהוא מנותק מעמו. בניגוד לכך מי שמחליט להישאר בעיר, לא משנה אם הוא גבר, אישה או ילד, מראה שהוא חלק מהחלטת עמו, ועל כן גם נגדו אנו נלחמים.
על כן ודאי שמי שטוען ששיטת המצור אינה תואמת את רוח התורה – טועה ומטעה, ועל דבריו אלו כל איש בריא צריך לצעוק: "מדוע ניגשתם אל העיר להילחם? למה ניגשתם אל החומה?". החלשת האויב דרך מצור היא כלי מלחמתי לכתחילה. עם זאת גם מי שמרגיש שהרג שני מיליוני איש על ידי מצור ממושך אינו תואם את הרוח היהודית אינו טועה, אך הבעיה אינה המצור עצמו, אלא העובדה שאיננו מצרפים אל המצור הגירה לכל אלו המעוניינים בכך. העיקר הוא שאסור באופן מוחלט שהלוחמים שלנו יהיו מי שחלילה ישלמו את המחיר.
הכותב הוא אברך בישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה. המאמר נכתב בליווי מכון תורת המדינה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
