אינני חסיד של ז'אנר עימותי במה בקמפוסים, ולכן היכרותי עם צ'רלי קירק טרם רציחתו הייתה מוגבלת. כמו ישראלים רבים, התאמצתי ללמוד עוד על מעשיו ומשנתו בשבוע שחלף מאז הרצח, וגיליתי שכוח העל של קירק, הליבה של מה שגרם למאה אחוזים מהחלק השפוי של ארצות הברית והעולם הדמוקרטי להרכין ראש, מה שאיפשר לטראמפ להוריד את דגל הפסים והכוכבים לחצי התורן באוניות הצי בכל חור שכוח א־ל בקוטב הצפוני, היה בהירות מוסרית.
כשהצהיר את עמדתו שלו, הוא לא טרח לשלם מס שפתיים לעמדה המנוגדת. בענייני ערכים לא היה אצלו מקום לפשרה. מקומו בחברה האמריקנית איפשר לו את זה: הוא היה איש דעה ולא איש מעשה. תפקידו לא היה לקבל את ההחלטות ולבצע מדיניות, אלא להאיר את הדרך ולהציב תמרורים למי שהחזיק בעמדות מפתח. כמו שתמרור אין כניסה לעולם לא יכלול שלט צהוב שכתוב בו "אבל אני מכבד את מי שכן רוצה להיכנס", כך צ'רלי קירק מעולם לא ניסה לפשר את עמדותיו עם עמדות השמאל. "לא. ישראל לא מרעיבה עזתים", הוא כתב בחשבון ה־X שלו לפני חודשיים. בלי נימוק, בלי שום יחס לעמדה הנגדית. פשוט ככה.
מלחמת חרבות ברזל יצרה מתח בין שני עקרונות ליבה של הימין האמריקני: מצד אחד תמיכה בישראל, בוודאי נוכח האנטישמיות ברוח הווק שסחפה את השמאל, ומצד שני בדלנות והימנעות מהתערבות בסכסוכים מעבר לים. טאקר קרלסון וקנדס אוונס, עד לא מכבר דמויות נערצות על הימין הישראלי, הוכיחו נוקשות אידאולוגית ילדותית: קדימותה של ארצות הברית חייבה אותם להתנגד לסיוע אמריקני לישראל בעזה, אבל הם לא עמדו בפיתוי לחצות את הרוביקון ולהצדיק את שאיפתם להפקרת ישראל באמצעות אימוץ נרטיבים אנטישמיים שקריים ותעמולת חמאס על הרעבת עזתים ורצח עם. תמונת הראי לשני אלה הם גלן בק ובן שפירו, שלפני המלחמה דיברו בעד ישראל ונגד מעורבות בין־לאומית במצפון שקט, אך תמיכתם בישראל גרמה להם לזנוח את הבדלנות ולדרוש מממשלי ביידן וטראמפ לסייע לישראל במלחמה.
צ'רלי קירק סלל נתיב חדש: "אני יכול להיות גם פרו־ישראלי (ואני כזה, אי אפשר לערער על כך), וגם להתנגד לדהירת ארצות הברית לביצה טובענית נוספת, או לשינוי משטר במזרח התיכון". הוא כתב את הדברים זמן קצר אחרי המבצע באיראן, בתגובה להאשמות של עיתון ימני בדו־פרצופיות, ותשובתו האירה בבוהק רב את מה שייחד אותו גם בין נפילי הבמות שבקרבם פעל: היכולת להכיל מורכבות ערכית, ולבטא אותה בצורה חדה. לאחוז את מקל המוסר בשני קצותיו.
הדבר הכי קרוב שיש לנו בישראל לצ'רלי קירק הוא מתן פלג. תנועת הסטודנטים שצ'רלי קירק ייסד והוביל, 'נקודת מפנה', דומה מאוד לתנועת 'אם תרצו' שלנו, ואין לכחד ששני הארגונים שאבו זה מזה השראה לאורך שנות קיומם המקביל. למרות הדמיון, זירת הקרב המועדפת על קירק, הי"ד, היא משהו שלא כל כך רואים בארץ. קירק הוא סופר־סטאר מהזן של בן שפירו, אשר קנה את תהילתו על בימות הדיבייט. לנו אין כאלה. לנו גם אין רציחות של אקטיביסטים פוליטיים בעת מילוי תפקידם. מה זה אומר על ארצות הברית, שמצד אחד מטפחת כוכבים נערצים בזכות כישוריהם האינטלקטואליים והרטוריים, ומצד שני קירק, כמו מרתין לותר קינג, מוצא את מותו בידי מתנקש?
הטור הזה הוא חלק מהרכנת ראש כלל־ישראלית, בעקבות פרדה מחבר קרוב שבקושי הכרנו. אבל תהיה זו שגיאה להספיד את צ'רלי קירק מעל דפי העיתון הזה, ולהתמקד רק בעמדותיו הפרו־ישראליות. צוואתו לנו הישראלים היא היכולת להישיר מבט ולומר דברים ברורים גם בסוגיות שבהן השמאל מתעקש לסמן את כל מי שסוטה מהשורה כמסוכן ובלתי לגיטימי. קירק היה ספקן סביבתי והתנגד לאג'נדה להט"בית. עמדותיו מהקטגוריה האחרונה הן שהביאו לרציחתו, בידיו של איש שמאל שקשר את גורלו עם אידאולוגיית הטראנס.
קירק זיהה את האמת שאף אחד לא רצה לדבר עליה: שיעורם של טרנסים בקרב רוצחי המונים במעשי טבח בבתי ספר בארצות הברית עולה משמעותית על חלקם של הטרנסים באוכלוסייה. הוא חשף נתונים על כך ש"קהילת הטרנס נוטה לאלימות". הוא הסביר ש"במשך שנים היו גברים מבוגרים שלבשו שמלות ולאף אחד לא היה אכפת. קראנו להם מחליפי לבוש (trans-dressers). אבל עכשיו אונסים אותנו לשנות את השפה שלנו ואת הדעות שלנו כדי לאשר משהו שאנחנו יודעים שהוא פשוט לא נכון. שיגעון הטרנס הוא מגפה חברתית".
בישראל השמאל משתיק בהצלחה שיח ביקורתי כלפי הלהט"בים. ככל הידוע לי, ישראל איננה מעצמת ניתוחים לשינוי מין, אבל זה המצב רק בגלל הנטייה השמרנית הטבעית של החברה שלנו. כיוון הרוח עלול להשתנות במהירות – אותה מהירות שבה השמאל זנח את דאגתו לחטופים לטובת דאגתו מפני הרעבה בעזה. הדרך להתחסן מפני חתרנות השמאל, בכל נושא, היא באמצעות ביצור החופש לומר גם דברים שהשמאל מנסה להשתיק, גם אחרי ששמאלנים רוצחים את מי שאומר אותם. צ'רלי קירק היה גוי צדיק, ידיד אמת לא רק של ישראל אלא גם של דרך הישר. במותו ציווה דברים רבים לאמריקאים. לנו הוא ציווה בהירות מוסרית, את החובה להתבטא בנחרצות גם מול שנאתו היוקדת של השמאל. שנזכה.
***
