בישראל של היום, להיות אזרח ותיק בלי פנסיה או עם פנסיה קטנה פירושו לחיות בעוני ובמאבק תמידי של מלחמת קיום והישרדות. בשביל מאות אלפי אזרחים ותיקים זו המציאות היומיומית. מאז אירועי 7 באוקטובר, על רקע מלחמה ממושכת, חטופים, פינוי, חרדה ואינפלציה, הלכה והעמיקה תהום העוני תחת רגליהם של רבים מהאזרחים הוותיקים.
סקר עומק שנערך לאחרונה על ידי מכון רושינק מציג תמונת מצב חמורה: יותר מ־50 אחוזים מהאזרחים הוותיקים מדווחים על פגיעה כלכלית בשנה וחצי האחרונות. 29 אחוזים נאלצו לוותר על רכישת מזון, שליש ויתרו על תרופות או טיפולים רפואיים, שליש לא הצליחו לשלם לפחות פעם אחת את חשבון החשמל או הארנונה, ורבע פנו לקבלת סיוע כספי מהקרובים להם.
יש קשישה שמדליקה דוד מים רק פעם בשבוע כדי לחסוך בחשמל, ואחרת שמוותרת על ארוחה חמה כדי שתוכל לקנות אנטיביוטיקה. יש קשיש שמוותר על החלפת משקפיים שכבר סדוקות, כי עדיף לראות מטושטש מאשר לאכול פחות. הם מתביישים במצבם, אבל זו לא הבושה שלהם. זו הבושה שלנו כחברה וכמדינה. מאחורי כל נתון כזה מסתתר אדם. מאחורי כל ויתור כזה יש צלחת ריקה, יש מרשם תרופתי שנשאר בבית המרקחת, יש מבט מושפל של מי שנאלץ לבחור בין תזונה לבריאות. לא מפני שהוא חי במדינה ענייה, אלא מפני שהוא חי במדינה ששכחה אותו.
עלינו לזכור שהעוני איננו רק מצוקה כלכלית אלא הוא פוגע קשות גם בבריאות הגופנית והנפשית, ואף מערער את כבודו של האדם עד להשפלה ודיכאון. קצבת הזקנה בישראל כיום עומדת על 2,300 שקלים בלבד. סכום כזה אינו מאפשר קיום בסיסי, לא כל שכן קיום בכבוד. הוא אינו תואם את יוקר המחיה, את שכר הדירה, את סל התרופות או את ההוצאות הרפואיות והחברתיות הנדרשות לאדם מזדקן.
יש לאמץ מדיניות חדשה, הוגנת וישימה שתתקן עוול מתמשך: כל אדם שאין לו פנסיה כלל, או שיש לו פנסיה הנמוכה מגובה שכר המינימום, יהיה זכאי להשלמה שתביא את הכנסתו החודשית באמצעות קצבת הזקנה המוגדלת לגובה של 5,860 שקלים. זהו מודל מאוזן שאינו פוגע באחרים אך מגן על החלשים ביותר מהאזרחים הוותיקים. העלות למדינה לא גבוהה: 2.2 מיליארד שקלים לשנה, שהם 0.35% מתקציב המדינה. פחות מחצי אחוז מהתקציב השנתי, כדי להבטיח חיים בכבוד למאות אלפי אזרחים ותיקים שנאבקים כדי לשרוד.
מדינה שממשיכה לעצום עיניים מול מצוקה כזאת איננה רק כושלת מבחינה חברתית, אלא גם מאבדת את עצמה מבחינה מוסרית. כאשר אדם נאלץ לבחור בין פרוסה לתרופה, זו לא רק טרגדיה אישית. זהו כישלון לאומי של חברה ומדינה החותרת תחת הערכים שעליהם היא מתיימרת להיבנות. זהו מצב של חברה ומדינה המאבדת את עצמה לדעת, בשם האדישות. הגדלת קצבת הזקנה איננה עשיית טובה למישהו, אלא תיקון עוול ועשיית צדק.
כל אזרח ותיק זכאי להזדקן בכבוד, בלי לחשב אם יישאר לו כסף לאוכל או לתרופות. חברה שלא מבטיחה זאת פוגעת בערכיה הבסיסיים ביותר.
הכותב הוא ראש תחום הגיל השלישי בעמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי
***
