השבוע מלאו 30 יום לפטירת הרב דוב בערל ויין זצ"ל, רב בית הכנסת 'הנשיא' ברחביה, ירושלים, במשך שלושה עשורים. הרב ויין, תלמיד חכם גדול, כיהן ברבנות קהילות במשך 70 שנה. היה ראש ישיבה, מרצה נודע ביותר בקרב קהילת דוברי האנגלית בארץ ובעולם, סופר פורה ומפיק ספרי וסרטי היסטוריה יהודית ברוח התורה. במשך שלושה דורות הוא נגע בלבבות של קהלים רחבים ברחבי העולם באמצעות כישרונו הרטורי הנדיר, ליבו החם ורוחו הטובה והמקרבת. להלן מקצת הדברים שנשאתי באזכרת ה־30 להסתלקותו, שנערכה השבוע.
יש שמתבטאים בחודש האחרון, מתוך אבלם, שהעולם בלעדי הרב כבר לא יהיה כמו שהיה קודם לכן. יש אף ששואלים כיצד ייתכן שהעולם מתקיים בלעדיו, ומתוך משנתו אני חושב להציע ולומר: איך היה נראה העולם אם הרב לא היה בא לעולם. מה גדול היה ההפסד. מעטים הם אלו שהשאירו אחריהם מורשת ענפה של הרצאות ושיעורים מלאים בחוכמה, כתובים, מוקלטים ומצולמים, ספרים רבים וסרטים חינוכיים. זוהי זכות בעבורנו, וראויה אמירת תודה גדולה להשם על המתנה לחסות בצילה של דמות נפלאה שכזו.
הרב הכניס אותנו בשערי התורה. הרב היה איש תורה וחינוך, שליח נאמן שהחדיר בנו חוקי חיים, הבדיל אותנו מן התועים, נטע בנו חיי עולם, פתח ליבנו בתורת השם. דרכו הייתה להאיר לנו את ערך חשיבות הזיכרון של עברנו ותפקידנו, איך הופך העבר להווה ולעתיד ומתוך כך מתפתחת אהבה עצומה להשם יתברך, לעם ישראל ולארץ ישראל. הרב האיר לנו תורת חיים, כפי שהוא עצמו חי אותה.
ראייה ראשונה
בשנת תשמ"ו (1985), כשהייתי נער כבן 14, הוריי היקרים יצאו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לעיר אולבני שבצפון מדינת ניו יורק. בהיעדר בית ספר יהודי לתלמיד כיתה ט' ביררו הוריי אצל רב העיר הרב משה בומזר, היכן נמצאת ישיבה שאוכל ללמוד בה אך שלא תהיה שונה לחלוטין בהשקפת עולמה מעולם הערכים שגדלתי עליו בארץ. הרב הפנה אותנו לישיבתו של הרב ויין, ונסענו לשם במשך שעתיים וחצי. נכנסנו אבי, אימי ואני אל חדרו של ראש הישיבה. הוריי שאלו אם ראש הישיבה חושב שהישיבה תתאים לי, והרב השיב: ודאי שתתאים. אני הנער מיד הוספתי: אבל אני מקווה שלא כופים כאן לחבוש כובע שחור, ללבוש ז'קט ולנעול נעליים, כי אני רוצה להמשיך ללכת בסנדלים כמו בארץ.
הרב השיב בחיוך אוהב ומרגיע שעל הכובע השחור הוא מוותר לי לגמרי, ולגבי הז'קט הוא נותן לי זמן להחליט בעצמי. רק בעניין הנעליים הוא אמר שהדבר חשוב לו, משום שבבית המדרש התלמידים לא נועלים נעלי התעמלות או סנדלים. הפשרה המתונה הזאת הייתה בעבורי אבן דרך חשובה. התרשמתי עמוקות מהיכולת של הרב לראות אותי, ולהפריד בין עיקר ובין טפל. הדבר חיבר באופן מיידי בין הרב לביני. תוך ימים אחדים רכשתי נעליים, קניתי ז'קט, ולאחר כמה שבועות, מרצוני החופשי, קניתי כובע שחור עם נוצה אדומה, והייתי חובש אותו כמו כולם בשעת התפילות.
"והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו", זהו איזון מצוות, כך לימד אותנו. כך הייתה דרכו החינוכית והתורנית, דרך הקשבה פנימית היה מאזין ומאזן, ומורה לנו דרך ישרה בקיום המצוות. את דרך הקשבה ואיזון זו למדתי במפגש הראשון עם מי שיהפוך לדמות חינוכית מרכזית כל כך בחיי, אשר זכיתי להיות בקרבתו וחסדו 40 שנה.
בשיעוריו הרבה הרב להשתמש בסיפורים מחייו האישיים. תמהנו כיצד לרב סיפורים רבים על אירועים בעלי מוסר ומשמעות עמוקים ורבים שלא מתרחשים. לימים הבנו שהייחודיות היא מבט שבו הביט הרב על המציאות, שבהם ראה השקפה עמוקה ורחבה. תמיד סיפר שבילדותו למד מרבו הרב מנדל קפלן איך לקרוא עיתון, איך להרכיב את המשקפיים של התורה ושל חז"ל ולהביט על כל מאורע במבט אלוקי ומושגח. לראות את הקב"ה מנתב את הכול ומנצח על המקהלה כולה. הרב פעל בנו דרך סיפוריו ודבריו. בסיפוריו המוחשיים שיצאו מליבו הצליח הרב לגרום לשומע לחוש שהוא נמצא ממש בתוך הסיפור, שהוא חלק ממש. דרך סיפורי חיים אלו המבט על העולם היה משתנה, הופך לעמוק ורחב, אינו מתעסק בתלוש אלא רואה תמונה גדולה וכללית.
לזכור זה להרגיש שייכות
משימה לא פשוטה היא לומר דברי זיכרון על מי שכישרונו הגדול והייחודי היה בתורת הנאום. ואצל רבנו הקושי כפול, כמעט פרדוקסלי, שכן הספד הוא הודאה בפרידה, וכל מהות משנתו של רבנו היא שהעבר חי בתוכנו ושרצף הזמנים אינו נפסק לעולם. האבות חיים בקרבנו ואנו ממשיכים את דרכם. אם כך רבנו אינו שייך לעבר. העבר הוא תמיד חלק מההווה, ויחדיו צופים אל העתיד. זו הייתה משנת רבנו, שחזר והדגיש כי אין 'קהל צופים' בעולם היהודי, אלא כולם שותפים בעשייה, בהתהוות ההיסטוריה היהודית. היה זה מבט אחד כולל על ההיסטוריה היהודית, על ההוויה היהודית, מבט אלוקי נצחי שרואה את הדברים מתחילתם ועד אחריתם. "לזכור זה להרגיש שייכות", אמר. כמו עם הרכב בכביש, אי אפשר לצאת לדרך בלי להביט במראה האחורית, זכור ימות עולם.
השפעה עמוקה הייתה לדבריו של הרב הרצוג על רבנו עת היה ילד. "האם שמעת מה שאמרתי?", וזאת אחרי שאמר הרב הרצוג לרבנו וחבריו הילדים כי הם צריכים לפעול לשיקום כלל ישראל לאחר השואה. אמירה זו, שחדרה עמוק לנפשו, התחברה עם אמירת החפץ חיים לתלמידו הרב אליעזר לוין, לימים חותנו של רבנו, "לכו דברו עִם העם". ועל כך אמר רבנו: "אינני היורש של חותני, אך סיסמה זו נתקעה גם בראשי. אין צורך לצעוק עליהם ולא לזעוק ולא לאיים, אלא לדבר. דרכיה דרכי נעם". ובהמשך אף כתב: "על אף שהתורה נחקקה באבן ונכתבה על קלף כדי שהעם היהודי יוכל לקרוא אותה וללמוד אותה, התורה עצמה מספרת לנו שהקב"ה כמעט תמיד אומר למשה 'דבר אל בני ישראל'. התורה שבעל פה… מבוססת כולה על תקשורת מדוברת… הדיבור הוא צורת התקשורת המרכזית שלנו עם בני אדם". הרב היה אומן המילה. במעט מילים קולעות ידע להדריך באופן שהדברים "יהיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם".
הגשר המחבר לדור העבר
בנוסף לשליחות שחש מרבותיו לפעול לחזק את כלל ישראל, קיבל הרב דחיפה לשליחותו מזעזוע שחש בביקורו לפני כ־60 שנה ביד ושם, עת שמע בחדר החשוך הקלטה של רשימה אין־סופית של ילדים יהודים שנספו בשואה. הרב ברח מן החדר בבכי ורעדה. "הבנתי פתאום שהשם שלי היה אמור להיות ברשימה. אני בגיל המתאים. ואם אני לא ברשימה, סימן ש'כי לכך נוצרת', 'מן המים משיתיהו', הושארתי בעולם כדי לחזק את כלל ישראל".
רבנו העיד על עצמו שזכה לראות את דור גדולי ישראל שלפני השואה, ובעצם הוא גשר בין דור העבר שלפני חורבן קהילות יהדות אירופה לבין דורנו. כל רבותיו בילדותו היו פליטי ליטא שהגיעו לאמריקה לפני השואה. בשל כך ראה לעצמו חובה להעביר את תורתם ואת הליכותיהם אל אלפי תלמידיו שהעמיד בישיבת שערי תורה, ולקהל צמאי דברו בקהילות שכיהן בהן ברבנות בשיקגו, במיאמי, במונסי, ולהבדיל כאן בעיר הקודש בירושלים, ואצל מיליוני קוראי ספריו ומאזיני וצופי שיעוריו וסרטיו.
הרב נהג להתלוצץ על עצמו שהוא נעדר כישורי שירה, אף שידע להעריך מוזיקה. "כל אדם זקוק לרעש רקע. שלי הוא מוסיקה קלסית". גם כאן היה מוסר השכל: בדיוק העיתוי של האומן לצלצל במצלתיים ולהשתלב בהרמוניה של הסימפוניה ראה משל לניהול הקב"ה את הבריאה.
הוא סיפר בשיעור ששאל פעם בעדינות בעל בית קשיש בקהילתו במיאמי־ביטש במה האריך ימים, והלה סיפר שכשהיה ילד, דרך תוך כדי ריקוד על רגלו של רבי יצל'ה פטרבורגר, תלמידו הגדול וממשיכו של אבי תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר, ורבי יצל'ה אמר לו: "ילד מתוק, תאריך ימים, אבל אל תדרוך עליי", וברכתו התקיימה. הקשיש שורר את מנגינתו של רבי יצל'ה לפיוט: "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה" מסליחות ליום השלישי של עשרת ימי תשובה ומתפילת נעילה, והרב אמר לנו בגעגוע: "איני יודע לשיר לכם, אבל עוד הניגון מתנגן באוזניי עד היום הזה".
לא זכינו לשמוע את המנגינה של רבי יצל'ה, אבל בכל שנה כשאומרים את הפיוט, מתנגן בליבנו הסיפור על רבי יצל'ה כפי ששמענו אותו מרבנו, וכפי שהוא ממשיך להישמע בשמיעת ליבנו. הסיפור עצמו הפך להיות מנגינת המילים. בכל שנה אנו מרגישים את רבי יצל'ה ואת הרב לצידנו. גם אם הרב לא ידע לנגן, הרי שמנגינת חייו היא מנגינתנו, היא ניגון חיינו, בבחינת "אני מנגינתם", היא רעש הרקע שלנו. הרב באהבתו ובמשנתו פורט על נימי נפשנו ומנצח על הנגינות.
אמריקאי מבחוץ – ארץ־ישראלי מבפנים
מכר מאמריקה אמר לי פעם: אתה תלמיד של הרב ויין? אה, זה הרב שחינך אותנו היהודים באמריקה להיות קצת פחות אמריקנים. ואכן, בצד החיצוני רבנו היה כביכול אמריקני לגמרי, אך מאידך הכי ארץ־ישראלי במהות שלו. האנגלית שלו, וגם בקיאותו ואהבתו להיסטוריית מלחמת האזרחים האמריקנית, היו לשם דבר. לא פעם אף נהג להביא מוסר ולקחים ממשחקי הבייסבול, ולא נואש מלקוות שקבוצת עיר הולדתו, השיקגו־קאבס, תשוב לנצח. דווקא בגלל זה יכול היה להשפיע רבות על הציבור כדי שיביטו מעל ומעבר לשאיפות האמריקניות. "ההגדרה שלנו מה היא הצלחה ומה הוא ניצחון לא יכולה להיות זהה לשל אמריקה", שב ואמר.
תדיר דיבר בשיעוריו על שיבת ציון והקמת המדינה – הנס הנפלא שזכה בו דווקא דורנו. "אבותינו היו מוכנים ללכת את כל אירופה יחפים בשלג, רק כדי לראות אפילו מרחוק מדינה כל שהיא ליהודים בארץ ישראל", נהג לומר לעיתים קרובות. את חגיגת יום העצמאות הראשון שלו בשיקגו, עת היה בן 14, תיאר כ"חגיגת השותפות בשמחה עם הקב"ה בניסים ההיסטוריים שעשה לנו".
בפני תלמידיו חזר שוב ושוב על דברי ה'משך חוכמה' שאמר לבני דורו ערב השואה, ש"אוי לאומרים על ברלין שהיא ירושלים". ואף הוסיף ואמר ש"בוודאי צריך גם היום לומר שאוי לאומרים על ניו יורק או לייקווד שהיא ירושלים". כל גלות סופה להסתיים, ועתידו של עם ישראל הוא בארץ ישראל. מתוך מבט זה לימד מסרים רבים, כדוגמת ההתמודדות עם החילון, שאינה עוד בחרם ואיומים כפי שנהגו בימים עברו, אלא שהיום הדרך היא בקירוב ובאהבה. וכן לימד שיש להעריך את ארץ ישראל ומדינת ישראל, שלא הייתה תורה בכמות ובאיכות כזו בארץ מאז ימי התלמוד הירושלמי, והיום אף יותר כשארץ ישראל מנהיגה ללא ספק את עולם התורה.
בעבור הרב ארץ ישראל הייתה המקור והשורש, וממנה נעזב בשל תאונה היסטורית מעשה ידי ההשגחה העליונה. תמיד התגאה שאימו נולדה בבתי מחסה בירושלים, ושאביו למד אצל מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק במרכז הרב. לפיכך הרב אמור היה להיוולד בארץ ישראל, כאן היו אמורים הוריו להכיר ולהינשא. אבל ההשגחה העליונה עקרה את אביו ואימו אל אמריקה, בנסיבות שהרב מספר עליהן בין היתר בספר האוטוביוגרפיה שלו.
עם זאת הרב לא הפסיק לחלום על עלייה לארץ ישראל. דווקא בשנים שבהן היה בשיא השפעתו בקהילה ובישיבה, לקראת גיל 60, קיים את הבטחתו לעצמו ולאלוקיו, ועלה ארצה עם הרבנית יוכבד עליה השלום. החלטה זו גבתה מחיר של ריחוק מהמשפחה האהובה, שאליה היה מקושר בכל נפשו ומאודו. היה זה ניסיון קשה לרב ולרבנית, אך למרות זאת מסר הרב את נפשו למען ארץ ישראל. הרב פרח ב־30 שנות רבנותו בקהילת בית הכנסת 'הנשיא' ברחביה ירושלים, חיבר עוד ועוד ספרים, הפיק סרטי היסטוריה וסרטים על גדולי ישראל ומסר אלפי שיעורים. גם כשנפטרה הרבנית לא שב אל הגולה להיות במחיצת נכדיו וניניו. הוא נישא בשנית לרבנית מירה ע"ה, ומאז שנפטרה אף היא לפני שבע שנים, בכל זאת נאחז במקומו ולא ויתר על ארץ ישראל אהובתו.
השיעור המצולם האחרון
נראה שמשנת הגשר בין הדורות ומסירות הנפש לארץ ישראל הן המסר העיקרי בשיעור המצולם האחרון שנתן הרב בערב שבת פרשת חוקת, שישה שבועות לפני עלותו לגנזי מרומים. בשיעור זה לימד הרב, כדברי נבואות של ממש, על תסכולם של בני ישראל מפטירת משה רבנו מכך שאינו מכניס אותם לארץ. בשיעורו הבחין בין הפרדה הראשונה של העם ממשה רבנו עת עלה להר סיני, שהביאה את העם לאובדן עשתונות ולחטא, "לא ידענו מה היה לו", לבין ההשלמה עם הפרדה ממשה בסוף שנת ה־40, ערב הכניסה לארץ. הרב הסביר כי בני ישראל רכשו ב־40 השנים במדבר מדרגה של יכולת להתמודד עם האובדן והפרדה ממורה דרכם, ולשאת את התורה למדרגה חדשה בארץ ישראל. הרב אמר: "זהו הישג, וזוהי מדרגה שהתורה באה ללמד אותנו".
מתוך דברים אלו נשקפת תורתו של הרב, מתוך רגישות לפרדה ולאובדן, מתוך מבט אל העבר, להווה ולעתיד, תוך מחויבות אישית וכללית להמשיך את עולם הקודש והתורה הלאה, לדרגות חדשות, על אף הכאב שבהסתלקות. וכמו משה רבנו ששימש גשר בין קבלת התורה לבין מסירתה, "אנוכי עומד בין ה' וביניכם", ראה עצמו הרב מחויב למטרה. שנים רבות עסק בבניית הגשר בין הדורות הקודמים שהעבירו במסירות נפש את התורה, ובין דורנו וחיובנו להמשיך את הדרך הלאה בארץ ישראל. גשר זה, שנבנה במשך 70 שנות רבנות בעם ישראל, נשאר מוצק. לא חדלו בו אורחות. הוא סואן, ואנו מחויבים להמשיך ולחזקו למען הדורות הבאים אחרינו. הלוך וחזור, מן העבר אל ההווה והעתיד. לשמור את השיירות מצויות בו, להמשיך להנכיח את מוסרי התורה לנגד עינינו הודות לגשר הנפלא שהרב בנה, ושקיים, למרות שבונהו איננו.
רצונו המובהק של רבנו זצ"ל התבטא באופן שבו סיים לרוב את הרצאותיו ורבים משיעוריו: "שנזכה לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ובשבת פרשת עקב, שנשתבחה בה הארץ, בשעה שבתפילת ותיקין קראו את פסוקי התורה בשבחה של ארץ ישראל, "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", עלתה נשמתו בטהרה.
מתוך דברים שנאמרו השבוע באזכרה לרב ויין בבית הכנסת 'הנשיא' בירושלים, נלקטו והוכנו לפרסום על ידי אליה קב
—
