אנשי השנה בתחום הפוליטיקה:
בנימין נתניהו
בניגוד למצופה, נתניהו ממשיך לאחוז במושכות ההנהגה שנתיים אחרי טבח 7 באוקטובר. זאת עדות לחולשת האופוזיציה, אבל גם לשורת הישגים מרשימה בכמה חזיתות
שנתיים לאחר שבמשמרת שלו אירע האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, אין שום דבר צפוי בכך שנתניהו הוא עדיין ראש ממשלת ישראל. גם אם עיקר האשמה מוטל על אנשי המקצוע במערכת הביטחון, נתניהו הוא עדיין אחראי מרכזי לטבח 7 באוקטובר, שבדרך הטבע היה מוצא את עצמו מחוץ למערכת. ההישרדות שלו היא גם פועל יוצא של כישורים פוליטיים פנומנליים, אך היא בעיקר נובעת מהעובדה שאין בסביבה מועמד מבטיח שנתפס כמתאים ממנו לנהל את הסיטואציה הביטחונית והמדינית הקשה והמורכבת שאליה נקלענו. היעדר האלטרנטיבה הוא בעיקר תעודת עניות למערכת הפוליטית בישראל, ולו משום שגם על ניהול המערכה בשנתיים האחרונות, בדגש על חזית עזה, נתניהו לא יקבל ציון מושלם.
ועדיין, הישגי המערכה הרב־זירתית תחת הנהגתו מדברים בעד עצמם. נכנסנו אל שנת תשפ"ה בעיצומה של מכת מחץ קטלנית שערפה את ראשו של האויב האימתני מצפון, והסתיימה בהסכם שהחזיר את תושבי הצפון הביתה, הוריד את חיזבאללה על ברכיו, ומאפשר לצה"ל להמשיך להכות בו בכל עת שמתעורר בכך צורך. ההזדמנות שנפתחה עם קריסת משטר אסד נוצלה היטב כדי להשמיד חלק ניכר מהאמל"ח של צבאו, ולתפוס רצועת ביטחון ליישובי הגולן על אדמת סוריה.
הישג השיא של השנה האחרונה הוא כמובן מבצע 'עם כלביא' – אירוע היסטורי שייזכר לדורות. נתניהו הורה ומערכות הביטחון ביצעו מתקפה אווירית מוחצת בת 12 ימים על פרויקט הגרעין האיראני, שהלך והתקרב לנקודת האל־חזור. בהזדמנות זו פגענו קשות גם באיום הרקטות ארוכות הטווח של טהרן, שהלך והתעצם ותוכנן להפוך לאיום קיומי נוסף על ישראל ואזרחיה. כל זה הושג בעוד איש מטייסינו אפילו לא נשרט. את אקורד הסיום של הפצצת המתחם המבוצר בפורדו ביצעו למעננו מטוסי ה־B-2 ששלח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שהידידות הקרובה ושיתוף הפעולה הצמוד עימו הם אחד ההישגים הבולטים של נתניהו.
את כל זה מצליח נתניהו לחולל כשידו האחת כבולה אל ספסל הנאשמים במשפטו המתנהל באינטנסיביות עקשנית כאילו אין מלחמה, וכשמולו תקשורת מגויסת שכבר מזמן לא דוגלת ב'ביחד ננצח', אופוזיציה שלא נותנת גיבוי, תנועת מחאה משולחת רסן ומערכת משפט לעומתית, פולשנית ודורסנית. הוא מצליח לשרוד תוך שהוא מחסל בזה אחר זה את בכירי הנהגת האויב בחזיתות השונות, בהם בכירי חמאס איסמעיל הנייה, סלאח ערורי, יחיא ומוחמד סינוואר ומוחמד דף; בכירי חיזבאללה חסאן נסראללה, פואד שוכר ואברהים עקיל; בכירים איראניים, בהם ראש המטה הכללי, מפקד משמרות המהפכה, מפקד חיל האוויר והחלל ובכירים בתעשיית הגרעין; וכן את רוב ממשלת שלטון הטרור החות'י שממשיך כל העת לנסות לזנב בנו מרחוק.
בנימין נתניהו היה ונותר הדמות שמעבר לכל דעה או השקפה – התמיכה בה או ההתנגדות המרה אליה היא עדיין הגורם המסדר העיקרי של המערכת הפוליטית בישראל. בשנת תשפ"ו, השנה האחרונה בקדנציה הנוכחית שלו שמעטים מעריכים כי תושלם עד סופה, הוא יידרש להביא לסוף טוב גם את החזית המסובכת והמדממת בעזה. אם יעלה בידו להביס סופית את חמאס וגם לסיים בטוב את סאגת החטופים המייסרת, ייתכן מאוד שיצליח שוב לנצח את התחזיות והסקרים ולהיבחר – מי היה מאמין – לקדנציה נוספת.
עמנואל שילה
איתמר בן גביר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
איתמר בן גביר
את המהפכות שעשה השר לביטחון לאומי בבתי הסוהר, ברישיונות לנשק ובהר הבית אי אפשר להכחיש. הן נטועות עמוק במציאות, ומשפיעות על חיינו כבר כעת
לא רבים זוכים לחותמת רשמית של בית המשפט העליון על עשייתם. איתמר בן גביר זכה. זו אומנם לא הייתה תעודת הצטיינות – יש שיאמרו ההפך – אבל ממש רגע לפני סוף השנה קבע בג"ץ בהחלטה מקוממת שאיתמר בן גביר צדק. הקמפיין המתמשך שלו בתקשורת, שבו הוא מצטלם פעם אחר פעם בביקורים מתריסים בבתי הסוהר הביטחוניים, הוא לא סתם קמפיין ריק מתוכן. בן גביר ביצע מהפכה בתנאי המחבלים בכלא, הפסיק נהלים שערורייתיים כמו "דוברים" ושיחות טלפון, ביטל את הקנטינות וצמצם את המזון למינימום האפשרי.
זו לא המהפכה היחידה שחולל השר לביטחון לאומי. לזכותו יש לזקוף את הרפורמה ברישיונות הנשק, שהגדילה באופן מובהק את מספר כלי הנשק הזמינים לתגובה מהירה באירועי טרור. גם לשינוי מדיניות האכיפה בהר הבית אי אפשר להתכחש. חוויית העלייה והתפילה במקום בית מקדשנו הפכה בחסות השר לרגעים של התעלות רוחנית וגאווה לאומית, במקום השפלה ודיכוי כפי שהיה במשך שני עשורים ויותר.
מה שמאפיין את המהפכות של בן גביר הוא שהן מושרשות עמוק בשטח, ניכרות היטב לעין בלתי מזוינת, בלי צורך להסביר ולהוכיח אותן במנשרים פוליטיים ותשדירי תעמולה. כל עולה להר הבית חש בנוח להתפלל ולהשתחוות, הירידה של המחבלים במשקל מתועדת בסרטונים, ואת כלי הנשק שמחסלים מחבלים אנחנו פוגשים בחדשות. אלה נקודות שהימין הצביע ומחה עליהן במשך שנים, וכעת הן התגשמו בתוך זמן קצר. עד כדי כך, שאפילו בג"ץ נאלץ על כורחו לענות אמן.
יוני רוטנברג
–
בצלאל סמוטריץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק
במחיר תדמיתי כבד וסקרים לא מחמיאים, צמד השרים המוביל של מפלגת הציונות הדתית הוא הסיבה לכך שישראל לא מוותרת על השגת היעדים בעזה
העובדה שממשלת ישראל עדיין מתעקשת, למרות כל המהמורות והמכשולים, לסיים את המלחמה בעזה בניצחון ובהשגת היעדים, צריכה להיזקף במידה רבה לזכותו של צמד השרים המוביל של מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. הוא חבר בקבינט המלחמה המצומצם ובקבינט המדיני־ביטחוני, היא משתתפת בולטת ומשפיעה בדיוני הקבינט שלא מהססת להתעמת, להקשות ולדרוש תשובות למרות מעמדה כמשקיפה שאינה משתתפת בהצבעות. שניהם חרוצים ופיקחים, לומדים את החומר לעומקו, יורדים לפרטים ולא עושים הנחות.
בזמן שכל הלחץ הציבורי על נתניהו מגיע משמאל, וגם חברי מפלגתו לא מאתגרים אותו מימין, הלחץ הנגדי שמפעילים השניים, ביחד עם התלות של הקואליציה במפלגתם ובמפלגתו של בן־גביר, הוא קריטי. לא כדי להכריח את נתניהו ללכת לאן שאינו רוצה רק בגלל שיקולי הישרדות פוליטית, כמו שטוענים המשמיצים, אבל כן כדי לשמור עליו ממוקד במטרה שהוא שואף אליה בעצמו: ניצחון מוחלט. המחויבות של סמוטריץ' וסטרוק לניצחון במלחמה, והנכונות שלהם לשאת בעול ולשלם מחיר למען המטרה הזאת, היא מוחלטת. מעל ומעבר לכל גורם אחר בממשלה.
את נכונותם להציג עמדה מושכלת ואמיצה גם כשהיא מותקפת ולא פופולארית, הם הוכיחו ביחסם לסוגיה הקשה, המייסרת והמטלטלת של החטופים. למרות התקפות התקשורת, הם חוזרים וקובעים שוב ושוב שהגנת הכלל קודמת להצלת הפרט, ושאסור לישראל להיסחט ולהשלים עם המשך שלטונו של חמאס ולסכן את חיי מיליוני אזרחיה, גם לא למען המטרה הקדושה של הצלת החטופים. ראיית המציאות המורכבת שלהם התבטאה בכך שבעסקת החטופים הראשונה, כאשר שוחררו יותר ממאה חטופים כנגד תמורה נסבלת, הם הצביעו בעד לאחר שווידאו שבתום הפסקה קצרה תתחדש המתקפה. גם כשהתקבלה השנה, עם כניסתו של טראמפ לתפקיד, עסקה נוספת במחיר כבד ששניהם התנגדו לה – הם נשארו בממשלה בתמורה להחלטות שעיגנו את חזרתה של ישראל ללחימה בתום חודשיים של הפסקת אש. כי כאמור, הניצחון מעל הכול.
הנכונות לנקוט עמדות לא פופולאריות, בסוגיית החטופים כמו בסוגיית גיוס החרדים, לא עוברת בלי מחיר. אבל סמוטריץ' וסטרוק בוחרים יום יום להיכנס אל שטח האש התקשורתי ולהילחם על עמדותיהם, גם במחיר של סקרים לא מחמיאים.
במשרד האוצר, הנחשב לתפקיד כפוי־טובה גם בימים כתיקונם, קשה לקצור מחמאות על עצם העובדה שהמשק הישראלי מחזיק מעמד בתקופת המלחמה הארוכה והיקרה בתולדות המדינה, למרות כל האזהרות והתחזיות הקודרות. לעומת זאת, בתחום ההתיישבות יכולים השניים להשתבח בערימה חסרת תקדים של הישגים מוחשיים. בהם: הכרה במאחזים כיישובים, סלילת הדרך לחזרת ההתיישבות לצפון השומרון, אישורים לבניית עשרות אלפי יחידות דיור בהתיישבות, סלילת כבישים והשקעה גדולה בתשתיות, השתלטות נרחבת על קרקעות ביו"ש, ואישורי בנייה באזור האסטרטגי E-1 המחבר את מעלה אדומים לירושלים. כתבת ההתיישבות של 'הארץ' הגר שיזף תיארה בצער את המצב כמהפכה שמתרחשת מתחת לרדאר התקשורתי. "הייתה מהפכה משוגעת שסמוטריץ' עשה במבנה של השליטה האזרחית בגדה", אמרה כתבת ביטאון השמאל לפודקאסט 'מסיבת עיתונאים'. "מדיניות שקשורה לקרקעות, לאישורי בנייה, להריסות, הכול אצלו, הכול עבר לחלוטין לידיים של המתנחלים". בשורה קשה לקוראי 'הארץ', בשורה טובה למצביעי סמוטריץ' וסטרוק.
עמנואל שילה
השר רון דרמר
השר דרמר לא התראיין מעולם לתקשורת הישראלית. למעשה, אם הדבר היה תלוי בו הוא לא היה מתראיין כלל, גם לתקשורת הזרה. אך התפקיד מחייב. לא מדובר בתפקידו הרשמי והאמורפי כשר לעניינים אסטרטגיים, אלא דווקא בתפקידו הלא פורמלי: האדם המקורב ביותר לנתניהו, ומי שנתניהו הפקיד בידיו את ניהול היחסים המדיניים הרגישים ביותר של ישראל. השנה מרכזיותו האמירה שחקים, כאשר חוץ ממערכת היחסים עם האמריקאים הוא גם האחראי על המשא ומתן להשבת החטופים וחבר בקבינט המלחמה.
דרמר הוזכר לא פעם כמי שאולי יירש את נתניהו, אך בניגוד לכל בכירי הליכוד שחושקים בתפקיד, לדרמר אין שום כוונה לכהן כראש ממשלה. אפילו אם נתניהו עצמו היה שמח לראות אותו בתפקיד ביום מן הימים.
אסף משניות
גדעון סער
בדרך לא דרך, גדעון סער הצליח להפוך משנוא הליכוד בקץ דרכו הפוליטית למועמד אפשרי לכיסא נתניהו ביום שאחרי פרישתו
גדעון סער כבר היה בדרך הבטוחה להיעלם מבחינה פוליטית. יציאתה של 'המחנה הממלכתי' מממשלת החירום לפני כשנה וחצי הובילה את סער למחוזות שמהם חשש. סער ואנשיו מראש היו הסמן הימני בקונסטלציה הפוליטית שהוביל בני גנץ, וידעו שאין להם מה לחפש, גם אידאולוגית וגם פוליטית, בשורות האופוזיציה.
אלא שבימין לא שכחו לסער את מהלכיו בשנים האחרונות. סער, שהבטיח שהוא עוזב את הליכוד שלא על מנת לחזור, היה צריך להביא איתו נדוניה פוליטית שתצדיק את חזרתו למפלגה. היא התקבלה בדמות יציבות פוליטית שארבע אצבעותיו נתנו לקואליציה. אך החשדנות כלפי סער לא נעלמה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שסער הוא האיש שהביא את בהרב־מיארה לתפקיד היועמ"שית. מאז חזרתו למחנה הימין, שהוא טוען – ובמידה רבה של צדק – שהוא מעולם לא עזב, סער מקפיד להראות בכל דרך אפשרית שהוא מצר על המינוי שלה, ושלדעתו היא צריכה לסיים את תפקידה. בית המשפט אף רמז לקואליציה להציב את סער כנציג הממשלה בוועדה להדחתה, בתור שר משפטים לשעבר.
כניסתו של סער למשרד החוץ התרחשה שנתיים אחרי שאמור היה להיכנס אליו במסגרת הסכם הרוטציה בממשלת בנט־לפיד. השינוי המשמעותי ביותר שיצרה כניסתו של סער לממשלה היה כניסתו לקבינט המצומצם. כניסתו של סער אפשרה את פיטורי יואב גלנט ממשרד הביטחון, ותגובת השרשרת יצרה קבינט מלחמה חדש, התקפי יותר, שמצהיר בצורה נחרצת יותר על מחויבותו לעמוד במטרות המלחמה וניהל את המלחמה עם איראן.
בסיכומה של השנה, סער הפך ממי שהקריירה הפוליטית שלו בדרך להיגמר, למי שעשוי להתחרות על ירושת נתניהו.
אסף משניות
השר לשעבר גדי איזנקוט
זה לא סוד שהאופוזיציה בכנסת לא מצליחה להוות אלטרנטיבה לנתניהו, למרות מחדלי 7 באוקטובר וניהול המלחמה הבעייתי תחתיו. מעמדם הציבורי של לפיד וגנץ התרסק בשנה החולפת, ואת מקומם תפס איזנקוט, שמיצב עצמו כאחת האלטרנטיבות העיקריות לעמוד בראש מחנה מתנגדי נתניהו בבחירות הקרובות.
לפי הסקרים איזנקוט הוא אקס פקטור לכל רשימה שבה יתמודד, אך הוא לא ממהר להחליט. בראיונותיו הוא חוזר ואומר שיעשה רק מה שיוביל להחלפת נתניהו. בפועל, הוא מכוון להגיע ליעד בעצמו.
אסף משניות
ישראל כ"ץ
בכהונה של שנה, שלוותה בתחילתה בספקנות רבה, גילה שר הביטחון עמוד שדרה מול הדרג הצבאי ועמדה ניצית יותר מול הטרור
גם זקני הפוליטיקה הישראלית יתקשו למצוא מקרה שבו שר אחד כיהן בשלושה משרדים שונים בממשלה אחת, ועוד השתדרג דרמטית מתפקיד לתפקיד. ישראל כ"ץ רשם בממשלה הנוכחית את ההישג הפוליטי הזה, כשנכנס השנה ללשכת שר הביטחון.
כ"ץ לא זכה לרגע אחד של הנחה בתפקידו החדש. רבים טענו שזה גדול עליו. במיוחד כשמדובר בשעת מלחמה שבה אין מקום לטעויות לימוד, מה שדרש מכ"ץ לספק תוצאות, ומהר. כ"ץ גם הואשם בהיותו בובה של נתניהו, ובכך שזו סכנה שבשעת מלחמה שר הביטחון לא יהיה בעל רקורד צבאי עשיר.
הטענות הללו עיצבו את שנתו של כ"ץ במשרד הביטחון. מהרגע הראשון הוא ניסה להראות שהוא בעל עמוד שדרה עצמאי ולא עושה רצונו של נתניהו, ובתחילת הכהונה נדמה היה שהוא לא מצליח בכך. הדוגמה הבולטת הייתה מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, לפי דרישתו הישירה של נתניהו, שלא היה מוכן לשקול שום שם אחר. כשהחלו להישמע בימין טענות נגד זמיר, כ"ץ בידל עצמו מהבחירה, לאחר שסביבת נתניהו ניסתה להטיל את האחריות על כתפיו. המחלוקת בין כ"ץ וזמיר על המינויים, והעובדה שכ"ץ מנע שניים ממינויי הרמטכ"ל ובנוסף הנחית על צה"ל את יורם הלוי כמתאם פעולות הממשלה בשטחים הבא, הוכיחו שכ"ץ פיתח עצמאות בתפקיד. עצמאות שהייתה נדרשת כל כך.
לכ"ץ יש גם תרומה מכרעת בשינוי המהלכים הצבאיים שישראל נקטה בשנה החולפת, בדגש על המלחמה באיראן. בקבינט המלחמה החדש הוא היה באגף הניצי. ישראל, תחת כהונתו במשרד הביטחון, נקטה צעדים צבאיים שהיססה לגביהם קודם לכן.
אבל לא הכול מושלם. במבחן התוצאה צעדיה הצבאיים של ישראל בשנה החולפת, בדגש על גזרת עזה, לא סיפקו את התוצאות הנדרשות. כ"ץ התחייב שוב ושוב שמבצע מרכבות גדעון יוביל להכרעת חמאס, מה שלא קרה. באופן כללי, התבטאויותיו הרברבניות של כ"ץ היו עקב האכילס של שר הביטחון לאורך השנה.
אסף משניות
נפתלי בנט
האיש שלעולם מוקדם להספיד את עתידו הפוליטי, מתכנן לכבוש את הפסגה בלי להשמיע דעה ברורה בסוגיות שנויות במחלוקת
השנה נפתלי בנט הוכיח שוב שלא כדאי למהר להספיד אותו. הוא אומנם עלול לבעוט בפזיזות בדלי המנדטים ולשפוך את החלב, אבל גם ניחן ביכולת מופלאה לאסוף את אותו מהרצפה ולמלא את הדלי בחזרה. בתוך פחות מארבע שנים, מתוך להיטות להגיע במהירות אל הפסגה, הוא נותר פעמיים מחוץ למערכת הפוליטית, בלי גב ציבורי, אך בחושיו הפוליטיים המחודדים הוא גם מצא פעמיים את הדרך חזרה.
בפעם הראשונה זה קרה בזכות סבב מערכות הבחירות הבלתי נגמר, שאפשר לו לקפוץ בחזרה על הגלגל מיד לאחר שנפל ממנו. בפעם השנייה זה קורה כעת בגלל אסון ה־7 באוקטובר והמלחמה הארוכה שנכפתה עלינו, ובזכות משבר המנהיגות שעובר על מחנה רק־לא־ביבי, שבהיעדר מנהיג משכנע מוכן לראות גם בבנט אופציה. כי בכל זאת מדובר בראש ממשלה לשעבר, והעיקר – הוא לא ביבי. בסיבוב הקודם בנט כפה על גוש מפלגות השמאל את מנהיגותו בתרגיל פוליטי, כשבאמתחתו שישה מנדטים בלבד. הפעם הוא מקווה לקבל את המנדט ישירות מהבוחרים – בוחרי לפיד, גנץ ושאר מפלגות השמאל־מרכז. מי היה מאמין שהאיש שהגיע למערכת הפוליטית כמנכ"ל מועצת יש"ע שעוקף את הליכוד מימין, יהפוך לתקווה הפוליטית של השמאל הישראלי.
על פי ניסיון העבר, סקרים שמחמיאים לנפתלי בנט עלולים להתגלות כמתעתעים. פעם אחר פעם הוכח שמספר מצביעיו בקלפי ביום הבחירות נופל משמעותית ממספר הנסקרים הרוחשים לו סימפתיה בסיסית. זו כנראה הסיבה שבגללה ראשי מפלגות בגוש הרל"ביסטי לא ממהרים להכתיר אותו למנהיג המחנה. אביגדור ליברמן, גדי איזנקוט, יאיר גולן, ואפילו יאיר לפיד שנחלש מאוד בסקרים, לא ממהרים לוותר על השאיפה להיבחר בעצמם לראשות הממשלה, למרות שנכון להיום בנט מקדים אותם בסקרים הן במספר המנדטים והן בהתאמה לראשות הממשלה.
בנט נכווה מהבטחות העבר שהפר, ולכן היום הוא לא מבטיח כמעט כלום. בשנים הכי דרמטיות שעוברות על מדינת ישראל הוא נמנע מראיונות בתקשורת הישראלית, וממעט להביע עמדות בסוגיות הקריטיות שעומדות על הפרק. מעטים יודעים מה התנאים שלו לעסקת חטופים, האם תמך בתקיפה באיראן או התנגד לה, האם הוא בעד או נגד החלת ריבונות ביהודה ושומרון, אילו שינויים אם בכלל יש לבצע במערכת המשפט, או מה לדעתו צריך להיות בעזה ביום שאחרי. גם השם (הזמני?) של מפלגתו, 'בנט 2026', מבטא בעיקר את השאיפות האישיות שהוא מבקש להשיג במפלגה שתהיה בשליטתו המוחלטת.
האם יצליח לשוב ולכבוש את כס ראש הממשלה? בהתאם לשם המפלגה, לא ברור אם התשובה תינתן בתשפ"ו או בתחילת תשפ"ז, אבל מה שבטוח – ב־2026.
עמנואל שילה
———————————————————————————————————————————————————————————————————
מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר. צילום: דובר צה"ל
מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר
הבכיר האחרון בצה"ל מאחראי מחדל 7 באוקטובר שעדיין מכהן, הוא גם זה שעשה השנה הכול כדי לכפר על כך. לצד אות הקלון של הטבח, אלוף תומר בר ייזכר כמי שהוביל את חיל האוויר לתקיפה ההיסטורית באיראן
מכל אחראי המחדל בדרג הצבאי, היחיד שעדיין מכהן בתפקידו הוא מפקד חיל האוויר תומר בר. למעשה, אפילו תאריך עזיבה עוד אין לו. השאלות הקשות על תפקוד חיל האוויר בפרוץ המלחמה נותרו עדיין ללא מענה, אך דבר אחד ברור: חיל האוויר, תחת פיקודו של תומר בר, נכשל כישלון חרוץ ב־7 באוקטובר.
מחדליו של בר בתפקיד לא התחילו באותו בוקר שחור, אלא הרבה קודם לכן, כאשר לא ידע לטפל בסרבנות של טייסי המילואים, מה שהוביל לכך שחמאס האמין כי יוכל לבצע את תוכניתו. אלה לא דברים שטוען כותב שורות אלה. הם נאמרו במפורש על ידי מנהיג חמאס ח'אלד משעל ימים ספורים אל תוך המלחמה.
מאז מנסה בר לתקן. בשנת המלחמה הראשונה חיל האוויר תחת פיקודו חזר לתפקד ותקף שוב ושוב ברצועה, אך כל זה היה רק מחנה האימונים לקראת מה שביצע בשנה החולפת. זה התחיל בחיסולו של חסן נסראללה לפני כשנה, המשיך בתפקיד המרכזי שלקח חיל האוויר במיטוט חיזבאללה בלבנון, מלאכה שאומנם לא הושלמה לגמרי, אך יצרה אפקט פרפר שהוביל לנפילת משטר אסד שבתורו הוביל לאירוע הגדול ביותר שחיל האוויר ידע מזה עשרות שנים.
כבר בשנת 2009 החל חיל האוויר להתאמן לקראת תקיפה באיראן. השנה, אחרי שנים ארוכות של הכנה, בר פיקד על המתקפה ששינתה את המזרח התיכון. חיל האוויר, בצוותא עם המוסד, הסבו לאיראן מכה כל כך קשה, עד שמעמדה כמעצמה אזורית נשחק עד דק. במשך 12 ימים מטוסי חיל האוויר ריחפו מעל שמי איראן כאילו מדובר היה בשמי ירושלים ותל אביב. העליונות האווירית שישראל השיגה במלחמה היא אירוע שידובר עוד שנים ארוכות באקדמיות הצבאיות ברחבי העולם.
אך לצד זאת, את המטרה העיקרית של המלחמה באיראן ישראל לא הצליחה להשיג: השמדת הגרעין האיראני. את העבודה הזאת ישראל תצטרך להשלים במוקדם או במאוחר. אם תבחר לבצע זאת במוקדם, לא מן הנמנע כי בר יפקד גם על השלמת המשימה.
אסף משניות
לוחמי צה"ל בעזה. צילום: דובר צה"ל
לוחמי זרוע היבשה
העמידות והאיתנות שמציגים לוחמי צה"ל, בסדיר ובמילואים, אל תוך השנה השנייה למלחמה, מרשימות אפילו יותר מההתקפות העוצמתיות בתחילתה
אתגר גדול שניצב בפני המצביא הוא ההתקפה. כניסה לתוך שטח האויב, שערוך להגעתך ומכיר את השטח טוב יותר, תוך השגת המטרות ומינימום אבדות. אך גם הקושי הזה הוא כאין וכאפס לעומת האתגר של המצביא במלחמה מתמשכת: שחיקת הכוח. בשנה האחרונה, אחרי שהיכולת המקצועית וכוח המחץ של חילות היבשה כבר הוכחו, הגיע תורן של העמידה האיתנה ועוצמת הרוח להתגלות.
ללוחם סדיר שיושב שלושה שבועות בבית מתפורר בעזה, אוכל קבנוס בלחמנייה, צמוד לאפוד ולקסדה ואת צרכיו עושה בשקית, אפשר להציע רגילה של שבוע בין סבב לסבב ואפילו כפר נופש באשקלון. גם ללוחם המילואים שנקרא בפעם החמישית לתקופה של חודשיים אפשר להציע ארנק דיגיטלי וחופשה בבית מלון. כל אלה אכן ראויים שיינתנו, אבל לא הם שמחזיקים את הלוחמים נחושים, דבקים במטרה ונלחמים בגבורה נגד אויבינו.
מה שמחזיק את לוחמי היבשה, סדירים ומילואימניקים כאחד, בשנה השנייה למלחמה הזאת, הוא האמונה המפעימה שלהם בצדקת הדרך, והציונות הבוערת מודל 2025 שאיש לא האמין שהיא כה חזקה ויציבה גם בדור הזה. האנשים האלה הם התקווה של ישראל, וכל הוקרה שתינתן להם אין בה די. מדינת ישראל וכל אזרחיה חבים להם את קיומם, פשוטו כמשמעו.
רבות דובר על הנחישות של נתניהו להמשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה, מול תקשורת מחלישה ועולם צבוע ובוגדני. נחישותו אכן ראויה להערכה, אבל אין מלך בלא עם. ברור שאם הלוחמים לא היו מביעים את המחויבות שלהם בכל מפגש עם ראש הממשלה, ואם מגרשי החניה מחוץ לבסיסי המחסנים של יחידות המילואים לא היו עמוסים עד אפס מקום, לנתניהו לא הייתה האפשרות לבחור בניצחון. לכן הם, לוחמי זרוע היבשה, אנשי השנה החשובים ביותר.
יוני רוטנברג
אבינועם אמונה. צילום: דובר צה"ל
אבינועם אמונה
כל המדינה מדברת על גיוס חרדים, אבל רק מעטים פועלים ועושים משהו כדי שזה באמת יקרה. בחטיבת החשמונאים יצאה לדרך השנה מסגרת לשירות קרבי בצביון חרדי, כזו שתסיר את האיום מפני שחיקת הזהות החרדית בתקופת השירות, ותאפשר למתגייסים לצאת ממנה חרדים לא פחות ואולי אף יותר משנכנסו אליה. למפקד המייסד של החטיבה מונה אלוף משנה אבינועם אמונה, חוזר בתשובה ולוחם ומפקד מצטיין ועז נפש שבין השאר פיקד בעבר על גדוד הצנחנים 101 ועל יחידת מגלן.
בחטיבת החשמונאים מקפידים למנות מפקדים יראי שמיים, חרד"לים ברובם, כשהתוכנית היא שבעתיד יחליפו אותם מפקדים חרדים שיצמחו בחטיבה. הצביון החרדי מתבטא בהפרדה מגדרית מוחלטת, אוכל בכשרות מהדרין, זמנים קבועים ללימוד תורה, איסור על שימוש בסמארטפון, חבישת כיפה שחורה ועוד שורה של תקנות מחמירות שהמתגייסים מתחייבים לשמור.
הפלוגה המייסדת שהתגייסה בתחילת השנה סיימה לא מכבר את הכשרתה הארוכה במסע כומתה שהסתיים בטקס מרגש בכותל. פלוגה נוספת של מתגייסים חדשים החלה את הכשרתה לאחרונה, וכן הוסבה לשירות קרבי, וכבר הספיקה לשרת בעזה, פלוגה של מילואימניקים חרדים שבעבר לא הוכשרו כקרביים.
יש להודות שקצב ההיענות של צעירים חרדים להתגייס לחטיבה עדיין לא עומד בציפיות. האווירה הציבורית, שתובעת לגייס את החרדים בכפייה ובאמצעות סנקציות, הכניסה את הציבור החרדי למגננה ולהקצנת עמדות, ומעוררת קושי בקבלת גיבוי מגדולי התורה החרדיים למסלול פורץ הדרך הזה. גם העובדה שתנאי השירות המיוחדים לחייל החרדי טרם עוגנו בפקודות מטכ"ל אינה מסייעת למאמצי הגיוס של אלוף משנה אמונה וחטיבתו. הצעירים שמתגייסים כיום לחטיבת החשמונאים לא זוכים לברכת הדרך מקהילתם, וחלקם אף מורחקים על ידי משפחתם. על אף כל זאת, בחטיבה מקווים כי לאחר שהם יוכיחו את האפשרות להתגייס כחרדי ולהשתחרר כחרדי, רבים יבואו בעקבותיהם. גדולי הדור אולי לא ימהרו לתמוך פומבית, מחשש לפגיעה בלימוד בישיבות ומעוד סיבות, אבל חלקם לפחות יעניקו אולי הסכמה שבשתיקה.
במבצע צוק איתן הוביל אבינועם אמונה את גדוד 101 בפיקודו לצל"ש גדודי. לאור מצוקת כוח האדם בצה"ל, אם חטיבת החשמונאים בפיקודו תסלול את הדרך לגיוס נרחב של צעירים חרדים לשירות קרבי, היא תהיה ראויה לצל"ש חטיבתי. מכיוון שאמונה עומד לסיים את תפקידו בעוד כחצי שנה, בחירה של מחליף שיבטיח את המשך בניית האמון ושמירת אופי החטיבה היא צעד קריטי, שטעות בו עלולה לסכן את הצלחת הפרויקט.
עמנואל שילה
דוד זיני
דווקא בגלל שלא צמח בערוגה של השב"כ, זיני הוא האיש הנכון להשבת הארגון למסלול
הדרך למינוי האלוף במילואים דוד זיני לראשות השב"כ ידעה, יודעת וככל הנראה גם תדע מהמורות רבות. תהליך מינויו החל בחודש מאי האחרון, כאשר ראש הממשלה נתניהו הכריז על התוכנית למנותו למחליפו של ראש השב"כ היוצא רונן בר. אך למרות תמימות הדעים בנוגע לתרומתו המקצועית והערכית בשירותו הצבאי ארוך השנים וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים, העלו גורמים מסוימים טענות על אי התאמתו לתפקיד ראש השב"כ והאשימו כי מדובר במינוי בעל אופי פוליטי. אותם גורמים הפעילו כלים משפטיים שונים בניסיון לטרפד את הליך המינוי.
אבל נדמה כי דווקא העובדה שזיני לא צמח בשירות הביטחון הכללי ואינו חלק מהקליקה הסגורה הזאת, מעידה שהוא האדם המתאים להוביל את הארגון, לשקמו ולהוציאו מהמשבר שבו הוא מצוי בשנים האחרונות.
זיני משרת את המדינה זה שלושה עשורים בגבורה ובממלכתיות, והוא בעל רקורד צבאי מרשים בן עשרות שנים. הוא בעל כישורי הנהגה, חשיבה מקורית ויכולת ניתוח של נתונים מודיעיניים וצבאיים. על כך תעיד ההתרעה המדויקת שנתן חודשים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, בניגוד גמור לקונספציה ששלטה בזמנו בפיקוד הצבאי, על הסכנה המוחשית של חדירת מחבלים מעזה.
בית הגידול שממנו צמח הטמיע בו ערכים סגוליים של אהבת המולדת, אמונה בצדקת הדרך ורוח גדולה. וכבן הציונות הדתית, מינויו מייצג נקודת מפנה הכרחית בהשתלבות דור הכיפות הסרוגות בהנהגת המערכת הביטחונית בישראל. עובדה זו, ככל הנראה, היא זו שמעוררת את ההתנגדויות למועמדותו. זיני, אלוף מצטיין בצה"ל שהקדיש את חייו למען ביטחון המדינה, בכוחו לחולל את השינוי המתבקש ולהוביל את שירות הביטחון הכללי לשיאים חדשים.
רבקי גולדפינגר
צביקה מור
למול סבל אישי והכפשות משמאל, צביקה מור בוחר להשמיע קול שונה וצלול במגוון הרחב של משפחות החטופים
ב־7 באוקטובר נחטף איתן מור, בנו של צביקה מור, לרצועת עזה ממתחם מסיבת הנובה, שם עבד כמאבטח. מתוך השבר הגדול בחייו התגלה מור במלוא עוצמתו, והוא מוכיח חוסן נפשי בלתי נתפס בראותו את הביטחון הלאומי קודם לגורל בנו והצבת טובת הכלל לפני כאבו הפרטי.
יחד עם משפחות חטופים נוספות ייסד את פורום תקווה, שאותו הוא מוביל בשנתיים האחרונות תוך השמעת קול שונה וצלול. מור מתנגד לעסקאות חלקיות לשחרור חטופים, דורש מקובעי המדיניות להפעיל לחץ צבאי על ארגון הטרור חמאס עד לכניעתו ולהשבת כל החטופים, ומתנגד לסיום המלחמה טרם השגת כל מטרותיה. בנוסף לכך, במהלך המלחמה, על אף היותו אבא של חטוף ולמרות גילו המתקדם, שירת במילואים בצפון.
בניגוד לדעה השלטת, מור מתעקש להשמיע קול אחר, ועומד איתן בדעתו מול קיתונות של בוז והכפשות נגדו. הוא סופג שלל ביזיונות, כולל הטלת אשמה כי הוא מפקיר את בנו, אבל למרות זאת מור מקפיד לשמור על שיח מכבד ושקול. גם בשעתו הקשה מור לוקח על עצמו את המשימה לרומם את רוח העם, אולי דווקא מתוך המשבר והקושי הגדול שבו הוא שרוי. למרות ההתמודדות האישית המטלטלת והבלתי נתפסת כשבנו אהובו שבוי בעזה, מור – בתעצומות נפש לא רגילות – מצליח לשמור על ממלכתיות ואהבת המדינה ללא תנאי, וקורא בכל כוחו לניצחון ישראל על ארגון הטרור חמאס.
רבקי גולדפינגר
עמית הלוי. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
עמית הלוי
חבר הכנסת עמית הלוי לקח על עצמו את אחד התפקידים הכי לא מתגמלים בפוליטיקה הישראלית: להיות זה שזועק שהמלך הוא עירום. פעם אחר פעם התריע הלוי כי התוכניות שמגיש צה"ל לאישור הקבינט, והקבינט מאשר, לא ישיגו את מטרותיה המוצהרות של ישראל למוטט את שלטון חמאס, יעלו בחייהם של לוחמים, ולא יקרבו את ישראל להשיב את החטופים. לצערנו הרב, הלוי צדק בכל פעם מחדש.
הלוי לא התריע מתוך אינטואיציה אישית. אל ההבנה כי תוכניות צה"ל אינן טובות הוא הגיע מתוך קריאת החומרים המודיעיניים הרבים שהונחו על שולחן ועדת החוץ והביטחון. אלא שבמקום לקחת את התרעותיו ברצינות החליטה מפלגתו, הליכוד, להדיחו מוועדת החוץ והביטחון.
אסף משניות
הרב אברהם זרביב. צילום: באדיבות המצולם
הרב אברהם זרביב
הרב והלוחם, מילואימניק בן 53, הפך כבר מזמן לאחר מסמלי הנחישות והגבורה במלחמה הזאת. הוא מחלק את זמנו בין כהונה כדיין בבית הדין הרבני ללוחמה בעזה, ובתפקידו כמפעיל 9D- אף זכה לכך שפעולת מיטוט בתים המשמשים את המחבלים מכונה "לזרבב" על שמו.
עמנואל שילה
————————————————————————————————————————————————————————————————————————————
אנשי השנה בתחום המשפט:
יצחק עמית, גלי בהרב־מיארה ויריב לוין
העימות בין שר המשפטים למנהיגי המערכת המשפטית הפך השנה לגלוי וחריף. במבחן התוצאה, לא נראה שהגישה הזאת הביאה תוצאות טובות יותר לימין
זקני הדור, אלה שהתעניינו בפוליטיקה עוד בתחילת שנות ה־20 של המאה ה־21, זוכרים את הימים שבהם חצי סירוב של יושב ראש הכנסת דאז יולי אדלשטיין לקיים צו של בג"ץ הקים קול זעקה על "משבר חוקתי". במבט משווה לעוצמת העימות כיום בין הרשויות, זה נשמע כמו הלצה.
השנה האחרונה במשפט התאפיינה בהסרת המסכות. השופט יצחק עמית, שלפי השקפתו מינויו לנשיא בית המשפט העליון הוא אחד מיסודותיה החוקתיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, החליט שהוא ממנה את עצמו בוועדה לבחירת שופטים על אפו וחמתו של השר הממונה שמכהן כיושב ראש הוועדה. לוין, מנגד, מקפיד שלא לכנות אותו נשיא בית המשפט העליון. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, גם מזמן נטשה את המניירות, ועל כל החלטת ממשלה או שר היא מעדכנת שקיימת "מניעה משפטית". לוין מצידו לא טומן ידו בצלחת, ומלבד מבצע החלפת מנעולים נגד היועמ"שית הוא גם מוביל הליך לפיטוריה.
התוצאות, לפחות נכון לעכשיו, הן תיקו מדמם. מפלגת מיארה־עמית מתקשה להשיג את מטרת העל שלה – הפלת ממשלת הימין – ובמקביל להצלחות מוגבלות בהצרת צעדיה היא מאבדת בעקביות את אמון הציבור ביושרתה ומקצועיותה. שר המשפטים לא מצליח גם הוא להעביר את הרפורמה שהבטיח או למנות שופטים לבית המשפט העליון, ומסתפק בצעדים הפגנתיים ונאומי כיכרות. מימוש מדיניות ימין בתחום המשפט, אולי למעט מינוי נציב תלונות הציבור על שופטים, לא זכינו לראות בשנה החולפת.
המאבק הבלתי נעים לצפייה הזה הוא חומר למחשבה בוויכוח ארוך שנים שמתנהל בתוך הימין. שקד נגד לוין, אפשר לקרוא לזה. אחרי שסיימה את כהונתה כשרת המשפטים, נשמעו הביקורות על כך שגישת הדילים שהובילה שקד מול הגורמים בתוך המערכת השיגה מעט מדי בשביל הימין. לוין התחייב לבוא עם גישה אחרת, שתכפה דרך הממשלה והכנסת את רצון הציבור על החונטה המשפטית. הוא אכן הלך בדרך הזאת, אך הישגיו היו דלים. על הנייר, דלים אפילו משל שקד.
האם הוויכוח אכן הוכרע, או שהבעיה של לוין הייתה רק בביצוע? זו בהחלט אחת השאלות שיקבלו ביטוי בהצבעת הציבור בבחירות שיתקיימו השנה.
יוני רוטנברג
אשר קולה
השופט הבכיר בדימוס, איש רמת הגולן, רשם השנה תקדים כפול כשנבחר לתפקיד נציב תלונות הציבור על השופטים בלי שכיהן בבית המשפט העליון, על ידי גוף בוחר מיוחד שהורכב על פי חוק חדש. לאחר שהוכיח את עצמאותו מול המערכת המשפטית כשזיכה את רומן זדורוב לאחר 15 שנות מאסר, גם צעדיו הראשונים בתפקידו הנוכחי מאותתים שהוא בא לעבוד, לחקור ולתקן ולא לטייח.
עמנואל שילה
———————————————————————————————————————————————————————————————————————————
אנשי השנה בתחום התקשורת:
גדי טאוב. צילום: שלומי יוסף
גדי טאוב
הפודקאסט שומר סף הוא חלוץ בשינוי פני התקשורת, כשהוא מציג תוכן חדשותי משוחרר מכבלי הליין-אפ של ערוצי הטלוויזיה והרדיו
לא בכל יום מעניק ראש ממשלת ישראל ריאיון בלעדי לאיש תקשורת עצמאי שפועל בפלטפורמת הפודקאסט. את התקדים הזה רשם השנה ד"ר גדי טאוב – יוצר רב־תחומי, איש הגות ותקשורת שהוא גם חוקר ומרצה באקדמיה.
עידן האינטרנט והרשתות החברתיות פתח אפשרויות חדשות ומגוונות ליצירה וצריכה של תקשורת. פלטפורמת הפודקאסטים מאפשרת להתנתק מכבלי הליין־אפ שמכתיבים ערוצי הרדיו והטלוויזיה, ולבחור מה לצרוך ומתי מתוך מלאי הולך וגדל של תוכניות המיוצרות ומונחות על המדף לכל המעוניין. טאוב, איש שמאל בעברו שעבר לצד הימני של המתרס, ייסד את הפודקאסט 'שומר סף' שבו הוא מקיים ראיונות מעמיקים עם אישים שונים ממגוון רחב של תחומים ודיסציפלינות. טאוב נוהג לפנות אל מאזיניו בקריאה לסייע במימונו של הפודקאסט ככלי תקשורת עצמאי ובלתי תלוי.
כמבקר חריף של הפוסט־מודרניזם והפרוגרס, טאוב שואל שאלות אחרות מהמקובל בענף, מאיר זוויות נסתרות ומציף נושאים מושתקים. לנוכח תקשורת שמקפידה לנקוט קו לעומתי נגד ראש הממשלה גם בעת מלחמה, לא פלא שנתניהו מצא דווקא בפודקאסט של טאוב נתיב עוקף תקשורת אל אוזנו של הציבור. מי שלא רצה את טאוב כקול ימני נדיר בעמודי הדעות של 'הארץ', ימצא אותו בפודקאסט עצמאי שמושך אליו מרואיינים בכירים ונתח הולך וגדל של צופים ומאזינים.
עמנואל שילה
נווה דרומי. צילום: עופר עמרם
נווה דרומי
המראיינת שמוציאה את אנשי השמאל מאזור הנוחות שלהם
לצפות בעיתונאית נווה דרומי מראיינת את אורחיה ב'מפגש קצוות' בערוץ i24NEWS, זו חוויה אינטלקטואלית ואנתרופולוגית לא מבוטלת. בזה אחר זה יושבים לפניה ראשי השמאל, אישי ציבור ומנהיגי המחאה, כולל שלל לשעברים, ומבקשים לשטוח את השקפת עולמם המלומדת. אבל דרומי, בכישרון רב, מעמתת אותם פעם אחר פעם עם אמירותיהם הרדיקליות מהעבר, ועם הנזק שבמעשיהם ובעמדותיהם המנותקות. במקום הליטוף שהם מורגלים אליו מאמצעי תקשורת אחרים, אצל דרומי הם נאלצים לנמק את דעותיהם ולהתעמק בהן בלי הנחות.
מדי שבוע פוגשת דרומי אישי ציבור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית – לעיתים, יש לציין, אף אנטי־ציוניים – ובוחנת את השקפותיהם. בין המרואיינים שנטלו חלק במפגש יוצא הדופן הזה נכללים האלופים במילואים עמוס ידלין, דן הראל, גדי שמני ועמירם לוין, יושב ראש התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא, מנהל גימנסיה הרצליה זאב דגני, האומן יאיר גרבוז, ועוד ועוד. הראיונות הללו מכים גלים ומעוררים שיח נוקב. דרומי מלהטטת בין טענותיהם ומוציאה מבני שיחה אמירות שגורמות לצופים בבית לנוע באי נוחות נוכח ההתנשאות והניתוק של המרואיינים.
רגעים חזקים במיוחד בריאיון נצפים כאשר המרואיינים מביעים את פליאתם משאלותיה של דרומי ויוצאים מכלל איזון. כך למשל העיתונאי הוותיק רזי ברקאי, שהפטיר בבוז: "לשנינו יש תעודת עיתונאי, אבל לא בטוח ששנינו עיתונאים". אך גם ברגעים אלה דרומי מישירה מבט ומתעקשת להמשיך בריאיון כסדרו. הזלזול לא מרתיע אותה, ובכישרון רב היא ממשיכה להקשות, לצטט ולהוכיח את טענותיה ולא מתרגשת מהמצוקה של מרואייניה כאשר היא דורשת תשובות. דגש מיוחד היא נותנת לשאלה על חלקם של המרואיינים בתופעת הסרבנות (או "אי ההתייצבות", כפי שהם מכנים זאת) בתקופת טרום 7 באוקטובר, ותוהה האם הם מתחרטים על כך.
בעבודתה העיתונאית הפכה דרומי לפה בשביל מחנה הימין, והיא מתעמתת עם סוגיות שנוגעות בנימי הנפש של החברה הישראלית. כבר שנה היא מגישה את 'קבינט שישי', המהדורה המרכזית של הערוץ, שמעניקה קונטרה לאומית למהדורות שישי המסורתיות. המהדורה בהגשתה פורצת דרך ומביאה לציבור הישראלי חדשות ברוח ציונית ולא מתנצלת, שונה מהתקשורת שהתרגל לצרוך בעבר. לעיתים היא חוטפת אש צולבת מאורחיה, אך נראה כי העשייה הטלוויזיונית הפובליציסטית תפורה לדרומי כמו כפפה ליד. עדות לכך היא הרייטינג הגבוה של המהדורה בהובלתה.
ספר העיון שכתבה, 'פרחים בקנה', בהוצאת סלע מאיר, יצא לאור שנה לפני מלחמת חרבות ברזל. בספרה היא סוקרת את השינויים שהתחוללו במערכת הצבאית בישראל, ומסבירה כיצד הפכה ממערכת לוחמת למערכת שמכילה את האויב ולא חותרת להכרעה, ועסוקה בלקדם תהליכים פמיניסטיים רדיקליים שפוגעים בעמידות צה"ל ובחוסנה הלאומי של מדינת ישראל. הספר זיכה אותה בפרס מולדובן לספרות צבאית חדשה. כמה חבל שהספר, שהצביע על תחלואי מערכת הביטחון, לא זכה בזמנו למקומו הראוי. אולי בימים אלה שלאחר 7 באוקטובר והאסון שפקד את ישראל, יזכה ספרה של דרומי לבסוף לתשומת הלב המתבקשת.
רבקי גולדפינגר
יותם זמרי. צילום: עופר עמרם
יותם זמרי
הצעיר המבריק שגדל בעפולה והחל את דרכו המקצועית בתחום הפרסום, הפך בשנים האחרונות לאחד מאנשי התקשורת הבולטים והפופולאריים בישראל. בבוקר אפשר לשמוע אותו ברדיו גלי ישראל יחד עם בן זוגו להגשה נועם פתחי. בערב אפשר לצפות בו כדובר מוביל בפאנל 'הפטריוטים' – תוכנית שהפכה למין מדורת שבט שהצופים מהמחנה הלאומי, ולא רק הם, מתכנסים סביבה מדי ערב. בשונה מאחרים בפאנל 'הפטריוטים', זמרי לא מיישר קו עם נתניהו בכל סוגיה ומסוגל לעיתים למתוח עליו ביקורת מימין, מה שרק הופך אותו ליותר מעניין.
לאחר שנים רבות שבהן משימת ייצוג הימין בתקשורת הייתה מונחת בעיקר על כתפי עיתונאים מהציבור הדתי־לאומי, זמרי מייצג גל חדש ומתעצם של אנשי תקשורת ימניים שאינם דתיים. חלקם שמאלנים לשעבר שהתפכחו וחלקם, כמו זמרי, אנשי הימין החדש שצמחו בגופי שידור לאומיים־מסורתיים כמו גלי ישראל וערוץ 14. בשונה מרוב עמיתיהם הסרוגים, העימותים שלהם מול מקביליהם השמאלנים מתנהלים ברוח פייסנית פחות ונטולת התנצלויות.
בנוסף להתמצאות באקטואליה, הבנת נפש היריב השמאלני ותובנות חדות ומנוסחות היטב, זמרי מביא עימו לאולפן גם חוש הומור, שנינות ותגובה מהירה. כאשר יותר ויותר צופים ומאזינים בוחלים בתפריט האנטי־דתי, השלילי והתבוסתני המוגש ברוב כלי התקשורת, זמרי וחבריו נמצאים שם כדי להעניק אלטרנטיבה ולסחוף את הרייטינג.
עמנואל שילה
רועי ינובסקי. צילום: מיכה לובטון
רועי ינובסקי
עיתונאי התחקירים של תאגיד השידור הציבורי לא מקבל הפעם את הכבוד על עבודתו העיתונאית. כבודה במקומה מונח, כמובן. ינובסקי, קצין בסיירת גבעתי במילואים, ראוי לצל"ש הזה בשל שירותו למען המולדת.
מאות ימי מילואים עשה ינובסקי מאז תחילת המלחמה, כולל בימים אלה סביב התמרון בעיר עזה. זו סיבה מספקת להצדיע לו, אבל כשזה נעשה בתוך האטמוספרה שבה הוא חי ועובד זה ראוי להערכה עוד יותר. לצערנו, לא רבים מהקולגות של ינובסקי שוכבים לצידו בשוחות. ככל שהמלחמה התארכה, דעתם נעשתה לא נוחה עם המלחמה שמאריך ביבי לצורכי שלטונו לשיטתם. כשהודיע ברשתות החברתיות על יציאתו לסבב האחרון, זכה למבול של קללות וקריאות לסרבנות. ועם כל זה, נשאר יציב בצדקת דרכו הציונית והלאומית. יותר מראוי להערכה.
יוני רוטנברג
נטעאל בנדל. צילום: שלו שלום
נטעאל בנדל ואבישי גרינצייג
שנים רבות, רבות מדי, היה סיקור התחום המשפטי נחלתם הבלעדית של עיתונאים שמיודדים עם המערכת, או לכל הפחות ניזונים מחסדיה. רק בשולי השוליים קמו עיתונאים עצמאיים וביקורתיים שנאלצו לפלס את דרכם המקצועית בקושי רב. העידן הזה תם.
בנדל וגרינצייג הם ככל הנראה עיתונאי המשפט הבולטים ביותר כיום, והם הכול חוץ מעושי דברה של המערכת. בנדל ב'ידיעות אחרונות' וגרינצייג בעיתון זה ובערוץ הטלוויזיה i24news מביאים חשיפות מביכות על המערכת ברמה שבועית, וזוכים לאמינות גבוהה וקרדיט בלב המיינסטרים. חשיפת פרשת הדירה של השופט עמית־גולדפריינד שהשיג בנדל, או הציטוטים המבחילים של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע שפרסם גרינצייג, הם זרקור בלתי מחמיא על מה שהמערכת מבקשת להסתיר. השיח הציבורי כולו, שניזון לרוב מהשמצות ובדיות, ניזון בזכותם ממידע אמין שמשקף נאמנה את מצב מערכת המשפט.
————————————————————————————————————————————————————————————————–
אנשי השנה בתחום ההתיישבות:
אבידע בכר. צילום: לירון מולדובן
אבידע בכר
במשך 12 שעות ב־7 באוקטובר נאבק אבידע בכר בניסיון נואש לא לאפשר למחבלים לחדור את דלת הממ"ד של ביתו בקיבוץ בארי. באומץ לב התמודד מול תופת נוראה, כאשר עשרות מחבלים חמושים חודרים אל הבית בברוטליות, יורים, בוזזים, שורפים ורוצחים לנגד עיניו את אשתו דנה ואת בנו כרמל ופוצעים אותו אנושות ברגלו. בבית החולים נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו. אך למרות הטרגדיה הכואבת, בכר מתעקש בכל כוחו לאחות את השברים, וממש כמו עוף החול הוא קם מעפר, אוסף פיסה לפיסה ומחבר מחדש את חלקי חייו באופן מעורר הערכה.
תוך כדי השכול הכבד שאיתו הוא מתמודד, הוא לומד מחדש ללכת ולהתרגל לחייו החדשים. ולא, הוא ממש לא מתכוון לוותר על הגשמת הציונות שבעבודת האדמה וממשיך, גם היום, לנהל את גידולי השדה של קיבוץ בארי. עם הפרוטזה החדשה הוא נראה מתרוצץ במרץ במרחבי הקיבוץ, מכוון את מלאכת הטרקטור והמחרשה וצופה באמונה אל האופק. ולמרות הטרגדיה האישית, ברור לבכר שבארי הוא הבית והוא נחוש בעמדתו בנחיצות חזרתם של התושבים ליישובי העוטף.
בכר משדר בעמידתו האיתנה שורשים הנטועים ברגבי אדמת הארץ. הוא לא מהסס לבטא קול שאולי שונה מהסביבה הטבעית שבה צמח. וכמי שהיה נטוע עמוק בשמאל הקיבוצי ושינה את עמדותיו מקצה לקצה, הוא משמיע בביטחון קול צלול של אדם שהתפכח מאשליות השלום עם הפלשתינים, לאחר ששילם מחיר פרטי ולאומי כבד מנשוא.
רבקי גולדפינגר
צילום: איגוד החוות
אנשי החוות – שומרי אדמות הארץ
החוות ביהודה ושומרון יוצרות רצף התיישבותי קריטי לעתיד המדינה
32 שנה אחרי איוולת אוסלו, האותיות A, B ו־C מתחילות לאבד את משמעותן ולהפוך לאות מתה. ולא, זה לא בזכות האסטרטגים הגדולים של צה"ל או המדינאים הדגולים של ממשלות ישראל לדורותיהן, אולי אפילו למרות כל אלה. מי שיצרו את היפוך הקערה הזה, דונם אחרי דונם ועז אחרי עז, התחילו כקומץ צעירים, חלקם בעלי משפחות, עזי נפש, ובעיניהם חלום – ארץ ישראל.
תנועת החוות והגבעות החלה לא מהיום, אבל מלחמת חרבות ברזל העניקה רוח גבית עזה למפעל המהפכני הזה. הציבור הישראלי, שהבין בדרך הקשה מול מי הוא עומד, החל להעניק לגיטימציה ואפילו אהדה ותמיכה למי שמשדרים בדיוק את ההפך מהקונספציה שהביאה לאסון: יוזמה במקום תגובה, פריצה מהגדרות חלף התכנסות ופחד, ומדיניות של בעלי הבית שממירה את מדיניות ההכלה.
כ־70 חוות פזורות ברחבי יהודה ושומרון על אדמות מדינה (שטחי C), וכ־35 גבעות ממקמות את עצמן במתכוון גם בשטחי A ו־B. המהפכה כבר מתרחשת: החוות באזור מזרח בנימין, למשל, ניקו את השטח כמעט כליל מהתיישבות בלתי־חוקית ומבדואים שארזו את מיטלטליהם והתקפלו. הגבעות בבנימין ובגוש עציון יוצרות רצפים התיישבותיים בשטחים שמאז ימי רבין ופרס נעלמו מהמפה, ותופסות את המרחב עד לקו הכפרים.
תשפ"ה הייתה שנה מבורכת להתיישבות בעיקר בזכות המהפכה התודעתית והמעשית הזאת, שיוצרת מציאות חדשה בשטח וזוכה כעת לאהדה גם בקרב גורמי הביטחון והממשל.
חגית רוזנבאום
יהודה אליהו. צילום: דוד הוכברג
יהודה אליהו
בעיתון 'הארץ' כינו אותו כבר לפני שנים "זמביש החדש", בעיקר בשל מפעליו הגדולים בהתיישבות שנעשים מאחורי הקלעים ובפרופיל ציבורי נמוך, וצדקו. כן, גם שעון אנטי־ציוני צודק פעמיים ביום.
מאז הכתבה ההיא התקדם אליהו בחסות חברו שר האוצר סמוטריץ', והתברג כראש מינהלת התיישבות במשרד הביטחון. ההישגים שהגיעו מאז להתיישבות הם דמיוניים, ולא כולם מפורסמים לציבור. זה לא רק עוד יחידות דיור ועוד כבישים. זה שינוי תפיסה כולל, שינויים מערכתיים שאמורים להשפיע לדורות, גם אחרי שהדמויות הפוליטיות יעזבו את המשרד.
אין תחום שלא השתנה לטובה ביו"ש: התשתיות, תהליכי אישור התוכניות, סדרי העדיפויות באכיפה, הקמת יישובים חדשים, הפשרת E-1 האסטרטגי אחרי שנים ארוכות. אליהו הוא אומנם לא הגורם היחיד, אבל הוא גורם מרכזי. המהפכה ביו"ש תירשם גם על שמו.
יוני רוטנברג
—————————————————————————————————————————————————————————————
אנשי השנה בתחום הרוח הישראלית:
דני אבדיה. צילום: באדיבות FIBA
דני אבדיה
עד אליפות אירופה הוא היה נחלתם של חובבי NBA בעיקר, אבל אחרי הקפיצה הגדולה במדי הנבחרת דני אבדיה קנה את עולמו כאחד מגדולי הכדורסלנים בישראל
במשך שלוש עונות, דני אבדיה הצטייר כמו עוד ניסיון ישראלי להשתלב בליגת הטובה בעולם. הוא היה טוב, הבליח במשחקים מסוימים, אך נותר מוקד התעניינות פרובינציאלי לישראלים בלבד. גם הקבוצה העלובה שבה שיחק, וושינגטון וויזארדס, לא תרמה למעמד. זה היה נראה שאנחנו לקראת עוד הרפתקה בסגנון "העיקר ההשתתפות".
אבל אז הגיע המעבר לפורטלנד בתחילת השנה. גם אז זה התחיל מקרטע, אבל הלך והבשיל. לקראת סוף העונה הסדירה ב־NBA, אבדיה הפך לכוכב של ממש. אלה לא רק השורות הסטטיסטיות שצמחו פתאום לממדי אולסטאר, אלא גם יכולות ייחודיות שממתגות אותך ככוכב ומושכות את תשומת הלב. אצל דני זה היה ה"טורבו", אותו כינוי שדבק בו כדי לתאר את יכולתו המרשימה להגיע עד הטבעת במהירות גבוהה ובכוח רב תוך ניצול הגובה וסיומת טובה.
לקראת סוף העונה לא היה פודקאסט או אתר ספורט בארצות הברית שלא עסקו בדני אבדיה, והוא הפך מנחלתם של ישראלים חובבי NBA לדבר החם בליגה. מאמנים התחילו לשים עין על הצמיחה המהירה של היכולת ההתקפית וההגנה המרשימה שהציג, וכל זה בגיל צעיר יחסית. הייתה הסכמה גורפת שדני בדרך הבטוחה למגרש של הגדולים.
ואז הגיע הקיץ, ואיתו אליפות אירופה בכדורסל. תקוות רבות נתלו בנבחרת ישראל, שבה שיחקו לצד אבדיה כישרונות ראויים בפני עצמם. ומה שדני עשה שם, באליפות ההיא, הוא בדיוק ההפך ממה שהתרגלנו לקבל מ"כוכבים ישראלים". במקום לסבול מפחד במה, להופיע משחק אחד ולהיעלם באחר, דני הגיע כל משחק לעבודה. גם כשהתקשה בזריקות מרחוק, ידע להפיק את הנקודות מקו העונשין. במבחן התוצאה, למרות ההדחה בשמינית הגמר, דני סיים שלישי ברשימת הקלעים של האליפות עם 24 נקודות למשחק, כשלפניו שני כוכבי העל לוקה דונצ'יץ' ויאניס אנטטקומפו.
כעת אפשר רק לשבת ולצפות בהנאה איך הילד מבית זרע הופך לאגדת כדורסל מקומית.
יוני רוטנברג
עידן עמדי
סופרמן ששר על כאב של לוחמים, בלי להתחנף
כאומן מצליח הוא יכול היה לבחור אחרת, אבל כשפרצה מלחמת חרבות ברזל בחר עידן עמדי להותיר מאחור את אשתו וילדיו ואת הקריירה המוזיקלית שלו, ולהסתער על האויב יחד עם חבריו. לקהל מעריציו הראה שהרבה לפני שהוא זמר ויוצר מצליח, הוא יהודי שנלחם על הבית וחלק בלתי נפרד מעם ישראל.
בזמן המלחמה נפצע קשה בתקרית מבצעית בחאן יונס, שבה נהרגו שישה מחבריו לצוות בהנדסה הקרבית, והובהל לבית החולים במצב אנוש. בעקבות היקף הפציעה הרופאים לא הצליחו לזהותו בתחילה. הוא עבר שיקום מורכב שארך יותר משנה, ובמהלכו שיתף בעליות ובמורדות שחווה במסע השיקום, וחשף גם רגעים של כאב וצער.
בעקבות המלחמה הוציא אלבום חדש, 'סופרמן', שעוסק בטראומה האישית והלאומית מאז 7 באוקטובר. האלבום הפך לחלק מפס הקול הישראלי, ועמדי לא מהסס להשמיע בו קול פטריוטי גאה. בהופעותיו האחרונות מול 30 אלף צופים בפארק הירקון נותן עמדי מקום של כבוד גם לכאבם של הלוחמים.
עמדי הפך ללא ספק לסמל. סמל ללוחם הישראלי בעל העוז והענווה, שבד בבד הפך השנה גם למצפן מוסרי כאשר העז לצאת בחריפות נגד מחאה של כמה מחבריו למקצוע. תחת הכותרת "עוצרים את הזוועה בעזה" מחו אומנים נגד ההרעבה של ישראל בעזה והרג חפים מפשע וקראו לסיום המלחמה. בין החותמים בלטו חוה אלברשטיין, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, חמי רודנר, אושיק לוי ועוד. אבל עמדי לא חשש לפגיעה בקריירה או להחרמתו, ותקף את האומנים הללו בגלוי. הוא כינה אותם "מנותקים ומפיצי פייק" ו"חבורת פריבילגים".
קול מחאתו של עמדי עורר אישי ציבור ואומנים רבים נוספים שחשו שאט נפש מהעצומה, ובעקבותיו הביעו גם הם את התנגדותם הנחרצת. ראשי רשויות הצטרפו אף הם לעמדי והודיעו על ביטול הופעות של החתומים על העצומה, מה שהוביל חלק מהאומנים להתנצל ולהתנער מהשתתפותם בה. בכך הפך קולו הבודד של עמדי לקול פטריוטי גאה ולא מתנצל.
רבקי גולדפינגר
אלייצור. צילום: יצחק הרץ
ששון שאולוב ואלייצור
נדמה כי מאז 'החיים שלנו תותים' של חנן בן ארי, לא היה שיר מבית היוצר של אומן שומר תורה ומצוות שחרך את הפלייליסט הישראלי בצורה מופלאה כל כך. הפעם הטוויסט בעלילה היה מפתיע עוד יותר, בשל הטקסט הדתי המובהק שנשמע במחוזות ששם שמיים פחות שגור בהם בימים כתיקונם. לא זו בלבד, אלא שמאחורי השיר עומדת דמות רוחנית עוד יותר משני הזמרים שביצעו אותו בשתי גרסאותיו.
אז מה בעצם סוד ההצלחה של 'עוד יותר טוב', או בשמו הרשמי 'תמיד אוהב אותי', הלהיט הבלתי הרשמי של מדינת ישראל לשנת תשפ"ה? לא בטוח שגם אלייצור וששון שאולוב יודעים לפצח עד הסוף את סוד ההצלחה של השיר שנכתב לבקשתו ובהשראתו של הרב שלום ארוש, מרבני ברסלב. אין ספק שהמלחמה המתמשכת וההתעוררות הרוחנית שהגיעה בעקבותיה ריככו את האוזן הישראלית למסרים שיוצאים מהעולם האמוני. התזמון המדויק של הוצאת השיר היכה בברזל בעודו חם. בימים אלה מנסים הצמד אלייצור את שאולוב לשחזר את ההצלחה עם להיט חדש, 'הרע זה לא אני', שבינתיים תופס לא רע בכלל. האם יכבוש את המדינה כקודמו? ימים יגידו.
יוסף ארנפלד
אגם ברגר. צילום: דובר צה"ל
אגם ברגר
עוד לפני שהשתחררה בפועל משבי מרצחי חמאס בעזה, הפכה אגם ברגר לסמל של אמונה. זה התחיל בלובי הבניין שבו מתגוררת משפחתה בחולון, שהפך לבית כנסת שבו התקיימו לא מעט תפילות לשחרורה, ואף הוכנס אליו ספר תורה לזכותה. בהמשך, לקראת עסקת החטופים השנייה שבמסגרתה הייתה מועמדת לשחרור, הרעישה מירב אימהּ עולמות בשמיים ובארץ, כדי שהשחרור לא יהיה כרוך בחילול שבת. לא מן הנמנע שמסירות הנפש הזאת גרמה לכך שאגם הייתה בין החטופים הבודדים ששוחררו באמצע השבוע.
כל זה היה רק הקדמה לשחרור עצמו. המסר הראשון של התצפיתנית, שנחטפה עם חברותיה ב־7.10 מהחמ"ל במוצב נחל עוז ושהתה 482 ימים בשבי, מהמסוק בדרכה לבית החולים היה: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי". המסר הזה היכה גלים והפך לסמל של עוז ואמונה, דווקא בגיא צלמוות. לאחר מכן, כששיתפה במאורעותיה בתקופת השבי במנהרות חמאס, התברר עד כמה המשפט הזה האיר את דרכה וסייע לה להקפיד על שמירת השבתות, החגים והצומות, כמו גם להימנע מאכילת חמץ בפסח.
אגם ברגר לא רק ניצלה ממלתעות הרשע וחזרה לחיים, אלא גם הפכה לסמל של אמונה וניצחון האור על החושך.
יוסף ארנפלד
———————————————————————————————————————————————————————————————————-
