דני-דין הרואה ואינו נלאה נלחם למען הכיבוש, וחניכי תנועות הנוער עושים בלגן וגיבוש. יחי ההבדל הקטן ביניהם
בטח שמעתם שפרקליטות המדינה סגרה את תיק החקירה נגד דין יששכרוף, דובר 'שוברים שתיקה', שמספר ברחבי העולם איך לפני כמה שנים הוא פוצץ במכות ערבי אחד בחברון בגלל שהכיבוש משחית. העניין הוא שדין וחבריו משוברים שתיקה לא הסכימו לשבור את שתיקתם ולספר בדיוק מתי ואיפה כל זה קרה, אבל הפרקליטות הצליבה מידע והצליחה לאתר את הערבי המסכן, חסן ג'ולאני שמו, שהעיד שבסך הכול אזקו אותו אחרי שתפסו אותו זורק אבנים. בתגובה טענו שותקי השבירה שדין לא משקר כי אל"ף, הוא הדין והוא הצדק; בי"ת, הפרקליטות חקרה את הערבי הלא נכון; גימ"ל, כל הערבים שקרנים; ודל"ת, כל החיילים של דין שמעידים שדין משקר הם בעצמם שקרנים שמכינים סופגניות מדם של ילדים פלשתינים.
לכן אל תתפלאו אם בימים הקרובים יתפרסם סרטון חושפני של שופטים שקירה, או איך שלא קוראים להם, שבו דין האמין מצליח לאתר את נביל אבו-שקר כלשהו, ערבי מכפר ליד קלקיליה שמספר למצלמה איך הוא גר בחברון כבר אלפיים שנה, ואיך דין העדין דפק לו מכות, ברכיות, ראסיות, נוגרות, כאפות, לאטמות וכל שאר הדברים שכתובים בתסריט. אם באמת ייצא לאור סרטון כזה, אני מניח שהוא ייראה בערך ככה:
דין: שלום נביל.
נביל: אהלן דינדין.
דין: אני ממש מודה לך שהסכמת לחשוף את כל מה שאני והכיבוש עשינו לך, כדי שכל העולם יידע שיש דין ויש דיין.
נביל: אני לא דיין, אני נביל.
דין: אני יודע, נביל, ואני מבקש ממך סליחה מעומק ליבי הטהור והנפלא.
נביל: וואלה בכיף. מתי אני מקבל את הצ'ק שהבטחתם לי?
דין: קאט! נביל, נו, אתה לא אמור להגיד את זה בסרט.
נביל: וואלה, סליחה.
דין: רק אני מבקש פה סליחה. טוב, תסתכל בבקשה למצלמה ותספר מה קרה באותו יום מר ונמהר.
נביל: מה, כשהתחקירנית שלכם הגיעה אליי הביתה ושאלה אם אני רוצה לעשות כמה ג'ובות?
דין: לא, נו! אני מתכוון ליום שבו אני והכיבוש הרגנו אותך במכות.
נביל: אה, כן, כן. אני לא אשכח את היום הזה, שאתה והכיבוש הרגתם אותי במכות.
דין: ספר לי מה בדיוק עשיתי לך.
נביל: אתה הרגת אותי.
דין: ומה אתה זוכר מכל זה?
נביל: לא זוכר כלום, אני מת.
דין: איך מת?
נביל: אמרת שהרגת אותי, לא?
דין: נו נביל, אל תהיה דביל. הכול התחיל בזה שזרקת אבנים…
נביל: אני זרקתי אבנים אני?
דין: ברור, הרי בגלל זה אני והכיבוש פירקנו אותך במכות. ולמה זרקת אבנים?…
נביל: אנא עארף? בטח עוד לא הגיעה העונה של הגוגואים.
דין: בחברון אומרים אג'ואים.
נביל: אבל אני מקלקיליה.
דין: נביל, תתרכז! אתה זרקת אבנים, כי…
נביל: כי את כל הגולות הפסדתי לוואסים.
דין: מי זה וואסים?
נביל: בן דוד שלי. הוא הרוויח ממני את כל הגולות, אז עברנו לחמש אבנים.
דין: אז בעצם זרקת חמש אבנים כמחאה נגד הכיבוש הנורא, נכון?
נביל: וואלה לא. אצלנו בכפר זורקים אבנים כי תאופיק מהחמאס משלם חצי שקל לקילו. אבל להגיד לך את האמת, טינטין, אצלכם משלמים יותר טוב. מתי אתה נותן לי את הצ'ק?
דין: אחרי שתודה שאתה זרקת אבנים, ואני תפסתי אותך, השכבתי אותך על האדמה, קשרתי לך את הידיים, כיסיתי לך את העיניים והוצאתי עליך את כל הרוע שהכיבוש נטע בי, ואז החיילים של הפלוגה נכנסו אליך הביתה, גנבו לך את השטיחים, שברו לך את הטלוויזיה ואנסו את אחותך.
נביל: אבל אני אין לי אחות.
דין: תוכיח.
נביל: תוכיח אתה שזה מה שעשית.
דין: תסתכל כבר למצלמה ותגיד שאני קרעתי לך את הצורה!
נביל: פחחח! נראה לך שלפלף מדונדן כמוך יעשה דברים כאלה?
דין: זה לא אני! זה הכיבוש!
נביל: תאמין לי, אדון דינג-דונג, אתם שכחתם מה זה להיות יהודים. יש לך מושג מה קורה בסוריה? בסודן? בתימן? הכיבוש שלכם זה כיבוש דה לוקס, תאמין לי. בזכותו יש לי חיים שקטים ואחלה פרנסה.
דין: גם לי. בגלל זה אני צריך שהוא יימשך לנצח.
נביל: מי?
דין: הכיבוש.
נביל: אז למה אתה מפיץ עליו שקרים?
דין: כל אחד והפרנסה שלו.
נביל: אלחמדולילה. אז מתי אני מקבל את הצ'ק?
דין: בסוף החודש, אחרי שהאיחוד האירופי ישלם לי.
תוך כדי תנועה
איך מארגנים שבת ארגון?
קודם כול צובעים קירות, צורחים מורל, מכינים הצגות ובעיקר לא ישנים. אחר כך עושים לילה לבן, צובעים, צורחים ובעיקר לא ישנים. בשבת עצמה מתפללים ביחד, אוכלים ביחד, עושים מורל ביחד ובעיקר לא ישנים, כדי להגיע למוצ"ש צרודים אך מרוצים.
איך מארגנים את מוצאי שבת הארגון?
קודם כול עושים כתובות אש עם סמל התנועה, נושא החודש ושם השבט החדש שאף אחד לא יודע מראש חוץ מכולם, ואז שורפים אותם. את הכתובות, זאת אומרת. המהדרין שורפים גם את הסניף ואת הצמחייה שמסביב. אחר כך עושים מורל, מזמינים את שליח ההנהלה הארצית, עושים מורל, השליח מדבר, עושים מורל, שרים את ההמנון, עושים מורל והולכים לראות את ההופעות ולעשות מורל.
איך מארגנים את ההופעות של מוצאי שבת הארגון?
קודם כול עולה על הבמה אחד המדריכים ודופק על המיקרופון כדי לבדוק אם הוא פועל. בגלל הדפיקות הוא מפסיק לפעול, לכן מחליפים את המיקרופון. או אז דופק המדריך על המיקרופון החלופי ומבקש מכולם לשבת. כולם לא מתיישבים (הם בדיוק עושים מורל), לכן מבקשים מהסאונדמן להפעיל מוזיקה רועשת שתאפיל על החניכים הצרחניים, אבל הסאונדמן אומר שאין מערכת שמסוגלת להגיע לדציבלים כאלה. הקומונרית לוקחת את המיקרופון ואומרת שחייבים להתחיל אבל אף אחד לא שומע כי את הקול שלה היא איבדה עוד בתחילת מסע סוכות. בסוף מכבים את האור, הבנות צורחות, הבנים עושים "אוווו", ואז עולים על הבמה בזה אחר זה שליח ההנהלה הארצית, נציג ועד ההורים, נציג ועד השכנים שמתחנן לקצת שקט, וסגן המשנה לתת העוזר הראשי של מנהל אגף החינוך בעירייה שמבטיח שהשנה הם באמת, אבל באמת, ייתנו תקציבים/ישפצו את הסניף/יוסיפו קומה/יפתחו את הסתימה/יבנו סניף חדש במקום זה שנשרף בגלל הכתובת אש. אחר כך יש קטע קישור, מערכון, קטע בלי קשר, ריקוד, שיר, הצגה, מצגת, ואת השאר אני כבר לא זוכר.
ככה מארגנים שבת ארגון, עם הרבה בלגן. וטוב שכך.