גניבות נשק מבסיסים צבאיים הפכו לתופעה רווחת, שמספקת נשק לעולם התחתון ויכולה לשמש בקלות גם ארגוני טרור. בצה"ל טוענים שהבעיה בטיפול, אבל החיילים בשטח ובעיקר חיילי מילואים מעידים על חוסר אונים מול הבדואים שמסתובבים בשטחי האש ועושים בהם כבשלהם
הנשק ששימש בכ-75 אחוזים מכלל 1,300 הפיגועים הפליליים שהתרחשו בשלוש השנים האחרונות הוא נשק שנגנב מצה"ל. הנתון המפחיד הזה נובע מאחת הבעיות הקשות ביותר שמתרחשות בצבא: אוזלת היד אל מול גנבי הנשק והציוד הצבאי, רובם מהמגזר הבדואי.
אחד המוקדים המרכזיים של התופעה הוא בסיס צאלים, מהגדולים שבבסיסי האימונים בצה"ל. בשנת 2017 התקבלו כ‑45 דיווחים מיחידות מתאמנות בשטחי צאלים, על כמחצית מהם נפתחו תיקי חקירה וחלק מהמקרים הובאו לידיעת משטרת ישראל בשל מעורבות מובהקת של גורמים אזרחיים.
"מה שקורה בצאלים הוא הפקרות מדרגה ראשונה", אומר אריק גרינשטיין, לוחם ביחידת שריון במילואים וממובילי מאבק המילואימניקים בנושא. "זה התחיל כשבדואים מהסביבה גנבו מתכות מהבסיס ומשטחי האש. בפעם הראשונה שהייתי באימון מילואים בצאלים לפני שבע שנים, היינו בשטח אש של טנקים שאמור להיות בו מגדל תצפית. המפקדים באימון אמרו לנו ללכת לגבעה סמוכה להקים שם אוהל, וכששאלנו אותם למה, הם אמרו לנו שזה במקום המגדל שהיה שם. מה מתברר? הגיעו גנבים בלילה עם משאית ומכשיר לחיתוך ברזל, והורידו מגדל ברזל בגובה ארבעה מטרים. זה נשמע לנו כמו הזיה, אבל כשהגענו לנקודה יכולנו לראות את השאריות של המגדל, מה שהוכיח שזה אשכרה מה שהתרחש. זה היה לפני שבע שנים, ומאז התופעה הלכה והחריפה פשוט כי לא טיפלו בה".
הגנבים הבדואים, כך מעלות העדויות הרבות בנושא, משתמשים בשלוש דרכים מרכזיות כדי להוציא לפועל את פעולות הגניבה. הדרך הראשונה היא לעקוב אחרי השיירות שמגיעות לשטח עם הציוד, שיטה שהפכה לפופולרית ביותר בקרב הגנבים, כנראה בגלל האקשן שהיא מספקת להם. חוליות הגנבים הללו מכילות לרוב שני אנשים רכובים על טרקטורון, שעוקבים אחרי המשאיות או מובילי הטנקים. ברגע שנוצרת להם ההזדמנות, קופץ אחד על המשאית וזורק אחורה תיקים עם ציוד. השני, שנשאר על הטרקטורון, אוסף את התיקים. אחר כך הבחור מהמשאית קופץ ממנה והם בורחים מהמקום.
הדרך השנייה היא להגיע לחיילי המילואים שנמצאים בשטח ולגנוב להם ציוד בעודם שם. "במהלך תרגיל שהייתי בו לפני כמה שנים, הגיע בדואי לידי ואסף את התרמילים של הכדורים שאני יריתי", מעיד עמיחי יוגב, מנהל הפעילות של תנועת רגבים בדרום. "אני יורה והוא אוסף את התרמילים צמוד אליי. מעבר לזה הם אוספים ציוד שנשכח שם – נשקים, אמצעים לראיית לילה ודברים נוספים".
הדרך השלישית שהגנבים משתמשים בה היא חדירה למאהלי החיילים במהלך הלילה. הגנבים נכנסים למאהל ולוקחים משם נשק וציוד אישי. לעיתים הם אף לובשים מדים שקנו בשביל להגביר את ההסוואה שלהם. הם מגיעים עם טרקטורון מושתק, חונים במרחק כמה מאות מטרים, נכנסים למאהל, אוספים מה שהם צריכים והולכים.
"זאת אחת הבעיות הקשות שיש", אומר יוגב, "לאורך כל היום יש טרקטורונים שמסתובבים בשטח. הם כבר מכירים את זמני האימונים, כי מדובר במועדים קבועים לאורך השנה. הם יודעים בדיוק איפה מתאמן השריון, מתי יש תרגיל גדודי, מתי יש תרגיל פלוגתי. הם יודעים כמה טנקים יש בכל תרגיל ומה המתווה של התרגיל, איפה החיילים ישנים בלילה ואיפה שטחי האימונים. הם יודעים הכול ובעל פה, יש להם הרבה מאוד ניסיון בנושא. הם יודעים לאן ומתי להגיע".
בעיות משפטיות
ההוראות החדשות של צה"ל לפתיחה באש אומנם התירו לחיילי המילואים לפתוח באש לעבר גנבי נשקים, אבל מתברר שחיילי המילואים לא ממש יודעים אותן או יכולים להשתמש בהן. "ההוראות יותר מדי מעורפלות", אומר יוגב, "לפי ההוראות מותר לפתוח באש כלפי מי שבא לגנוב נשק בשטח סגור. הבעיה היא שאתה לא יכול לפתוח באש לפני שהגנב ממש לוקח נשק, מה שהופך את הנוהל הזה לנורא חלול".
"קיבלנו לא מעט עדויות מאנשים שקיבלו הוראה לשים מק-פורק (כלי קטן מפלסטיק שמכניסים לנשק כדי למנוע אפשרות ירי, א"מ) כדי שלא יירו בטעות בגנב", מאשר גרינשטיין את הדברים. "לפני שבועיים העיד מילואימניק בתוכנית של אראל סג"ל בגלי צה"ל, שהורו להם להוציא מכלולים בשמירה כדי שלא יירו על גנבים. וכל זה אחרי שצה"ל הקל את הוראות הפתיחה באש והתיר למילואימניקים לירות על גנבים".
גרינשטיין טוען שהבעיה הגדולה היא אפקט אזריה. "חייל מילואים מגיע לאימון של חמישה ימים, הוא לא בא לשמור על הציוד של צה"ל. מעבר לזה, אף מילואימניק שיש לו משפחה ועבודה לא ילך להסתבך ולירות על גנב נשק. אף אחד לא רוצה להיות בחקירה, ללכת למשפט ולהסתבך עם הוצאות משפט גדולות של עורכי דין. אף אחד לא יהיה הראשון שירים את הנשק ויירה על גנב, אז פשוט נותנים לנשק להיגנב, וצה"ל נותן לזה לקרות. מעדיפים שהנשק ייגנב מאשר שחיילי מילואים יטפלו בזה".
"צה"ל פועל לטיפול בתופעה המדוברת בכלל האמצעים בשיתוף עם משטרת ישראל", טוענים בדובר צה"ל בתגובה לדברים, "בבסיס צאלים מתבצעת פעילות שוטפת לשיפור מיגון הבסיס ולמניעת הישנות אירועים אלו. בנוסף, הוראות הפתיחה באש להתמודדות עם תופעת הגניבות בשטחי האימונים עודכנו ונעשה מאמץ מהותי לטיפול בתופעה חמורה זו".
התשובות הללו, שצה"ל מודע לבעיה ומטפל בה, נאמרות שוב ושוב לראשי המאבק. "זאת תשובה שאנחנו שומעים כבר שנים", אומר גרינשטיין. "בפועל לחיילים אין מענה, ואין להם מושג מה בכלל הכלים שיש להם כדי להתמודד. אם ניקח לדוגמה את פקודות הפתיחה באש – סיפר לי מ"פ במילואים, שנרתם למאבק, שאפילו הוא לא יודע מה צריך לעשות כי לא הדריכו אותו. ואם המפקדים לא יודעים, איך יידעו החיילים הפשוטים? צה"ל יכול לארגן מבצעים מסובכים בשטחי אויב, אבל להתמודד עם גניבות מתוך הבסיסים עצמם הוא לא מצליח. כמה מסובך להכשיר כוח שיתמחה בתפיסת חוליות של גנבים?".
ליוגב יש הסבר לחוסר ההתמודדות. "הבעיה היא שניסיונות להילחם בגניבות עשויים ליצור בעיות משפטיות, כי זה לא מצטלם טוב. אז הצבא מפיל את האחריות על המשטרה, והמשטרה בתגובה עונה, ובצדק, שהצבא הוא גוף מספיק גדול ובעל אמצעים לעצור את זה, לכן אין להם כוונה לטפל בבעיות שלו".
פירצה בבסיס קוראת לגנב
הבעיה בבסיס צאלים איננה שטחי האש בלבד. בתחקיר שערך העיתונאי גור מגידו לתוכנית התחקירים 'שטח הפקר' בכאן 11, הדגים מגידו כמה קל לחדור לתוך הבסיס עצמו. "כל כך קל לחדור פנימה, ברמה שאתה בכלל לא מהסס", הוא אומר. "בפעם השנייה שביצענו את הניסוי, בפרק המעקב שלנו, אפילו השארנו את האוטו ליד הפירצה. לא היה לנו ספק בכלל שאף אחד לא יבוא, הסיכוי להיתפס הוא ממש נמוך. באחת הפעמים שנכנסתי היה צוות של פועלים בדואים שעבד שם. כלומר, גם אם מישהו היה רואה אותי, הוא היה חושב שאני אחד מהם. הם עובדים על אזרחי, כך שזה עוד יותר פשוט. זה ממש כאילו צה"ל אומר: תבואו לקחת".
זה קיים בעוד מקומות חוץ מצאלים?
"כן. לצערי צאלים הוא לא דוגמה יחידה וחריגה. נכון שבצאלים הסענו ממש טנק בבסיס, אבל גם בבסיס בכיסופים הצלחנו להיכנס לטנק בלי יותר מדי בעיות, וגם בנחל עוז, שניהם על גבול עזה".
המיקום של הבסיסים שאליהם חדר מגידו במהלך התחקיר מצביעים על אחת הבעיות המרכזיות של התופעה. אם הוא, כעיתונאי, נכנס בקלות כזו לתוך בסיסים ומוצבים, אין שום מניעה שמחבלים יעשו את אותו הדבר בדיוק. אם חס וחלילה זה יקרה – אנחנו צפויים לחזות באסון שלא ראינו כמותו. "באחד המקרים צילמתי מאג עם כדורים לידו משקיף על חיילים", אומר מגידו. "כמו שאני עשיתי את זה, כך גם מחבל יכול היה לעשות אותו דבר. הסיכוי שאירוע כזה יקרה הוא די גבוה. אני לא רוצה להכניס לאנשים רעיונות, אבל יש בצה"ל שאננות לגבי סכנה מהסוג הזה. במהלך מארב החיילים מאוד דרוכים וערים לסכנות, אבל בכל הקשור לשמירה על הטנקים, על הנגמ"שים ועל הציוד שיכול לפגוע בהמונים – זה בכלל לא בתפיסה של צה"ל".
החשש המעשי הזה חודר גם ללב החיילים. "זה ייגמר באסון, יום יבוא והם יתקפו שומר. מה ימנע מזה מלהתרחש? ברגע שזה יקרה אולי מישהו יתעורר, אבל אנחנו שואלים: למה צריך לחכות שיקרה אסון בשביל שמשהו יזוז?", שואל גרינשטיין בכאב.
גם מגידו מתרשם שצה"ל אינו מנסה לפתור את הבעיה. "זה פשוט לא בסדר העדיפויות של אף אחד, לא נראה שזה מטריד מישהו. כשפנינו אליהם לתגובה, הדבר שהכי הטריד אותם היה השם הטוב שלהם והפרופיל התקשורתי. מישהו כתב לי בפייסבוק שבגללי הכניסו ש"ג לכלא. אני לא רוצה שיכניסו את הש"ג לכלא, הוא לא אשם, המפקדים שלו אשמים".
אילו תשובות הצבא כן נותן?
"הצבא לא באמת נותן תשובות מספקות. הוא אמר שהם עובדים על תוכנית רב שנתית למיגון הבסיסים. צריך להיות הוגנים ולומר שבפעם השנייה שנכנסנו לצאלים ראינו שם איזה מחפור או הכנה לגדר, אבל דובר צה"ל לא היה מוכן להגיד לנו אם זאת גדר או לא. אני מניח שלא התוכנית שלנו גרמה לצבא להכין את תוכניות המיגון, אבל אולי הם זירזו תהליכים. אבל חשוב להזכיר שצאלים לא לבד: בדקנו גם בסיסים שהשאננות שבהם לא גבוהה כל כך. ואני לא מדבר בכלל על בסיסים שנמצאים ברמת הגולן, שם צה"ל עצמו ניסה להיכנס ל‑20 בסיסים ומוצבים ונכנס ל‑16 מתוכם. נושא מיגון הבסיסים לא נמצא במודעות של צה"ל, לא בפסיכולוגיה שלו".
מחסן הנשק של העולם התחתון
ממידע שהגיע לידי 'בשבע', מדי שבוע תופסת המשטרה נשק בלתי חוקי, חלקו גנוב מצה"ל וחלקו ממקורות אחרים, וכשזה קורה מוגשים כתבי אישום נגד החשודים. יחד עם זה ברור כי האחריות בנושא אבטחת מתקני צה"ל מוטלת על הצבא עצמו.
"ההערכות שהמשטרה מסרה לנו הן שאלפי נשקים שנגנבו מצה"ל מסתובבים ברחובות", אומר מגידו ומסייג: "צריך לומר שדווקא נשקים קלים לא מגיעים מצה"ל, אלא דווקא מהמחרטות בשטחים, שהן הספק המרכזי של הנשקים הלא חוקיים עצמם. מה שמגיע מצה"ל הוא התחמושת: כדורים לנשק, כדורים למאג, לבנות חבלה שהן סחורה מאוד פופולרית בעולם התחתון. תת ניצב קובי זריהן, ראש חטיבת המודיעין במשטרה, אמר לי שכל פעם שאתה רואה פיצוץ פלילי – החומר הגיע מצה"ל. ופיצוץ כזה קורה כל שבועיים בערך", אומר מגידו.
כמה אנשים נפגעים מדי שנה מנשק צה"לי?
"בלי להגזים, כנראה עשרות ישראלים מתים מדי שנה מנשק צה"לי גנוב. הבעיה היא שאנחנו לא שומעים על זה יותר מדי, כי לרוב זה מתרחש במגזר הערבי. אנחנו די אדישים לדיווחים על ירי בבית באום אל-פאחם, או רימון שהושלך לבית בלוד. זה מתחיל לעניין אותנו כשזה קורה בלב נתניה. אבל הנשקים שמשתמשים בהם באום אל-פאחם ובנתניה מגיעים מאותה פירצה".
כאמור, הנשק לא מגיע רק לגורמים פליליים, והוא יכול למצוא את עצמו גם בידיים של גורמי טרור, שלא יהססו להשתמש בו נגד ישראל. זה יכול לקרות גם לכלי נשק שמסתובבים אצל הבדואים בנגב – רק השבוע הותר לפרסום כי שתי צעירות בדואיות, רחמה אלאסד ותסנין אלאסד מלקיה שבנגב, עמדו בקשרים מול גורמי טרור שמזוהים עם ארגון דאע"ש ותכננו פיגוע.
"הנשק הזה יכול להגיע בקלות גם לסיני ולעזה" מזהיר יוגב, "בסיני נמצא חלק משבט עזאזמה, וכמו שחלק מהשבט שבסיני מבריח סמים לישראל, כך אין שום מניעה שהצד הישראלי יעביר את הנשק לסיני. אחר כך ברגע אחד הנשק הזה יכול להגיע לדאע"ש. מעבר לזה, לא רחוק היום שמישהו מביר הדאג', יישוב בדואי שממנו מגיעים רוב הגנבים ונמצא במרחק של 15 קילומטרים בלבד מצאלים, יחליט להצטרף לארגון טרור כזה או אחר. אין דבר שיכול להעלות את המורל שלהם יותר מאשר לפגוע בחיילים בשטח".