מצד אחד, כשיונתן גפן יורק טינופת על חיילי צה"ל ועל המדינה, ברור שלא ראוי להשמיע אותו בגל"צ | מצד שני, לא הגיוני שפוליטיקאי יכתיב לתחנת ציבורית מה לשדר. הפתרון המתבקש והנדרש הוא העברה מהירה של גל"צ וגלגל"צ לתאגיד השידור הציבורי לקראת אזרוח שלהן
ליברמן צודק. אילו כמויות של איוולת צריך לגייס כדי להשוות את המחבלת הצעירה עאהד תמימי לאנה פרנק. כמה טיפשות, רשעות ונבזות גייס הפזמונאי יונתן גפן לצורך כתיבת השורה בת האלמוות "את, אהד תמימי, אדומה השיער, כמו דוד שסטר לגולית, תהיי באותה שורה עם ז'אן דארק, חנה סנש ואנה פרנק" (הטעויות במקור, ש"פ). לעיתים פזמונאים כותבים שטויות בשביל החרוז, כך למשל הוכתר אליעזר בן יהודה בתואר "יהודי מבדח". אבל במקרה של תמימי הצעירה ו"איש הרוח" יונתן גפן, אפילו חרוז אין כאן. רק השוואה רדודה ודלוחה, נעדרת כל רציונל מאחוריה, שממהרת לגייס את השואה לצרכים פוליטיים-פולמוסיים עכשוויים, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות הרחבות שלה.
אם תמימי הצעירה היא גרסה מודרנית לאנה פרנק וחנה סנש, אז מי כאן בעצם הנאצים, או ההונגרים הפשיסטים משתפי הפעולה עם הנאצים, במקרה של סנש? מר גפן הוא פזמונאי מוכשר, ללא כל ספק, אבל ככל הנראה בקי הרבה יותר בפזמונאות מאשר בהיסטוריה. אחרת קשה להבין את ההשוואה שהוא רואה בין תמימי הצעירה ובין חנה סנש ואנה פרנק. האם הוא באמת חושב שתמימי עתידה לסיים את ימיה מול כיתת יורים, או בגרסה כלשהי של מחנה ריכוז? יש משהו מתועב בנטייה של מי שרואים את עצמם אנשי רוח לנקות את מצפונם שעמו הם מסוכסכים, באמצעות יריקת הטינופת שבליבם על מדינת ישראל, צה"ל, חיילי צה"ל ומערכת החוק הישראלית. כביכול היריקה הזאת מנקה אותם מאשמת השותפות לפשע הישראלי.
לכן ברור לכאורה למה לא סביר להשמיע ולראיין טיפוס כמו יונתן גפן בתחנת שידור צבאית. איך צה"ל יכול לשתף פעולה עם מי שמביטים עליו כמו על ארגון צבאי של מדינה נאצית? ולצורך העניין ממש לא משנה אם ההשוואה היא לאס אס או לוורמאכט. יש גבול למה שאפשר לסבול, גם בצבא של מדינה דמוקרטית.
מצד שני, יונתן גפן לא עבר על החוק. הוא כתב דברי בלע, אבל לא עשה שום דבר שלא חוסה תחת ההגנה של חופש הביטוי. האם אנחנו באמת רוצים לחיות במדינה שבה פוליטיקאי מסוגל להשתיק ביטוי אומנותי בגלל אמירת דברי בלע? האם הגיוני שפוליטיקאי יכתיב לתחנת שידור מה לשדר ומה לא לשדר, גם אם במקרה הספציפי הנוכחי הוא צודק? האם אנחנו רוצים שליברמן, בשבתו כשר הביטחון, ישמש בעצם כעורך-על של אחת משתי תחנות הרדיו המואזנות ביותר במדינת ישראל?
הבעיה, כאמור, איננה בעצם הנחייתו של ליברמן. כל עוד גלי צה"ל היא תחנת שידור צבאית, חלק מצבא ההגנה לישראל, באמת לא ייתכן ששיריו של גפן יושמעו בתחנה. הבעיה היא בעצם העובדה שגלי צה"ל היא תחנה צבאית. או אם לדייק יותר, הבעיה היא בעצם העובדה שצבא ההגנה לישראל הוא בעלים של תחנת רדיו. המציאות העקומה הזאת, שהבעייתיות שבה נחשפה השבוע כאמור פעם נוספת, תמשיך לייצר לנו בעיות כאלה גם בעתיד, אם בעיית גל"צ לא תיפתר מהשורש.
את גלי צה"ל צריך לאזרח, מיד, לגמרי. לא למחצה, לשליש ולרביע. רעיונות עוועים כמו העברת התחנה מצה"ל למשרד הביטחון רק יסבכו את המצב, ולא יפתרו שום בעיה. המתווה ההגיוני צריך להיות קודם כול העברת גל"צ וגלגל"צ כפי שהן, על קרבן וכרעיהן, לאחריות תאגיד השידור הציבורי. אחר כך יהיה מקום לבחון האם להפריט את התחנות הללו, להטמיע אותן לתוך תחנות קיימות כמו רשת ב' ורשת ג', או שמא יש הצדקה להפעלה עצמאית ותחרות פנימית בתוך התאגיד. למצב הקיים פשוט אסור להימשך.
כשהיועמ"ש הופך תחושת בטן לחוק
לא חלפו אפילו שעתיים מאז הודעתו של ליברמן בעניין שיריו של יונתן גפן, עד שהיועץ המשפטי לממשלה הוציא הודעה בהולה לפיה השר איננו מוסמך לתת הנחייה שכזו למפקד גל"צ. המהירות שבה יצאה ההודעה הזאת מלפני היועץ המשפטי לממשלה משעשעת, בעיקר על רקע הזמן הרב שלוקח בדרך כלל ליועץ המשפטי להגיע למסקנות בסוגיות עקרוניות העומדות בפניו. במקרה הזה לא התקיים דיון, לא נעשתה כנראה אפילו התייעצות של ממש, ובמקום זאת יצאה הודעה בהולה לכלי התקשורת, לפיה "לשר הביטחון אין סמכות חוקית להתערב בתכנים המשודרים בגל"צ", כלשון הכותרת.
למרות שנדמה שכמעט אין צורך להסביר את האבסורד, בכל זאת תרשו לי לרגע להתעכב על הנימוק שניתן בהודעה. "הסמכות החוקית לקבוע את התכנים שישודרו בתחנה מסורה בידי גורמי המקצוע של התחנה בלבד", נאמר בה, ובהמשך צוטט סעיף 7 להוראת הפיקוד העליון, לפיו "מפקד התחנה כפוף לקצין החינוך והנוער הראשי, אולם בעניינים עיתונאיים-מקצועיים, שבהם הוא עוסק בתפקידו כעורך ראשי של התחנה, הוא לא יהיה נתון למרות מפקדיו, ויעמדו לנגד עיניו השיקולים המקצועיים העיתונאיים".
אך מה היא בעצם "הוראת הפיקוד העליון"? התשובה החוקית היא "הוראות כלליות שיוציא הרמטכ"ל באישור שר הביטחון". כלומר, מדובר בהוראות שמוצאות מכוח סמכותם של הרמטכ"ל ושר הביטחון. אם כך, מה מונע מהשר לתת היום הוראה המנוגדת להוראה שאישר אתמול? אין הסבר בהודעה, והאמת היא שגם לא יכול להינתן הסבר. מדובר בקביעה חסרת היגיון פנימי אמיתי, שכל כולה מקורה בתחושת בטן, אי נוחות (מובנת, אגב) של היועמ"ש מכך ששר הביטחון יקבע מה לשדר בגלי צה"ל ומה לא לשדר. הבעיה מתחילה כאשר תחושת הבטן של היועמ"ש הופכת להנחיה, ובעצם כאשר תחושת בטנו של היועמ"ש הופכת למחוקק הראשי.
רבנות מטעם
מי שלא זכה השבוע להגנת היועמ"ש הוא הרב הצבאי הראשי, שפגישתו עם הראשון לציון הרב יצחק יוסף בוטלה בהנחיית שר הביטחון. המשוואה שנוצרה כאן פשוטה: הרב הצבאי הראשי לא יכול להיפגש עם הרב הראשי לישראל בלי אישור מפורש או משתמע של שר הביטחון.
במשך שנים מנסה צה"ל לאחוז את החבל בשני קצותיו: מצד אחד להכפיף את הרבנות הצבאית לשרשרת הפיקוד הצבאית גם בסוגיות הלכתיות עקרוניות, ומצד שני לטעון שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא של הצבא, ולכן פסיקותיה אמורות לחייב את כל החיילים בצבא, האסור אסור ובעיקר המותר מותר. כאשר רבנים מחוץ לצה"ל ביקשו לערער על סמכותה של הרבנות הצבאית כפוסקת הלכה לחיילים, נעלבו בכירי הרבנות הצבאית עד עמקי נשמתם.
אירועי השבוע האחרון הבהירו את הנקודה הזאת באופן ברור מאוד. אם מסתכלים על הרבנות כעל אגף לוגיסטיקה לצורכי דת, שמספק אלמנטים דתיים, מפקח על הכשרות ודואג לזיהוי חללים – אזי אין שום בעיה במצב הקיים. אולם אם היומרה היא להתייחס לרבנות הצבאית כאל מקום שממנו יוצאות פסיקות הלכה והוראות הלכתיות, היומרה הזאת ספגה השבוע עוד מכה, מכה קשה מאוד.
הרבנות הצבאית יכולה להמשיך לעסוק בתפקידיה הטכניים, אין בכך שום בעיה. בהרבה מקרים היא עושה זאת לא רע, ואיפה שלא – תמיד אפשר לשפר. אבל אם מדברים על הרבנות הצבאית כעל "רבנות", אז צריך לומר בקול ברור: זו ממש לא רבנות, זו "רבנות מטעם", עם כל המשקל ההיסטורי של ההגדרה הזאת. לא מתוך הרבנות הצבאית תבוא הפסיקה בהלכות צבא, כי יחסה של המערכת הצבאית לרבנות הצבאית אינו מאפשר לה למלא את התפקיד הזה.
הפינה הכלכלית: כמו באירופה
ציון דרך נוסף נרשם השבוע בתהליך של התייצבות המשק הישראלי, וכניסתה של ישראל למועדון היוקרתי של כלכלות מפותחות ויציבות. בהתחלה זה אולי יישמע לכם כמו סינית, אבל היחס בין החוב הממשלתי של מדינת ישראל ובין התוצר הלאומי ירד מתחת ל‑60 אחוזים. תאמרו, שמחת זקנתי, למה הנתון הזה של יחס החוב כל כך חשוב? האמת היא שהוא אחד הנתונים הכלכליים הכי חשובים שיש.
נתחיל בקטן. לכל אחד ברור למה היחס בין גובה חובותיו של משק בית ובין הרכוש שלו וההכנסות השוטפות שלו, מעיד על יציבותו. אם אנחנו חייבים יותר ממה שיש לנו זה רע. אם אנחנו חייבים פחות ממה שיש לנו זה יותר טוב, ואם אנחנו חייבים הרבה פחות ממה שיש לנו זה עוד יותר טוב. למה? קודם כול, כי ככל שגובה החוב יחסית לנכסים ולהכנסות נמוך יותר, הסיכוי שנסתבך בתוך זמן קצר ונגיע למצב שבו לא נצליח לשלם את חובותינו ונהפוך לפושטי רגל גם הוא נמוך יותר. פרט לכך, אם היחס בין הנכסים וההכנסות שלנו לחובות שלנו נמוך, יש סיכוי גבוה יותר שאם ניקלע לאיזו תסבוכת כלכלית ונזדקק להלוואת חילוץ זריזה, נמצא מי שייתן לנו אותה גם מחוץ לשוק האפור.
למדינה יש אומנם המון נכסים, הבעיה היא שהיא לא באמת יכולה לממש אותם. מה עוד יש לה? יש לה את הזכות (המעשית, בלי להיכנס כרגע לשאלות של מוסר) לגבות מיסים. אבל מדינה לא יכולה לגבות כמה מיסים שבא לה, היא יכולה לגבות מס רק על פעילות כלכלית יצרנית או מסחרית שמתקיימת בה. לפעילות הזאת, ממש בגדול, קוראים תוצר. ההנחה המקובלת בכל העולם היא שככל שגובה החוב הכולל של המדינה נמוך יותר ביחס לתוצר השנתי שלה, אזי היא יציבה יותר מבחינה כלכלית.
הדרך שעשתה מדינת ישראל מבחינה זו היא מדהימה. לפני 15 שנה, בסוף 2002, עמד היחס בין החוב הממשלתי לתוצר על 103 אחוזים. בסוף 2017 הוא ירד אל מתחת ל‑60 אחוזים (59.4). ולמה רף ה‑60 אחוזים כל כך מרגש? בעיקר בגלל שבאמנת האיחוד האירופי הוא נקבע כסטנדרט המחייב של מדינות אירופה. הן אומנם לא עומדות בו, אבל ההנחה המקובלת בעולם היא שזהו יחס חוב-תוצר שאפשר לחיות איתו לאורך זמן.
אגב, אם מדברים במספרים, החוב של מדינת ישראל היום גבוה יותר בעשרות אחוזים מהחוב ב‑2002. אז איך ירד היחס כל כך יפה? פשוט כי התוצר של מדינת ישראל פחות או יותר הכפיל את עצמו באותן 15 שנים. ממש כך.