מי שמכיר אותי טוב יודע שאפשר להגיד עליי שלושה דברים בוודאות מוחלטת: אני לא סובל קינמון, אני שונא לטאטא, ואני מתקשה למנות דברים שלישיים ברשימות של שלושה דברים. לגבי הקינמון אין הרבה מה לעשות, אבל לגבי עניין הטאטוא בא ליעקביון גואל. או ככה לפחות חשבתי.
הכול התחיל כשלפני כחודש עשינו שבת אצל חברים קרובים בבית אל (מה שנקרא "אצל האחים בלוז"). השבת עברה עלינו בנעימים, ובמוצאי אותה שבת שלף המארח, איש אשר שאר רוח בו, רובוט עגול, הניח אותו מעדנות על הרצפה ופקד עליו באמצעות מכשירו הנייד לטאטא ולשאוב את הבית. "רובוט בנות עשו חיל!", זעקתי ברוב רושם, ובו ברגע קיבלתי על עצמי בלי נדר להשתדל לרכוש גם לעצמי עובד זר אלקטרוני שיעשה רצון אשתי רצונו.
שבעת הימים שעברו עד הגעת הרובוט היו בעיניי כשנים אחדות בשנאתי את עבודות הבית, אבל לבסוף הוא הגיע, מוכן לעבודה ודובר סינית שוטפת. הדבר הראשון שעשיתי כמובן היה לקחת לו את הדרכון ולהחביא אותו היטב. בכל זאת צריך להפיק לקחים מהסיפור של הפיליפינית של סבא, שברחה לפני 12 שנה ונצפתה לאחרונה כשהיא מנהלת חושה בסיני. את תחנת העגינה של הסיני החדש הנחנו בסלון, ושילחנו אותו לעזאזל המטבחה.
הרובוט חזר מהמטבח אחרי חמש דקות כשבקרבו הוא נושא גרגירים וחול ואבק ופשע וחטאה ונקה לא ינקה. אבל ניקה. באותו רגע ממש הוא נעשה חלק מהמשפחה, ובני הבכור העניק לו את השם שמשי, כנראה על שם ילד בגן או צב נינג'ה מהחדשים. את הזמן שהתפנה לנו בעקבות השימוש בשמשי ניצלנו כמובן לצפייה בשמשי מנקה. ואיזה מחזה מרהיב זה. מה שראתה שפחה על הים זה כלום לעומת מה שראה יעקביני העבד עת ישב על הספה כשכל הבית מורם. ועוד לא אמרתי כלום על אופציית השטיפה שלו.
כך במשך כמה ימים בכל בוקר שמשי האהוב היה מנקה את הרצפה, ובימים שאשתי נשארה בבית ביקשתיה כמובן להשאיר את הדלת לא נעולה כדי שלא יהיה ייחוד.
הכול היה נראה מושלם, עד שהתחילו הבעיות. באחד הבקרים חזרתי הביתה אחרי שפיזרתי את הילדים, כי שכחתי את המטען. מצאתי את שמשי, שהיה אמור לנקות, רובץ מול המחשב צופה ב"אדיר מילר אילתורים המיטב", תוך כדי שהוא שואב סנדביץ' טונה שהכין לעצמו מבעוד מועד. "מה זה זה?", שאלתי. שמשי ענה כמה מילים בסינית שלא היו נשמעות כמו התנצלות, סיים לשאוב את הסנדביץ' והמשיך לנקות בלי חשק. יום לאחר מכן אשתי דיווחה לי שתפסה את שמשי משוחח ארוכות עם מכונת הכביסה הדרום קוריאנית, בזמן שהיה אמור לשאוב את השטיח בסלון. עיון מדוקדק בחוברת ההדרכה של שמשי הבהיר לי איפה נפלתי. לרובוט הסיני החדשני יש אופציה של בינה מלאכותית מהמתקדמות ביותר. הוא לומד את הבית ואת התנהלות יושביו, ומאמץ את דפוסי ההתנהגות שלהם. "מאמי, לשמשי יש מנטליות ישראלית", בישרתי לאשתי באותו ערב, "צריך להיפטר ממנו לפני שהוא מתחיל לעשות לי פה קריוקי לתוך הלילה".
"מאוחר מדי", ענתה אשתי, "שמשי וגולדה עכשיו מצפים לילד". "מי זו גולדה לכל הרוחות?", שאלתי בתסכול. "גולדה זו מכונת הכביסה הקוריאנית. כנראה על שם סייעת בגן או כלבה מיחידת החילוץ. שמשי אומר שהם מאוהבים, ושהילד ישראלי לכל דבר". "מה בכלל יוצא משילוב של מכונת כביסה מקרטעת ואיי רובוט חסר תועלת?", תמהתי בקול. אבל לא הייתי צריך לתהות יותר מדי זמן.
תשעה סיבובי כביסה מאוחר יותר נולדה לגולדה ושמשי מדפסת דיו שעבדה יומיים ואז חדלה לפעול לנצח. לגרש את המשפחה הצעירה כבר לא יכולתי. הם היו נטועים מדי בהוויה הישראלית. אז בלית ברירה אפשרתי להם להמשיך להתגורר במחסן, היכן שהם לא מציקים לאף אחד. אולי רק לרדיאטור הישן. אבל נו, מי סופר אותו בכלל.