במקלט בלב שכונה חרדית ירושלמית, מטפחת האוצרת נעה לאה כהן ז'אנר חדש של אומנים חרדים שיצירתם נחשפת לעולם לראשונה בזכות פעילותה, כולל רוכשים מסין | כהן, חוקרת גל האומנים החוזרים בתשובה, מספרת על כישרון הציור של הרב עובדיה יוסף, ומגלה שדמותו של עקיבא שטיסל נולדה בגלריה שלה
בחור חרדי עם פאות מסתלסלות נושא תחת שכמו קנבס-ציור. הוא לא נראה חריג בנוף וילדי השכונה החרדית מנופפים לו לשלום. הוא יורד במדרגות הגלריה שבה הוא מציג את עבודותיו. התיאור נשמע לכם מוכר? אולי כי צפיתם בסדרה 'שטיסל' ונחשפתם לדמותו הבדיונית של הצייר המתחיל עקיבא שטיסל, אבל הגלריה חיה וקיימת והיא הגלריה החרדית הראשונה והיחידה בארץ.
"דמותו של עקיבא שטיסל נולדה ממש פה", מצביעה נעה לאה כהן, אוצרת גלריית 'המקלט' בשכונת מקור ברוך החרדית שבירושלים, אל מעבר לקיר התערוכה בגלריה. "תסריטאי הסדרה אורי אלון לימד כאן במשך עשר שנים ופגש את האומנים ואת הקהל שהגיע לגלריית המקלט. הם אלו שנתנו לו את ההשראה לדמותו של עקיבא שטיסל".
בגלריית המקלט מוצגות תערוכות מתחלפות הנוגעות בשלל נושאים יהודיים. היא פתוחה לקהל הרחב ולא רק לקהלי החרדי והדתי, מבהירה כהן, אבל לגלריה יש אמות מידה משלה והן נשמרות בקפדנות.
"אנחנו הגלריה היחידה שחורתת על דגלה שאדם ירא שמיים אורתודוקסי ירגיש פה בנוח, אפשר לשלוח לפה את הילדים בלי חשש. זאת גלריה לאומנות גבוהה, אבל חשוב לנו שהגלריה תהיה גם קהילתית וחברתית. אנחנו פועלים בהלימה עם השכונה ועם הקהילה שסביבנו".
גם ילדי השכונה פעילים בגלריה. הם מסיירים בתערוכות, שואלים שאלות ומתעניינים בפעילות הבאה. אולי כי הגלריה אינה מצוידת בדלתות זכוכית ולובי מפואר וכשמה כן היא – מקלט הממוקם בגן שעשועים שכונתי. הירידה במדרגות 'המקלט' אינה מרמזת על האוצרות הגלומים בה, אך מזמינה בעדינות את המבקרים לפקוח עיניים לעולם חדש.
בחג הסוכות הקרוב אומני 'המקלט' יוצאים החוצה ומקיימים פרויקט ייחודי של ציורי קיר ברחבי השכונה החרדית בשיתוף אומנים וילדי השכונה, בשעות נפרדות לבנים ולבנות.
הגלריה היא חברתית וכל אומן שמציג בה מעביר סדנה, מפגש או תרומה מכישרונותיו לציבור בחינם. בנוסף לתערוכות ישנם מפגשי שירה, ספרות, סדנאות וקורסי ציור נפרדים לנשים וגברים. בקורסים נוצרים מפגשים בלתי אמצעיים בין מגוון אוכלוסיות. כהן מספרת כמה המפגשים הללו מרגשים ואיך לאומנות יש את הכוח לחבר באופן אמיתי בין ציבורים. "זה קורה רק כאן, כי כשהציבור החרדי-דתי מרגיש בבית הוא לא צריך להיות בהתגוננות ומתוך זה החיבורים נוצרים באופן טבעי".
יש התנגדויות לגלריה?
"לא", כהן משיבה מיד, "יש סקרנות מאוד גדולה. מצד שני, באופן טבעי הציבור החרדי יותר חשדן וצריך לעמול כדי לשבור את תקרת הזכוכית ואנחנו עובדים על זה. הציבור החרדי והאורתודוקסי לא אחיד, אבל אני מקפידה שהנושאים המוצגים בגלריה יהיו בתוך הסקאלה הדתית. יהיו שפחות יאהבו תערוכה מסוימת או שירגישו שנפרצה להם גדר. אבל מדובר במקרים מועטים".
מה מציירות תקיעות השופר?
התערוכה המוצגת בימים אלה במקלט היא של שני אומנים העוסקים בעולם האותיות. אחד מהם הוא דיוויד לואיס, סופר סת"ם ותיק מומחה בכתיבת אותיות, שהפך לאומן והיום הוא מצייר אותיות לא כפי שהיה מחויב כשכתב ספרי תורה. התוצאה מסקרנת ושונה. אחת היצירות מתארת את כל אותיות האל"ף בי"ת על גבי קנבס אחד.
"רואים כאן אות כלולה בתוך אות כמו המושג הקבלי, אבל בציור הזה יש המחשה ויזואלית למושג. זו פרשנות שהחזותיות מאפשרת", מסבירה כהן את היצירה, "אני חושבת שלא מן הנמנע שחז"ל ראו דברים בעיני רוחם. הם היו ברמה רוחנית מאוד גבוהה ועל סמך הנבואות הם כתבו את הפרשנויות. באומנות היהודית העכשווית רואים את הפרשנות מקריאת דברי חז"ל והחזרתם לחזון הוויזואלי". כהן גם חולמת להקים בעתיד בית מדרש לאומנות עם תלמידי חכמים שיוכלו להחזיר את החוש החזותי אל תוך עולם הפרשנות היהודי.
אברהם לוונטל הציג במקלט לפני שנה בחודש אלול תערוכה ייחודית שהנושא המרכזי בה היה שופרות. ביצירתו הוא לקח את פרשנות העולם הרוחני צעד אחד קדימה לעולם החזותי המודרני. לוונטל תקע בשופר מאה תקיעות והקליט אותן אל תוך תוכנת סאונד שתרגמה את הצלילים אל הנייר. הוא עיבד את תוצאות הדמיית הסאונד והתוצאות היו מעוררות השראה. בחלק מהיצירות הדמיית הסאונד נראתה כאדם המחבר בין שמיים לארץ. "זה סוחף. מבינים שלא מדובר רק בקרן של איל, אלא יש בשופר משהו שכולל הרבה מאוד דברים אם רק נהיה פתוחים לשמוע ולראות. וזו השליחות של האומנים".
כהן אינה רק אוצרת אומנות. הקשר הראשוני שלה לתחום החל דווקא במסדרונות האקדמיה, והיא הייתה מהראשונים שחקרו את נושא האומנות היהודית האורתודוקסית. את הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר-אילן עשתה בנושא האומנים החוזרים בתשובה. כיום היא גם מרצה בתחום בכנסים ובמסגרות שונות.
במשך שנים רבות הציבור החרדי והאורתודוקסי כמעט לא נגע באומנות, מסבירה כהן. מי שהצליח להחזיר את האומנות היהודית העכשווית לקדמת הבמה היו דווקא החוזרים בתשובה. "היום יש פריחה בעולם האומנות בציבור החרדי, אבל הם לא מודים שזה הרבה בזכות החוזרים בתשובה, שאלמלא הם זה לא היה קורה. אבל אין ספק שהם שילמו מחירים כי הם היו שונים".
הגל הראשון של האומנים החוזרים בתשובה בישראל לא נכנס למיינסטרים החרדי, מסבירה כהן, ובתקופה מסוימת הם ויתרו על האומנות וניסו להיות רק תלמידי ישיבות מן המניין. אבל הנפש היצירתית המשיכה לבעור בהם, ואחרי שלושים שנה החוזרים בתשובה מצאו דרך לשלב את האומנות יחד עם התורה.
איך הם יצאו החוצה פתאום עם האומנות?
"כשאני שואלת אותם אין להם תשובה ברורה. הנרטיב מוסתר ומובלע, כי יש פה בעיה. עצם האמירה שהם יוצאים מצביעה על כך שלא היה להם טוב בתוך עולם היהדות, והם לא יכולים להגיד את זה, גם לא לעצמם".
אז מה קרה בהיסטוריה היהודית שהאומנות הפכה להיות נטע זר בעם הנבחר? כהן מסבירה שזוהי תולדה של הגלות, שבה לא נתנו ליהודים לעסוק באומנות. היהודי נדד ולא היה יכול לשאת עמו את אוצרותיו. בתי הכנסת הפכו לכנסיות ועדויות רבות נמחקו. "יש פה טראומה גדולה. אין לנו מוזיאונים כמו לשאר העמים בכמויות שמוכיחות שהעם היהודי היה גם יוצר. כל העניין האסתטי מבוסס על אקסיומות אנטישמיות שבהן היהודי הוצג כמכוער ומלוכלך, והיהודים הפנימו את המסרים הללו. במובן מסוים צריך תיקון לדבר הזה".
כחלק מהתיקון מגיעים אל פתחה סיפורים רבים על "הרב המצייר", על "הצייר הקדוש" וגם על הרב עובדיה יוסף שהיה רושם לפעמים את דמות האנשים שהיו באים אליו לדין תורה. יש גם עשרות עדויות על הרבי מלובביץ' שתמך, עודד, בנה והיה ער לאומנות. "המון סיפורים מתקבצים. פה בגלריה זה קורה במפגש הפיזי עם האנשים. בתור חוקרת פעילה אני אוספת את הסיפורים הללו ומנתחת אותם, זה מרתק".
לשמור על האומנים הנעלמים
על השאלה אם היא עוסקת בעצמה בציור, כהן בת ה-42, אם לחמישה ילדים, מגיבה בחיוך קטן. היא מעידה שבילדותה הייתה תמיד מאחורי הקלעים של כל האירועים האומנותיים בבתי הספר שבהם למדה, ובכל קיץ הייתה שוקעת ביצירה החל מתפירה וכלה בציורי שמן, שעד היום מעטרים את קירות בית הוריה. "היום במבט לאחור אני יכולה לראות שהכתובת הייתה על הקיר, אבל לקח לי שנים להכיר בכך. היצירה בפועל מדגדגת לי באצבעות, אבל אני מודעת לכך שהשליחות שלי כרגע היא בכינון של ז'אנר חדש ובקידום שדה האומנות האורתודוקסית, אז זה יחכה".
היא גדלה בבית דתי לאומי בנתניה, וכיום מתגוררת בירושלים. לפני שהחלה במחקרה, הקימה כהן את המגמה לאומנות באולפנת נווה חנה, ניהלה אותה במשך 12 שנה. לאחר מכן יצאה לשליחות של שנתיים בטורונטו, שם נפקחו עיניה. "גיליתי עולם ומלואו, הכרתי מוזיאונים יהודיים מדהימים ותערוכות מרתקות. הם עושים דברים מעניינים והחזון שלי הוא שנעשה שיתופי פעולה. הבנתי שהישראליות שלנו תקועה ויש לנו מה ללמוד".
בשובה ארצה החלה ללמד במכללת אפרתה ולשקוד על הדוקטורט שלה, שעוסק במתן שם, מקום ושייכות לזרם האומנות היהודי-אורתודוקסי המודרני הראשון שהחל בשנות ה‑60. במחקרה היא פועלת כחוקרת ולא ספונה בין מדפי הספרייה. לצורך המחקר החלה להתנדב ב'מקלט', ומשם המשיכה באופן טבעי כאוצרת בגלריה. גלריית 'המקלט' הוקמה לפני 15 שנים בלב השכונה החרדית מקור ברוך על ידי אותו ז'אנר של אומנים חוזרים בתשובה שבהם עסקה כהן במחקרה. המייסדים היו הרב אורי זוהר, מרדכי (פופיק) ארנון ואיקא ישראלי, שביקשו לתת מקום וביטוי לאומנות יהודית באמצעות הקמת הגלריה.
"בחרתי לעסוק באומנים עכשוויים במחקר הצלה, כי אלו אומנים שתכף נעלמים. לא ידעתי אם אספיק לקיים את הראיונות איתם, כי חלפו כמעט 60 שנה וחלקם נפטרו כבר. אף אחד לא מכיר אותם ובסופו של דבר הנושא פשוט בחר אותי, זה היה גדול ממני".
כבר בעת שלמדה לתואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית, משהו צרם לה. "למדתי על כל הזרמים באומנות אבל הבנתי שאני לא נמצאת שם. המגזר שלנו לא מתועד ולא מגיע לידי ביטוי. איפה אנחנו? יש שדה שלם שמתקיים ואין לו שם, ולא ילמדו עליו בשום בית ספר וגם לא בבתי ספר דתיים. כמעט אין תכנים שעוסקים באומנות יהודית בת זמננו. יש מעט מאוד חומר. אולי תמונה פה ושם אבל לא משנה מסודרת. עכשיו יש התעוררות וחוקרים שכותבים ומתעדים. אני מקווה שתוך עשור יהיה אפשר להוציא משנה מסודרת בנושא".
כשכהן יצאה לחפש את האומנים הללו היא מצאה אותם בשטח. היא יצרה קשר עם אומנים דרך ההתנדבות ב'מקלט', ונחשפה לדבריה ליצירה עצומה שנעשית בשוליים ואין לה מקום, שם והגדרה. "בלי שם והגדרה אתה לא קיים. גם האומנים עצמם לא משייכים את עצמם לשום ז'אנר. הם בודדים בשדה מאוד גדול, למעט ציירים גדולים".
כיום היא אוספת את האומנים הללו ונותנת להם בית. בתערוכת הדגל של הגלריה נתנה כהן שם והגדרה לסגנון הקרוי בפיה "הומור שחור – פופתודוקס", שילוב בין פופארט המתאפיין בעיסוק החומרי והארצי לאורתודוקס – שמעצם טבעו מתעסק בנושאים רוחניים. התערוכה שהוצגה אז הצליחה לעורר תגובות במגזר החרדי, שקיבל תוצר שמדבר בדיוק על העולם שלו. "התגובות היו שנויות במחלוקת. חלק אמרו שגיליתי את הסודות שלהם, ומצד שני היו חרדים שצחקו כי הם הבינו את האמירה".
החברה העולמית עברה מהפיכה טכנולוגית שממשיכה להתפתח. האם האומנים שלך עומדים בקצב?
"הם לא עומדים בקצב", היא מודה, "אבל הם בהחלט מגיבים. חלקם החלו לבנות אתרים כדי למכור יצירות שלהם, מכיוון שכאן אין להם קהל יעד. האינטרנט פתאום איפשר להם חשיפה לקהלים שהם לא חלמו עליהם". אחת מהם היא אומנית שבאופן מפתיע ציוריה נמכרים בעיקר לסינים, "הם אוהבים ציורים רוחניים וקונים הרבה את היצירות שלה. זה משהו שהיא לא הייתה חולמת עליו לפני עידן האינטרנט".
בעקבות הקידמה הגלובלית, מתפתחת בקרב האומנים החרדים אידיאולוגיה חדשה שגורסת שלאומנות היהודית יש כוח לחולל שינוי בעולם, להיות אור לגויים. "מבחינת האומנים צריך לבנות מערכת הצדקה אידיאולוגית שתיתן מענה לשינויים. הם לא רוצים להרגיש פורצי גדר אלא חלק מהמיינסטרים ובשביל זה צריך הסברים, מה שאומן אחר לא היה לו אכפת בכלל. אצלם זה הרבה יותר סבוך".
מיצירות כן קונים במכולת
הכניסה לעולם האומנות המודרני מחייב את האומנים הדתיים והחרדים להידרש לסוגיות הלכתיות שונות: האם להציג באתר שפתוח בשבת, כיצד דואגים שלא תהיה מכירה בשבת ולהיכן מגיעה האומנות? מה אם היא מוצגת במקום עם עבודה זרה? האומנים מתייעצים עם רבנים ומוצאים את הדרכים להתמודד עם השינויים ולהישאר במסגרת ההלכה.
אתגר נוסף שאיתו נאלצים האומנים להתמודד הוא השיווק. בכל שנה מעבירה כהן קורס שיווק והעצמה לאומנים. "גיליתי שאין להם מספיק הבנה. הם אולי ממש טובים בטכניקה ובאומנות שלהם, אבל בכל הקשור לשפה, להתנהלות ולשיווק יש להם, לא נעים לומר, אפס הבנה.
"כשהבנתי שזו תופעה שחוזרת על עצמה, החלטתי שאני חייבת לעזור להם. אנחנו מעבירים פה קורסים שמסובסדים על ידי עיריית ירושלים שמכשירים אותם מבחינה אומנותית ובעיקר מבחינה של ביקורת האומנות, איך להתמודד איתה ואיך להציג את עצמך. יש אומנים שפעם ראשונה נדרשו לעמוד ליד תמונה ולדבר על עצמם ועל היצירות שלהם לפני קהל והיה להם קשה מאוד. הם יכולים להיות כישרוניים מאוד, אבל הם נופלים כבר במערכה הראשונה ולא מצליחים לעבור אחר כך את שומרי הסף של ביקורת האומנות שנותנים את החשיפה ליצירות".
'המקלט' הוא חממה שנותנת אפשרות לאומנים לצמוח ולהסתכל על עצמם אחרת, מסבירה כהן, ומתוך כך גם העבודות שלהם משתפרות כי הם מסוגלים לשמוע ביקורת. "אני לא חוסכת את הביקורת שלי, מאוד חשוב לי להניע את השדה מבפנים ולא אסתיר שהוא קפא על שמריו. במשך שנים רבות האומנות הייתה תקועה בז'אנר יודאיקה שטייטלי מסוים. לא מחויב המציאות שאומן יהודי יצייר כך".
כחוקרת אומנות וכאוצרת, כהן יכולה להבין יותר לעומק את האומנים ומה הם עושים. "אני תומכת בהם. אני נותנת להם עצות פה ושם, תוסיף את זה, מה עדיף, מה כדאי. אני מבינה את השפה וזה שונה מרק להסתכל מהצד ולהיות מבקר אומנות גרידא. זה משהו שהוא הרבה יותר פעיל".
איך האומנים מגיבים לשינויים?
"הם לא תמיד מקבלים אותם. זה מורכב ודינמי. לפעמים הם לא מבינים שהם חלק ממשהו. הם כן רוצים להרגיש שהם לבד בזירה, אבל למשל בתערוכת הפופתודוקס הם פתאום גילו שהם לא לבד. 15 אומנים שעושים בעצם אותו דבר רק מכל מיני זוויות. מצד אחד זה ריגש אותם, מצד שני אני בטוחה שעברה להם המחשבה: וואלה, חשבתי שהמצאתי את הגלגל ומתברר שלא".
לכהן חשוב לשלב בין האומנים כדי להפרות את היצירה ואת הצופה, אולם היא מעידה שהאומנים עצמם לא תמיד אוהבים את זה. "הם צריכים להבין שהם לא לבד בשטח וחיוני שילמדו לשתף פעולה זה עם זה. הם רק ירוויחו מזה. כשאתה יונק מאותם מקורות, מה שנוצר הוא שרואים שבעים פנים לתורה, כל אחד לוקח את זה למקום אחר ולמשמעות אחרת".
לצד שיתופי הפעולה בין האומנים, ישנם גם קשיים בעבודה מול אומנים מסוימים. אומן מסוים החליט להוריד את ציוריו, למרות שהתערוכה טרם נגמרה. "זה הסתדר והסתיים בטוב, אבל היה צריך להסביר לאומן מה מקומו ומה מקום הגלריה". דוגמה נוספת היא שתי תערוכות של אומן שכהן מעולם לא פגשה. התערוכות הוצגו ב'מקלט', ואשתו היא שתיווכה בין האומן לגלריה. "הוא קיבל על עצמו לא לראות אנשים, הוא יוצא להתבודדויות בגליל ואז מצייר. לא מתאים לו כל עולם המינגלינג. הבנתי וכיבדתי אותו, הוא לא היה צריך להסביר לי. יש לפעמים דברים שהם מובנים מאליהם בשבילי. אבל אנשים מבחוץ יגידו לי: מה? איך הסכמת לזה?".
'המקלט' עוזר לאומנים וגם מוכר את יצירותיהם. "כל מכירה מרגשת אותי בכל פעם מחדש", היא משתפת, "כי אני יודעת שהאומנים רעבים לפת לחם. חלקם במצב סוציו-אקונומי נמוך והם נאבקים על הפרנסה, וכשאני מוכרת להם תמונה זו אנחת רווחה בשבילם. אני לא יכולה לתאר לך את הסיפוק שאני מרגישה".
יותר מקלט, פחות גלריה
כהן מדברת בלהט על אומנות גבוהה ועל התפתחות היצירה במקלט, אבל קשה להתעלם מהמראה הסובב אותנו בגלריה. הרצון הטוב אינו מחפה על הדלות היחסית של התפאורה במקום, אשר נעדר אבזור בסיסי של גלריות לאומנות ואכן מזכיר יותר מקלט מאשר גלריה. "מגיע לגלריה ספוטים ותאורה ומגיע לאומנים האלה שיראו אותם בצורה הכי מקצועית שיש", היא מצהירה, "לצערי, מבחינה כלכלית ופיזית אנחנו לא שם. כל התמונות שמוצגות פה הן חלק מתערוכות יפות, תורמות ומעניינות והן יעלו בכמה דרגות עם האמצעים הנכונים. זה קצת התסכול שלי, שאני לא יכולה לספק את זה לאומנים שלי. אנחנו לא גלריה מן המניין עדיין. אני מקווה שזה ישתנה. בחלוקת התקציבים לגלריות בירושלים יש הרבה מקום לשיפור, בלשון עדינה".
משרד התרבות תומך בגלריית 'המקלט' וישנה תמיכה קטנה גם מעיריית ירושלים, אבל לדבריה זה לא מספיק. "הם צריכים להבין שהמקום הזה מספיק חשוב כדי לקבל מבנה ראוי לשמו. שנצא מהמקלט מתחת לאדמה ונהיה מקום שווה בין שווים, כדי שנוכל לתרום לסצנה התרבותית האומנותית הפורחת בירושלים. אבל העירייה עדיין לא מספיק שוויונית וצריכה להיות יותר רגישה לאוכלוסיות המגוונות שיש בתוכה".
מה באומנות החרדית-יהודית העכשווית נוגע בך במיוחד?
"לא חשבתי על זה אף פעם, למה אני משוגעת לדבר. אני משקיעה בזה ימים ולילות. מה בסוף יוצא לי מזה? זה כנראה בוער בי, זו השליחות שלי. אלו חידושי תורה שצריכים להתגלות וזה מה שמניע אותי".