בקיץ תשס״ה, כאלמנה צעירה עם שני תינוקות קטנים, חומש הייתה ביתי. שנים קודם לכן הגעתי יחד עם שולי בעלי, שנרצח על ידי מחבלים בא׳ אלול תשס״ג, ליישוב המעורב והנהדר הזה. שולי היה חלוץ, איש תורה, אדמה ואמונה. רציחתו הייתה חלק ממסע טרור רצחני שנועד לגרש אותנו מארץ ישראל. אבל דווקא שם, בהר הזה שבצפון השומרון, מצאתי כוח להמשיך.
חומש הייתה מקום של חיים פורחים, גנים ירוקים, בתים חמים וקהילה מאוחדת. אנחנו, המתיישבים, ראינו את עצמנו כחלוצים מודרניים, ממשיכי דרכם של ראשוני הציונות שבנו את הארץ. אבל אז הגיעה תוכנית ההתנתקות, חורבן מכוון שקרע משפחות, הרס קהילות והשאיר צלקות עמוקות בלב האומה שלנו.
במשך ימים ארוכים חווינו את השבר מסביב: קולות הבכי מהבתים השכנים, צעקות של משפחות שמגורשות בכוח, רעש האוטובוסים והחיילים שממלאים את היישוב. האוויר היה סמיך מעשן צמיגים בוערים, האדמה זרועה בפסולת, והיופי של חומש הפך למחזה של הרס מוחלט. זה לא היה רק אובדן בתים, זה היה אובדן חזון, אובדן זהות.
לפני העקירה, עברנו תקופה של דה־לגיטימציה קשה ומתוזמרת. בן לילה הפכנו מחלוצים לאויבי העם. התקשורת והפוליטיקאים עשו לנו דמוניזציה שיטתית: כינו אותנו "קיצונים משיחיים", "פורעי חוק", השוו אותנו לנאצים, דיברו על "לשבור ידיים ורגליים" אם נתנגד, ואפילו הקימו יחידות מיוחדות בפרקליטות ובמשטרה כדי לרדוף אותנו כאילו היינו טרוריסטים. הרגשנו כמו קבוצה מופקרת, שמדינה דמוקרטית מפנה נגדה את כל מנגנוניה, רק כי העזנו להתנגד לעקירה.
חתונה על חורבות הבית
האירוע המכונן שלי קרה בסוף יום ארוך ומתיש, היום האחרון של חומש. כשהיישוב כבר היה ריק כמעט לגמרי, עליתי במעלה הגבעה לכיוון הבית שלי, הבית האחרון שפונה. הדמעות זלגו כמו מים, ולא יכולתי אפילו לדבר מרוב כאב.
פגשתי שם את הרב דניאל סטבסקי. הוא שאל: "למה את בוכה?". לא הצלחתי להוציא מילה, רק הצבעתי על החורבות מסביב, הבתים הריקים, היישוב היפה שהפך לביצה של הרס, עשן ועצב. הוא אמר לי: "שתדעי, העיניים שלך שראו את החורבן הזה, שהצטערו עליו, שבכו אותו, הן יזכו לראות את תקומתו ובניינו של המקום הזה, של חומש, של גוש קטיף וצפון השומרון".
באותו רגע זה נשמע חסר תקווה לחלוטין, כמו נחמה ריקה מול המציאות האכזרית.
המשכתי לביתי, שם חיכו חיילים לפנות אותי. לקחתי אותם לחלון והצבעתי על גגות הבתים השכנים: מחבלים עמדו שם, צועקים בעברית "כל הכבוד לצה"ל!" – אותם מחבלים שלא הצליחו לגרש אותנו בשנים של טרור רצחני, כולל הרצח של שולי. אמרתי לחיילים: "שומעים אותם? רואים? מה שהם לא הצליחו לעשות בשנים של טרור רצחני, אתם עושים כאן היום". ראיתי בעיניהם הבנה בפעם הראשונה באותו היום, השפלת מבט, תחושת אשמה שמתחילה לנבוט, אבל זה היה מאוחר מדי.
עמד שם משה, אבא של שולי, ואמר בקול רועד אך נחוש: "אתם רואים אותנו כואבים בכאב שאי אפשר לתאר, כאב שאני לא מאחל לכם, אבל תדעו, מכאן אנחנו לא נצא בצער. נצא בשירה, בידיעה ברורה שנחזור. אנחנו הבית האחרון, ואנחנו נחזור". זה הזכיר לי את רבי עקיבא, שצחק כשראה שועל בבית קודש הקודשים, כי ידע שהחורבן הוא תנאי הכרחי לגאולה, שתגיע רק אחרי התגשמות נבואת הפורענות.
עשרים שנה חלפו, והנבואה של הרב סטבסקי התגשמה. כשהגעתי לכנסת במרחשוון תשפ״ג, הצבתי כיעד מרכזי את ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון והחזרה לחומש. בן כספית, בריאיון ראשון איתי, צחק ואמר ש"יצמחו לו שערות בכף היד" לפני שזה יקרה. אבל בחודש אדר תשפ״ג, ביחד עם חברים נוספים, הובלתי את תיקון החוק והוא עבר בכנסת.
זה היה ניצחון סמלי, אבל הניצחון האמיתי הגיע כמה חודשים אחר כך: לפני שנתיים חיתנתי את בני ממש על חורבות הבתים בחומש. החופה עמדה שם, על האדמה שפעם הייתה רצפה, בין שרידי קירות שהרסו בגירוש. מאות אורחים, שרים, חברי כנסת, פעילים ותושבים הגיעו לחגוג את החתונה הזאת, שהייתה יותר מחתונה: היא הייתה הצהרה של תקומה.
הדמעות זלגו שוב, אבל הפעם דמעות שמחה, כפי שהרב סטבסקי ניבא: "כשאת תראי את התקומה, גם אז תבכי – אבל אלו יהיו דמעות של שמחה".
היום חומש מתחדשת: ישיבת חומש פורחת, משפחות חוזרות וההר שב לפרוח. אבל אנחנו בתחילת הדרך. התיקון לחוק לא יושלם עד שניישב מחדש את חומש, את שא־נור, את גנים וכדים ואת כל רצועת עזה.
החורבן של קיץ תשס״ה לימד אותנו לקח כואב: דה־לגיטימציה מובילה לעקירה, אבל אמונה ונחישות מובילות לתקומה. מתוך הדמעות צומחת הגאולה, והיום, יותר מתמיד, אני יודעת: נחזור ונבנה.
