1.
השבוע נזכרתי בגולם מפראג. משום מה היה מקובל בזמני לתת לילדים רכים לקרוא את סיפורי הזוועה מתקופת עלילות הדם במאה ה־16. הייתי קורא את תיאורי האימה על תומאס, הילד הבלונדיני הקטן, שנעלם בעיירה וגופתו נמצאה בתוך שק במרתף האפל של בית הכנסת בערב חג הפסח – ולא נרדם בלילה. לא שאני מתחרה בסבל של היהודים בימים ההם, אבל רק שתדעו שגם אני די סבלתי מכל עלילות הדם האלה.
ולמה נזכרתי בגולם? בגלל עלילת הדם העכשווית על היהודים. ובגלל התגובות של היהודים עליה. ביום ראשון השבוע פרסם משרד החוץ הודעה רשמית באנגלית: "ישראל דוחה את ההאשמות בדבר הרעבה מכוונת של האוכלוסייה ברצועה, החמאס מפיץ תמונות של ילדים במצב סופני לצורכי תעמולה". אבל באותה נשימה נאמר ש"החל מהבוקר תחל הפוגה טקטית מקומית של הפעילות הצבאית, לטובת צרכים הומניטריים מהשעה 10:00 עד 20:00, כדי לאפשר את הכנסת הסיוע של האו"ם". כמו כן נמסר כי "בעקבות הנחיית הדרג המדיני, צה"ל יחל בלילה להצניח מזון לתושבי הרצועה לצורך שיפור המענה ההומניטרי ברצועת עזה ולשלול את הטענה הכוזבת של הרעבה מכוונת בעזה".
הבנתם? אני לא ממש. מצד אחד אנחנו מכחישים מכול וכול את עלילת הדם הנבזית, ומצד שני אנחנו מודיעים שלאור הטענות על ההרעבה, אנחנו מפסיקים את הלחימה לכמה שעות בכל יום ומתגברים את הכנסת המזון.
מבחינתי זה כאילו ראשי הקהל בפראג יפרסמו הודעה: אנחנו לא משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. זאת עלילה שפלה! אבל כדי לשלול את הטענה הכוזבת על שימוש בדם נוצרי במצות החלטנו להשבית את עבודת מאפיות המצות בשעות שבהן ילדי הנוצרים מסיימים את לימודיהם.
צריך להיות הגולם מעזה כדי להסכים למתווה שראינו השבוע. מצד שני, צריכים לזכור שליהודים הנרדפים במאה ה-16, לא היתה פצ"רית שנאבקה במוסריות שלהם, לא היו ארגוני שמאל מבית שהפיצו את עלילות הדם בכל העולם, ובעיקר לא היתה תקשורת יהודית, ישראלית, שהדהדה את עלילות הדם ואמרה ש"אולי הגיע הזמן להבין שלא מדובר בכישלון הסברתי אלא בכישלון מוסרי, ולהתחיל משם".
נכון, יונית. זה לא הסברה. זה לדעת מי אנחנו, מי האויב ומה באמת צריך לעשות לו. המצב שאליו הגענו השבוע הוא באמת כישלון מוסרי.
2.
ובשבוע שבו מדינת ישראל מתקשה לתחזק זיכרון של אסון נורא שאירע לפני פחות משנתיים, העם היהודי מצליח, לא רע בכלל, לשמר זיכרון של אסון נורא שאירע לפני 1957 שנים.
ואיך זה קורה? איך לא שוכחים במשך אלפי שנים את סרטוני הזוועות של ירושלים, בהתעטף עולל ויונק ברחובות קריה? איך אפשר לא רק לציין מדי שנה את תאריך החורבן, אלא להיכנס למצב של אבל אישי על אסון לאומי מלפני דורות? התשובה: באמצעות הלכה "יבשה". מדהים כמה ההלכות הכאילו־טכניות משפיעות על הרגש שלנו: לא אוכלים בשר, לא שותים יין, לא מתחתנים, לא מתגלחים, לא שומעים מוזיקה, לא קונים דברים חדשים וכו' וכו' – וזה עובד. בזכות ההלכה, ורק בזכותה, אנחנו מצליחים להעביר מדור לדור את האבל על החורבן.
כדאי לזכור את זה ביחס לכל הערכים החשובים של חיינו. רבים מדברים בימים אלה בשבח המסורתיות. מסורת זה דבר נפלא. מרגש. מחבר. אבל בשביל לשמור אותה, בשביל להעביר אותה דור אחרי דור, צריך הלכה. חייבים הלכה. מותר, אסור, אסור, מותר. כי מן ההלכות האלה ייבנה מקדש.
3.
ועוד דבר אחד שקשור לימים האלה, ימי בין המצרים. זה רק נדמה לי או שהשנה שומעים הרבה פחות דיבורים נגד שנאת חינם?
מוזר. הרי למרות שבגמרא נכתבו כמה וכמה סיבות לחורבן בתי המקדש – למשל חילול שבת, ביטול קריאת שמע, פגיעה בלימוד התורה של ילדים, ביזוי תלמידי חכמים ועוד – אנחנו רגילים לשמוע בכל שנה בתקופה הזאת שוב ושוב רק על דבר אחד, רק על סיפור אחד: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". ולכן כמה אנחנו צריכים להילחם בשנאת חינם. שנת חינם היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. ותמיד מחברים את זה לאקטואליה, לשיח הציבורי, הפוליטי.
אז איך דווקא בתקופה שכל כך מלאה בשנאה בין הציבור הדתי־לאומי והציבור החרדי, פתאום נשכח העניין ש"אם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על ידי אהבת חינם"? למה השנה, ערב תשעה באב, אין מודעות מעוצבות היטב שמזמינות לערבי הידברות ופיוס – עם החרדים?
אני זוכר איך בזמן ממשלת בנט דיברו כל הזמן, הטיפו כל הזמן, לא רק בימי בין המצרים אלא בכל עונות השנה, על אגדות החורבן, ועל שורפי האסמים, וכמה צריך ללמוד את הלקח ולהתאחד (עם מנסור עבאס!), ופתאום עכשיו – שום דבר.
מתי שמעתם לאחרונה את המשפט "מוטב שניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם"? אני לא שמעתי מזמן. אולי בגלל שהפרשנות העכשווית שלו, בימי בין המצרים 2025, בעצם אומרת ש"מוטב שניכשל באהבת חרדים מאשר בשנאת חרדים". מה, יכול להיות שהרב קוק התכוון גם אליהם?
לא, אין מצב. הוא דיבר רק על החלוצים. רק על בריוני 'אחים לנשק'. איתם נמשיך להיפגש, להתפייס ולהידבר. אותם ננסה להבין. יש בהם הרי גם דברים טובים. אבל למצוא נקודות טובות בחרדים?
—————————————————————————————————————————————————–
"אני לא מסוגלת לשמוע את הוויכוחים סביב גיוס החרדים" – מכתב מאמא של לוחם
"שלום ידידיה, שמי לאה אהרוני. אני אמא של חייל, ואני לא מסוגלת יותר". ערב תשעה באב תשפ"ה, מול כל הקמפיינים והסכסוכים והשנאה, קיבלתי פתאום הודעה עם קול צלול, ברור וחשוב. הנה הדברים המלאים (גם אם אני לא ממש מסכים עם כל מילה):
"אני לא מסוגלת פיזית, רגשית, נפשית, לשמוע את הוויכוחים סביב גיוס החרדים. אני לא יכולה לראות עוד יהודים תוקפים זה את זה ברחובות כמו שראינו בהפגנות. אני לא יכולה להכיל את השנאה שנשפכת מכל צד. אני לא יכולה לנשום את הקרע הזה בעם.
אני פוחדת. לא רק על הבן שלי, שמשרת עמוק בתוך עזה, ועושה דברים שאני מעדיפה לא לדעת עליהם, עם מעט מדי שעות שינה ויותר מדי סכנות. אני מפחדת לא רק בגלל שיש רק וי אחד ליד ההודעות בווטסאפ ולא רק בגלל שאני קופצת לכל צלצול בטלפון כי אולי זה סוף סוף הוא.
אני פוחדת עלינו. על העם שלנו. על מה שאנחנו עושים לעצמנו בימים אלה, ימי בין המצרים, בתקופה שבה אנחנו אבלים על חורבן בית המקדש ואמורים להפיק את הלקחים.
זו שוב השאלה העתיקה שקורעת אותנו שוב ושוב: מה טוב ליהודים? אילו ערכים נעלים יותר? מי יודע טוב יותר? מי מחזיק באמת הצרופה? כולנו רוצים את הטוב ביותר בשביל העם שלנו. אבל אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו צודקים — שאנחנו מוכנים לנסר את הענף שעליו אנחנו יושבים, רק כדי להוכיח את זה.
כבר היינו פה. ככה בדיוק נחרבה המדינה היהודית לפני אלפיים שנה. על אותה שאלה בדיוק: איך מגינים על העם היהודי בצורה הטובה הנכונה והערכית ביותר. ובזמן שאנחנו צורחים זה על זה מי צריך לשרת — בחור הישיבה או לוחם החי"ר — הפכנו אותם לאויבים במקום לאחים.
אז תקשיבו לי טוב: זה לא משנה. בערב שמחת תורה לפני שנתיים אמרתי לילדים שלי שבמוצאי החג ניסע להקפות שניות בתל אביב. כי לא ייתכן שבמדינה יהודית יאסרו על נוכחות ספר תורה ברחובה של עיר. אבל כפי שאתם כבר מבינים, לא נסענו לשום מקום. לא היו הקפות שניות בשמחת תורה. אף אחד לא חשב לא על שמחה ולא על תורה, כי היינו המומים וניסינו לעכל את העובדה שיותר מ־200 ישראלים נרצחו בתוך פחות מיום, ומאות נוספים נחטפו לעזה (כמובן שמספר הנרצחים עלה לכ־1,200 אבל לקח עוד כמה ימים עד שנחשפנו לממדי האסון). כל הדברים שנראו קריטיים וגורליים בשישה באוקטובר הפכו ללא רלוונטיים.
וככה בדיוק גם בוויכוח על הגיוס. אין בשבילי דבר יקר יותר מהתורה הקדושה. אין דבר יפה, נשגב ומתוק יותר בעיניי. אני רק מחכה שהבן שלי יחזור לישיבה ויפתח את הגמרא שלו. ואני מלאת הערכה עצומה לחתנים שלי, שלא מפספסים שום הזדמנות לפתוח ספר. ובאותה נשימה — אין דבר חשוב יותר מהגנה על הארץ, על הילדים שלנו, על עצם הקיום היהודי. וכן, אני מאמינה בהוגנות. ובצורך של כל אחד לתרום את חלקו.
שאלת הגיוס היא שאלה חשובה וערכית והיא דורשת דיון מעמיק, שקול ומכבד. כל מי שמכיר את הנושא לעומק יודע שיש אין־ספור פתרונות, אם הנושא הזה לא היה מביא הון פוליטי. אבל כך או כך, שום שינוי לא שווה את המחיר! שום דבר מזה לא שווה אם הוא גורם למלחמה בינינו. חז"ל מלמדים אותנו כי בימי דוד המלך, החיילים היו תלמידי חכמים, אבל נפלו כזבובים במלחמה. למה? כי העם לא היה מאוחד. לעומת זאת בימי אחאב, כשהעם עבד עבודה זרה, ניצחו בכל הקרבות. למה? כי היו מאוחדים. אחדות זה לא בונוס. זה ההבדל בין חיים להפך.
אז לכל אלה שחושבים שהכי חשוב עכשיו זה לגייס עוד בחורי ישיבה חרדים — תחשבו שוב. אם זה נעשה מתוך שנאה ומריבה, אתם מסכנים את החיילים שלנו, החרדים, הדתיים, החילונים — את כולם".
ופה פונה אהרוני – שאגב, מנהלת את עמותת "אנשים משלנו", שמאז תחילת המלחמה מסייעת למשפחות מילואימניקים – פונה לצד השני של הסכסוך: "ולמי שאומר שתורה מגנא ומצלא — אז לא, לא ככה. לא כשזה מגיע עם שנאה ובוז לאחר. רוצים לדעת מה באמת מגן עלינו? לא רק לימוד תורה. לא רק טנקים. אלא יחד. אי אפשר לצעוק 'תורה מגנא ומצלא!' — ולהתעלם מהחרדה של אמא שלא שומעת מהבן שלה 28 יום. ואי אפשר לצעוק 'שוויון בנטל!' — ולירוק על מישהו שלא החסיר תפילת שחרית מגיל חמש. בתור אמא לחייל קרבי ברור לי לגמרי: מאה אלף חיילים נוספים לא יצילו אותנו אם ה' לא איתנו. וה' לא נשאר בסביבה כשאנחנו שונאים זה את זה. כל הבנים שלנו — אלה במדי חאקי ואלה בשחור־לבן — נלחמים למען עם ישראל. ונאבד את שניהם אם נשכח שהם באותו צד. המלחמה הזאת לא תוכרע בכנסת ולא בטוויטר ולא באולפנים. היא תוכרע כשניזכר סוף סוף שאנחנו לא שני מחנות. אנחנו עם אחד. שרדנו ביחד פוגרומים, עברנו דברים גרועים יותר. אבל מעולם לא שרדנו פילוג.
אז אם אי פעם לחשתם 'ותן חלקנו בתורתך', אם אי פעם דמעתם לצלילי 'התקווה', בבקשה תזכרו: אהבת ישראל זו לא סיסמה. זו חבל ההצלה שלנו. וכל מילה של שנאה היא קליע בנשק של אויבינו. והכי כואב? שאני מרגישה חסרת אונים. אני יכולה לכתוב אלף פוסטים בפייסבוק. לדבר עם אלף אנשים. אבל לא יודעת איך לגרום לזה להיפסק. אולי לכם יש רעיון?".
תודה לך, לאה אהרוני, על הזעקה מעוררת התקווה. ואיך אומרים? שתפו, שתפו. בהתנחלות, בבית כנסת, בכוילל החרדי, במכינה הקדם־צבאית, בישיבה, במודיעין ובמודיעין עילית.
לתגובות:
*****
