בגיליונות האחרונים של 'בשבע' דנו הרב אריה כ"ץ עם הרבנים רועי זאגא ובעז מלט, על החוק בעניין הוֹלדת בן לחלל צה"ל מזרעו. שלושת הרבנים יצאו מנקודת הנחה שהולדת בן לאדם שנפטר היא מעשה לא רצוי.
ואני תמה תמיהה גדולה ומרה. הלוא נאמר "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו… והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא יימחה שמו מישראל". אדם שאין לו בנים ובני בנים עד סוף הדורות, נמחה שמו מישראל. במבט נצחי אין אסון גדול מזה, והתורה מצווה למנוע זאת. למה ייגרע שמו מישראל? ואם מצווה האח להקים לאחיו זרע שלא יהיה זרעו אלא רק יקום על שמו, קל וחומר שאם נוכל להוליד לו בן שיהיה ממש בנו – נעשה כך.
גם מצוות פרייה ורבייה איננה מתקיימת אלא באדם שגם אחרי מות בניו נותרים בנים הממשיכים הלאה (ראה אבן העזר א ו). המת אינו חייב במצווה זו כשם שאינו חייב באף מצווה, אבל אפשר ללמוד מכאן שתכליתה של מצוות פרו ורבו היא שיוסיף העולם להתקיים. מצוות פרו ורבו לא נועדה להשיג דבר בחיי האדם, אלא לקיים את העולם לאחר מותו (ולפעמים היא נחוצה גם כדי להקים את שמו של אבי המת, ולכן גם הוא צד בעניין).
ואם תאמרו: והלוא גם את מצוות ייבום אין מקיימים בימינו, נשיב: על הראשונים אנו מצטערים וכו'. נכון שחכמים לא למדו מייבום שצריך להחיות בן מזרעו, כי הם לא הכירו את הטכנולוגיה. מהסיבה הזאת גם בשום מקום לא כתוב שזה אסור. אז למה להמציא איסור בלי שום בסיס הלכתי, כשהסברה נותנת שזאת מצווה?
כמה טענות בפי המתנגדים ללקיחת זרע ממת, ואשיב עליהן. טוענים: והלוא המת אינו מקיים בכך מצוות פרו ורבו. נכון שמת אינו מקיים מצוות. ומה בכך? כאשר היבם מוליד בן בעבור אחיו המת, אחיו המת מקיים בכך מצווה?
טוענים שאין ראוי להוליד בן שיהיה מצבה חיה לאדם, וזאת טענה תמוהה. וכי יש אדם בעולם שלא נולד כדי להיות זכר לאביו לאחר מותו? כל אדם נולד בראש ובראשונה כדי להמשיך את חייהם של אביו ואבות אבותיו. בשביל זה אדם נושא אישה ומוליד בנים, כדי שימשיכו את דרכו לדורי דורות. לשם כך המין האנושי מתרבה. לפי ההגדרה של המתנגדים להולדת בן למת, כולנו מצבות חיות. בעבור כל הדורות שלפנינו.
טוענים הם: התורה עסקה במקומות רבים בצערו של היתום. קשה להיות יתום, ולכן ראוי לא להוליד יתום. ואני שואל: וכי האלטרנטיבה עדיפה? טוב לו שלא נולד? התורה לא מצווה למנוע את לידת היתום וקיומו. להפך, היא מצווה לסייע לו. גם אילו דיברנו כאן על הוֹלדת ילד, טוב לו שנולד משלא נולד. אבל כלל לא דיברנו על הולדת ילד. אנחנו מדברים על הולדת איש. אב, מחנך, לוחם, איש משפחה, איש מידות, איש תורה ומדע, ובעיקר: אבי שושלת גדולה לדורי דורות. על כל זה נוותר בגלל כמה קשיים בשנות הילדות? נקריב את הנצח למען ההווה?
בכל לידה לא מולידים ילד בשביל שיהיה ילד. מולידים דורי דורות. הלוא כך אנו מברכים בחתונה: והתקין לו ממנו בניין עדי עד. וכאדם הראשון שנברא לבניין עדי עד, כך כל חתונה לא נעשית בשביל ימי חיי החתן והכלה אלא בשביל מה שייוולד מהם לעדי עד. נכון שיש הרבה מצוות שנועדו להיטיב עם החתן והכלה בימי חייהם. ומה בכך? להבדיל, גם חברת האוטובוסים עוסקת בכל פרסומיה בעיקר בחשיבות שהיא מייחסת להיותה של הנסיעה נעימה, וזה כמובן חשוב מאוד, ועם זאת ברור שאיש לא יעלה לאוטובוס בשביל חוויית הנסיעה. המטרה של הנישואין היא להגיע ליעד.
כל אדם סופו שיהיה יתום, ובשביל זה הוא חי, כדי להמשיך את הדורות שלפניו אחרי מותם, ולהעביר את המסורת לדורות שאחריו, שיחיו אחרי מותו.
להוליד שתוקי שלא ידע מיהו אביו, או שיקרא אב לאדם שאינו אביו, ויחיה ללא מסורת משפחתית – ודאי שאסור (ולא מנימוקי טובת הילד, מנימוקים אחרים). אבל זה כלל לא דומה לענייננו. זהו ההפך הגמור. כאן יגדל ילד עם מסורת משפחתית רבת דורות ושנים, ויישא שם אבותיו. זה ההפך משתוקי, בהולדת הילד הזה אנחנו מלמדים שהעיקר במשפחה הוא ההמשכיות.
מהי משפחה? לפרץ משפחת הפרצי, לזרח משפחת הזרחי. פרץ וזרח עצמם מתו כ־200 שנה לפני שנכתב הפסוק הזה, ונקברו בביזיון בארץ ניכר. אבל משפחתם הלוא חיה וקיימת ותירש את הארץ לדורי דורות.
ולגבי ניוול המת. ניוול המת הוא שיהיה המת מוטל בביזיון. לקיחת איבר לכבודו, כדי להציל את המשך חייו, איננה ביזיון. אם מתירים אנו לקחת איבר להציל את חייו של אדם אחר, קל וחומר כדי להציל את חייו שלו עצמו. מסתבר אפוא שטוב להוליד בן למת. יש מקום לומר שאם למת לא הייתה אישה נוותר על המצווה הגדולה הזאת, ובלבד שלא נוליד בן מזוג שאינם נשואים. אבל יתר השיקולים מורים להפך.
