במלאת 20 שנה להתנתקות, ניתן לערוך מאזן כלשהו של הדרכים שפרץ וסלל המחנה הלאומי במישור התודעתי ושל אלו שהוא עדיין צועד בהן כמו בשביל עיזים.
מה שהמתנחלים שינו הוא קצב ההתנחלות בארץ. כך לדוגמה באופן מעורר השתאות מדי שבוע מוקמות חוות שתופסות שטחי מולדת ומונעות השתלטות ערבית, וכל זאת בהשקעה כספית פרטית של חלוצים ומגשימים.
השינוי התקשורתי שהתרחש הוא פנטסטי. גלי ישראל וערוץ 14 חוללו מהפכה של ממש. אין עוד צורך להאזין לתקשורת תבוסתנית, חתרנית ועוינת. יש תקשורת לאומית וציונית.
הרוח הגבית שמעניקים לממשלה כלי התקשורת הלאומיים סייעה לה בשעות המשבר של 'חרבות ברזל', הן מול הממשל ביידן והן מול שותפיו בישראל בכלל ובתקשורת השמאל בפרט. אפשר רק לשער מה היה עולה בגורל תוכנית ההתנתקות אילו הייתה אז לימין תקשורת כמו היום. כוחה ומעמדה של תקשורת הימין יכולים לעלות עוד יותר אילו כל אותם "הטובים לתקשורת", הרועים בשדות זרים (ערוצים 12, 13 ותאגיד כאן), היו נוטשים אותם ועוברים לתקשורת הימין. צעד שכזה היה מכרסם בלגיטימציה וברייטינג של כלי התעמולה האנטי־ציוניים והארסיים הללו.
עתה, משהתבססה תקשורת לאומית, יש לעלות קומה בעיצוב ופריצה של תודעה לאומית. זאת ניתן לעשות באמצעות צריכת תרבות לאומית, כפי שכתב משה שמיר בספרו 'העומדים בפרצה': "לכאורה, צריך הייתי לבקש לי כאן כותרת עברית. 'התחדשות' 'תחייה' 'לידה חדשה' – אומרות מה שדרוש שיתנוסס בראש הניסיון לעמוד נגד הזרם האנטי־ציוני בחיי הרוח שלנו, ואפילו להעז לבלום אותו".
בספרו 'מי לה' אלי' כתב דני רובינשטיין בעניין ההתיישבות ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, כי "את הצעד הגדול קדימה עשו דווקא אנשי הקיבוץ המאוחד… הם ולא אנשי גוש אמונים, עשו את המעשה שייקבע כדרך פעולה לעתיד: התנחלות בשטחים המוחזקים ללא אישור וארגון ממשלתיים".
תנועת 'גוש אמונים' שכללה ופיתחה את דרך הפעולה הזאת, אך לא השכילה לפתח יצירה רוחנית מודרנית שתלווה ותפאר את עשייתה ההתיישבותית. זוהי אם כן השעה לעודד יצירת תרבות לאומית. זאת ניתן לעשות על ידי צריכתה, שתיעשה אפילו באופן ממוסד, על ידי מועצת יש"ע או המועצות האזוריות. ספרי 'עם עובד' לדוגמה, היו נשלחים בזמנו לכל חבר הסתדרות. פעולה זו עודדה את הסופרים להמשיך ביצירתם.
חשוב לדעת כי המושגים שנוקט השמאל נגד המתנחלים כיום היו נחלתו בתקופה הציונית שלו. 'השומר הצעיר' הואשם בשנות השלושים על ידי הקומוניסטים שהוא "עוסק בשיטתיות בהשמדת הפועל הערבי ומוליך שולל אלפי פועלים (יהודים) ברשת האוטופיה של יצירת קומונה במשטר הקפיטליסטי וה'הרואיזם הקיבוצי'". גם האשמת המתנחלים בטבח 7 באוקטובר (עיין ערך סוכת חווארה) אינה דבר חדש. אחרי מאורעות תרפ"ט כתבו הקומוניסטים כי "כובשי העמק והשפלה הם בין האחראים העיקריים לדם חברון וצפת".
מה שהגן על השמאל מפני מסע ההכפשות הקומוניסטי היה התרבות שפיתח, אשר היללה ופיארה את מפעלו ההתיישבותי. תרבות ענפה וממוסדת, כמו 'ספריית הפועלים' ו'הוצאת הקיבוץ המאוחד', שירים כמו 'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר שמצוטט כאן בכותרת ותיאטרון 'צוותא'.
אולי גם הגיעה השעה שהמתנחלים יאמצו את משנתו של זאב ז'בוטינסקי, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב: "יש כוח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות. כוח זה יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים. תרבות דרכה לחדור בכוח כביר. במקום שמורגשת תרבותה המפרה – במקום שהיא יוצרת בהתמדה רמות חיים ועבודה גבוהות יותר. במקום שהיא גורמת בלי הרף לגילויי כל המרצים החיוניים, ללבלוב כל הנבטים – שם תביעתו של זר, שאינה מוצאת לה הד, דועכת ונרמסת במהרה".
השקעה בתרבות נותנת פירותיה לאחר שנים רבות, ולמרבה הצער ב־20 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, לא התפתחה תרבות לאומית שתיתן מענה (כמו בתקשורת) לתרבות הדקדנטית השמאלית. הראיה לכך היא העובדה שהטרמינולוגיה שקדמה להתנתקות, לא רק שלא נעלמה אלא רק התגברה. גם האשליה שמחיר הדמים שמשלמים המתנחלים במלחמה עתה, יקנה להם מקום של כבוד באתוס הישראלי, התנפצה. שינוי תפיסתי שכזה, בתחום התרבותי בקרב המחנה הלאומי בכלל והמתנחלים בפרט, ילמד שהסלוגן "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" אינו מה שאמר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, "צפצוף הזרזיר".
הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, חבר מערכת רבעון 'האומה' ומחבר הספר 'עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט'
