ראש הממשלה ושר הביטחון מנסים להסתתר מאחורי הסינר של הבעיה האיראנית, כדי להתחמק מעיסוק בנושא הבנייה ביו"ש | המערכת המדינית בישראל מנסה להשפיע על הממשל האמריקני לנקוט בקו דומה
כמה משרי הממשלה נאנחו כששמעו השבוע שוב את ראש הממשלה מזהיר אותנו ואת העולם מפני הסכנה האיראנית. "אין ספק שיש סכנה", אמר לנו אחד השרים, "אבל היא לא הסכנה היחידה. הציור שלה ככזאת עלול להשכיח אויבים ביטחוניים ובעיות אחרות בתחום הזה".
איראן עושה בימים אלה קאמבק גדול ומיוחצ"ן, והתזמון מעניין. לא שנתניהו הרפה אי פעם מהנושא האיראני, אבל הוא בהחלט הוריד מינונים למשך תקופה ארוכה. עכשיו יושב בבית הלבן נשיא שגם הוא מעלה את איראן על ראש שמחתו. נשיא שמחפש לנקוט יד קשה מול מישהו בזירה הבינלאומית כדי להוכיח שהוא בעניינים, כמנהיג המעצמה הגדולה. דונלד טראמפ, אגב, סימן את איראן ואת הסכם הגרעין עמה עוד לפני שידע שישב על כס הנשיא. עכשיו הם ראש ממשלה ישראלי ונשיא אמריקני מכהן. שניהם מעוניינים לסמן את איראן כאויבת הגדולה ביותר של העולם בכל דרך אפשרית.
השאלה היא האם מסתתר משהו משמעותי מאחורי מסע ההפחדה הזה. נאמר זאת כך: איראן היא בעיה של ישראל, אבל לדידה של מערכת הביטחון היא אחת מסל של בעיות. אז מדוע דווקא היא נבחרה להיות מרכזית ברטוריקה של הנשיא אמריקני, בצורה שמתחילה להזכיר את כמות האזכורים של הנושא אצל נתניהו – בערך פעמיים ביום בשבועות האחרונים?
גורם מדיני בכיר מנסה לקשור בין שני אירועים שהתרחשו השבוע. האחד הוא הדחיפות של הנשיא טראמפ לצלצל ולשוחח עם נתניהו בזמן חקירה משמעותית, עד כדי קטיעתה למשך 40 דקות. האירוע השני הוא הכרזה של מחלקת המדינה בלילה שבין יום שלישי לרביעי, לפיה תסייע בשיתוף הממשל לגבש רעיונות חדשים לקידום תהליך השלום וליצור מחויבות פלשתינית לנושא.
הגורם רומז שהמס שמשלם נתניהו על המתקפות של טראמפ נגד האיראנים, מרכך את עמדתו בנושא המדיני. פתאום מדברים על חידוש התהליך, על רעיונות חדשים, על אפשרות להחיות את המגעים שהיו בהקפאה עמוקה. בישראל באופן עקרוני מדברים פחות. בממשל האמריקני לא רק שמדברים, אלא מדברים על צעדים אופרטיביים.
אז נכון שהממשל הנוכחי שונה מהותית מקודמו. היה אפשר להבין זאת בין היתר מפגישה שערכה בלילה שבין שלישי לרביעי שגרירת ארצות הברית באו"ם, ניקי היילי, עם השגריר הפלשתיני ריאד מנסור. הנציג הפלשתיני, שהתרגל לגישה שונה מהאמריקנים, ניסה להשמיע את עמדתו לראשונה בפני הנציגה שתעבוד מולו בשנים הקרובות ונתקל במקלחת צוננת. היילי דרשה ממנו להפסיק את ההסתה של הרשות הפלשתינית נגד ישראל. היא הדגישה בפניו את הצורך במשא ומתן ישיר בין הרשות הפלשתינית לישראל, במקום פנייה למוסדות האו"ם.
אבל פרט לשינוי, הממשל חותר בכל כוחו, או ליתר דיוק טראמפ מוביל עמדה לפיה הוא רוצה לשים חלק מיהבו בהסכם שלום שהוא אישית ידאג לו בין ישראל לפלשתינים. עכשיו רק נותר לעשות אחד ועוד אחד, לראות כיצד נתניהו דוחה את הצעת הסיפוח של מעלה אדומים, איך הוא רומז שהממשל יכעס אם ישראל תבנה באופן משמעותי בהתיישבות או תקים יישוב חדש למפוני עמונה במקום שבו בחרו. כנראה שלכל זה מספיקה שיחת טלפון אחת בתזמון הנכון שעוסקת, איך לא, באיראן.
מה אומר הדוד סם?
מי שמלבה את העיסוק האינטנסיבי בעניין, ואף עשה זאת השבוע במהלך ביקור בוושינגטון, הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן. יחד עם נתניהו, הוא מעניק חשיבות לדברים מסוימים על פני האחרים. כך לדוגמה, נרתם שר הביטחון להדוף את הצעת החוק לסיפוח מעלה אדומים שהייתה אמורה לעלות השבוע בוועדת השרים לחקיקה. ל'בשבע' נודע שגם בשבוע הבא ההצעה לא תיכלל, באופן כמעט ודאי, בסדר היום של הוועדה.
ליברמן הגדיל לעשות, וטען כי "קיבלנו מסר לפיו החלת ריבונות בהתנחלויות תגרור משבר עם ארצות הברית". ובכן, הלכנו ובדקנו. לא מניה ולא מקצתיה. פקידים אמריקניים אמרו לנו בתגובה לדברים כי להם לא ידוע על מסר כזה. פקיד בכיר שעמו שוחחנו ציין כי "בשיחות בין נתניהו לנשיא וסגנו, עלתה סוגיית ההתיישבות וסוכם לפעול תוך שיתוף פעולה וקביעת מנגנוני עדכון מוקדמים". בקיצור, לדידו, האמריקנים לא רוצים להיות מופתעים מאף צעד של ישראל ולהיות ערוכים להגיב.
אז מדוע משתמש ליברמן בטיעון הזה, שנשמע כאילו נוצר אצל אותו כותב מסרים של ראש הממשלה נתניהו? ההסבר פשוט: כשאתה מציב לעצמך גבולות שהם פחות מהמקסימום שלך, סביר להניח שהמתבונן מבחוץ יאמץ אותם גם כן.
ליברמן ונתניהו שבים ומעבירים לציבור מסרים שלא הרבה השתנה בסוגיית ההתיישבות. 'כן', הם אומרים, 'יש ממשל אוהד, אבל צריך לעשות הכול במתינות, לאט. לא להרגיז את הדוד סם'. הם ישתדלו לחמוק מהשאלה אם לאותו דוד סם אכפת יתר על המידה אם יקום יישוב חדש למפוני עמונה.
מה שעושים השניים הללו – וזאת על פי פרשנים אמריקניים שרואים את הסיטואציה מרחוק – הוא לייצר לממשל עמדה. שהרי אם ישראל אומרת שלדעתה זהו זמן טוב לרסן את הבנייה בהתיישבות, יראו אנשי טראמפ ויאמרו: זה כנראה הזמן לכך, ועל כן עלינו לנזוף אם יהיו חריגות מהקו הזה.
מחלקת המדינה האמריקנית ממילא מתדרכת ועונה לכל שאלה בנושא, בצורה שמבהירה שדבר לא השתנה בעמדה האמריקנית בנושא ההתיישבות, חרף ניסיונות הבהרה של יועצים ומקורבים לנשיא, שכנראה עדיין לא תפס שליטה על כל מוקדי הכוח.
מדוע נתניהו עושה זאת? מיד נשיב על כך בהרחבה. מדוע ליברמן פועל כך? הוא מעוניין שנתניהו יאמץ את התוכנית המדינית שלו, הכוללת חילופי שטחים. הוא פוסל כל רעיון אחר ויכול להיות, אם כי אין לכך שום אישוש, שהוא מתואם עם ראש הממשלה, שבעצמו ממעט להתבטא בסוגיות הללו.
אלא שעל רקע הממשלה הקיימת, שרובה רוצה בקידום הסיפוח ושריה אף תקפו באופן פומבי את שר הביטחון על דבריו נגד הסיפוח, נראה שראש הממשלה לא יוכל למשוך את התנגדותו לעד. יש לו קואליציה לנהל. בבית היהודי מתכוונים לפעול בתקיפות לבניית היישוב למפוני עמונה במקום שבו בחרו. ח"כ יואב קיש, שהתקרב בחודשים האחרונים לראש הממשלה, דורש להעביר את הסיפוח ועושה גם בעיות עם חוק חזקת הגיל הרך, שנראה שהקואליציה מעוניינת לקבור.
מה יגבר כאן? הרצון להיות מתואם עם האמריקנים או יצר ההישרדות הפוליטי? כשמדובר בנתניהו, היצר הפוליטי גובר בדרך כלל על הכול.
נתניהו מוכן להקפאה
דוגמה לאותו יצר פוליטי אפשר לראות בסיפור שפרסם ברק רביד השבוע ב'הארץ'. תקציר הדברים: נתניהו גיבש, בניסיון להכניס את הרצוג לממשלה לפני כחצי שנה, יוזמת שלום אזורית. במסגרת זו הוא הסכים לפשרות טריטוריאליות שהיו יכולות לכלול פינוי יישובים כדי ליישם את פתרון שתי המדינות וגם ריסון משמעותי ביותר של הבנייה בהתיישבות.
אז מה בדיוק היה שם? לזכות נתניהו ראוי לציין שהוא לא היה מוכן לבשר לציבור על הקפאה, גם אם המסמך הזה, שהועבר לדיון אצל בכירים מצרים, ירדנים ואמריקנים היה יוצא אל הפועל. עם זאת, הוא היה מוכן להקפאה שקטה של כל מה שאינו מצוי בגושי ההתיישבות. הוא גם הסכים להקפאת בנייה כזו, אם לא יחל משא ומתן, כצעד בונה אמון. הטענה היא שבדיוק באותה תקופה פרץ במלוא עוזו משבר עמונה, שסיפק לנתניהו תירוץ לרדת מהעץ הגבוה הזה, שלא בטוח שהיה מעוניין בו בכל מאודו.
נתניהו עצמו מתנער ואומר כי הפרסומים שגויים. שרי הבית היהודי לא עשו לו חיים קלים. בישיבת הממשלה הם שאלו והיקשו על ראש הממשלה. הוא טען בתגובה כי "מדובר בקרבות פנימיים במפלגת העבודה ומנסים עם סיפורי מעשיות לגרור אותנו פנימה. אל תיגררו להדלפות".
השרה איילת שקד העירה לנתניהו שהמדליף היה ג'ון קרי, מזכיר המדינה הקודם, ולא מפלגת העבודה. נתניהו דבק בעמדתו. השר נפתלי בנט ביקש מנתניהו לאשר את עצם קיומו של המסמך, אך ראש הממשלה התחמק.
בשורה התחתונה הפרסום הזה לא מחדש דבר. נתניהו השתמש ביוזמת השלום הזאת כקלף מיקוח פוליטי מול העבודה. בבית היהודי צריכים דווקא להיות מרוצים, שכן נתניהו העדיף ממשלה יציבה איתם מאשר לצאת להרפתקה עם מפלגת המחנה הציוני. נתניהו גם ידע באותה תקופה כי לא בטוח שהרצוג יכול להביא איתו נדוניה משמעותית של חברי כנסת ממפלגתו – כזו שתיקח את שמה ואת תקציביה של מפלגת העבודה.
אבל שלא יהיה ספק: נתניהו היה מוכן לפשרה טריטוריאלית. נתניהו היה מוכן להקפאה שקטה. אמנם לצרכים פוליטיים, אבל במקום שבו הפוליטיקה נמצאת בראש סדר העדיפויות והיא המכוונת את יתר ההחלטות, יש בהחלט מקום לדאגה.