השבוע שהיתי במשך כמעט יום שלם בבית החולים עם חמותי האהובה, שהייתה צריכה לעבור צנתור.
כשאתה נכנס לבית חולים, הדבר הראשון שעליך להיפרד ממנו הוא השעון. זוהי ממלכה עם חוקים משלה וזמנים משלה, ובתור חולה, או במקרה שלי מלווה של חולה, המעמד שלך משתנה ברגע שפסעת פנימה. מצד אחד, זו חוויה קשה לאבד את השליטה על המציאות שלך ולעבור לזמן בית חולים ולחוקי בית חולים. לחכות ולחכות ולחכות, ולקבל את זה שבכל פעם שאתה שואל מה קורה, עונים לך: תחכה.
ומצד שני, כשההמתנה נגמרת נס מופלא מתחולל מול עינינו, מופלא כל כך עד ששכחנו להתפעל ממנו. בעבר רק ברגע של התקף אנשים היו מגלים את הסתימה שנוצרה להם בעורקים, מונעת מהלב לפעום כסדרו ומפריעה להם לנשום, ללכת ולתפקד. לא פעם זה היה מאוחר מדי. כיום מצלמה זעירה מוחדרת דרך היד, נוסעת לאורך כלי הדם עד ללב, ובתהליך שאורך פחות משעה – הופכת את החולה לאדם חדש!
שמונה שנות חיים במתנה
זו איננה הפעם הראשונה שבה אני מלווה קרוב משפחה לצנתור. לפני כמה שנים היה אבי זיכרונו לברכה חולה מאוד. מצבו הרפואי המורכב בשילוב גילו המתקדם סיכנו אותו מאוד. הרופאים הסבירו לנו שאם הוא לא יעבור צנתור בדחיפות, ככל הנראה לא ישרוד. מצד שני, בגלל שלל הבעיות שלו היה מסוכן עד בלתי אפשרי לעשות לו צנתור, והם סירבו לבצע את ההליך הזה. התלבטנו רבות מה לעשות. מכיוון שבבית החולים שבו שהה לא הסכימו להתקדם, העברנו אותו לבית חולים אחר.
היה זה בית חולים בפריפריה, מקום פשוט למדי עם תדמית לא מוצלחת כל כך. בית החולים כולו נראה מיושן מאוד, חוץ ממחלקה אחת: קרדיולוגיה. כשהגעתי לשם לראשונה ממש נדהמתי מהפער בין המחלקה המטופחת, המאובזרת והמושקעת לבין שאר המחלקות המיושנות. התברר שאת המחלקה מנהל פרופסור שעבד קודם לכן בבית חולים מוכר ונחשב מאוד, ונודע כאחד הקרדיולוגים המומחים ביותר בארץ. עם זאת, התקשורת שלו עם החולים הייתה מורכבת. הוא היה אדם מאוד לא אמפתי, וחולים רבים התלוננו על כך. כתוצאה מתכונה זו נאלץ לעזוב, וכך הגיע לבית החולים הפשוט הזה.
כששוחחנו איתו נתקלנו גם אנו, בנותיו של אבי, בחוסר האמפתיה הזה. אך דווקא בעבורנו זה היה נס גלוי. הוא הסביר לנו בלי הרבה רחמנות שימיו של אבא ממילא ספורים. אם לא נעשה לו צנתור – הוא ימות מהתקף לב בקרוב ממש, ואילו צנתור יכול להצליח ויכול גם שלא. הדברים נאמרו לנו בקשיחות רבה, אך דווקא חוסר ההזדהות שלו עם רגשות החולה גרמו לו ולנו, אחרי התייעצות עם רבנים, ללכת על זה. אבי עבר את הצנתור בהצלחה וחי אחר כך עוד שמונה שנים. אומנם הוא סבל כאמור מבעיות אחרות שהקשו עליו, אך הלב שלו נותר חזק ואיתן עד יומו האחרון.
אז תודה להשם שהצנתור של חמותי עבר בשלום, ואני מתפללת מכאן שהשם יאריך ימיה בטוב וישלח שפע של בריאות לנו ולכל עם ישראל.
סלמון בציפוי בצק פילו עם סלסה ורדה.
סלסה ורדה (verde) זהו שמו המקסיקני של רוטב ירוק, עסיסי וחמצמץ שמתחבר באופן מושלם עם הדג. טוחנים בבלנדר ידני את כל חומרי הרוטב יחד, ואפשר לשנות את עשבי התיבול לפי מה שיש לכם במקרר או במכולת. הציפוי הפריך והקראנצ'י של הפילו הופך את המנה הזאת לחגיגה של ממש.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
25-20 דקות
8 מנות
8 פרוסות פילה סלמון (או כל פילה דג אחר)
4 דפי בצק פילו
1/3 כוס שמן או שמן זית למריחה
שומשום לפיזור
לסלסה ורדה:
4 שיני שום קלופות
1/4 חבילת כוסברה, עלים בלבד
1/3 כוס עלי בזיליקום
1/4–1/2 פלפל חריף ירוק (לפי הטעם)
כף חומץ
כפית סוכר או דבש
מלח ופלפל
3 כפות שמן זית
מחממים תנור לחום של 200 מעלות. טוחנים יחד את כל מרכיבי הסלסה עד לתערובת אחידה אך לא לגמרי חלקה. טועמים ומתקנים תיבול.
לוקחים דף פילו, מורחים עליו מעט שמן וחוצים. מקפלים כל חצי לשניים. מכינים בצורה זו את כל הפילו. מניחים על מלבן פילו אחד פרוסת סלמון, מורחים את הסלסה על החלק העליון של הדג ומעט גם על השוליים. מהדקים את הפילו על שולי הדג וחותכים את השאריות המיותרות, כך שהחלק העליון נשאר גלוי. הופכים קלות את הדג המצופה ומפזרים שומשום על השוליים בשני הצדדים. מעבירים לתבנית התנור כשהיא מרופדת בנייר אפייה או לתבנית בינונית. מכינים באותו אופן את כל פרוסות הדגים ומכניסים לתנור.
אופים למשך 25-20 דקות, עד שהסלמון קפיצי למגע והפילו זהוב. מגישים חם.
לתגובות:
***
