רייטינג זה לא הכול

באמצע ריאיון שהעניק לדודו כהן, כתב מגזין 'רייטינג', קם הזמר אבי ביטר והביא מגבת כדי לנגב את הזיעה שניגרה ממצחו. כהן הקשה עליו, תקף אותו וניסה להכשיל אותו בלשונו. ביטר ניסה להשיב ולתרץ, אבל בשלב מסוים כבר הבין שמהריאיון הזה לא תצמח לו ישועה. על הריאיון ההוא שילם ביטר מחיר אישי כבד, בעוד כהן גרף ממנו הון ברמה המקצועית וזכה לשדרוג משמעותי.

באותם ימים היה כהן צעיר בן 21 שהשתלב במהירות בעיתון הטלוויזיה והבידור הכי ברנז'אי ותל אביבי שהיה אז. זו הייתה הכתבה הראשונה שלו במגזין, והוא הופתע לגלות שהיא קיבלה תמונת שער, ולא סתם שער, אלא כזה ששמו מתנוסס עליו – כבוד ששמור בדרך כלל לכותבים ותיקים ומוכרים בלבד. ביטר, לעומת זאת, פוטר לאחר הריאיון מערוץ 'בריזה' ששודר בזמנו ב־YES, אחרי שצוטט בכתבה בכמה ביטויים שלא מצאו חן בעיני מנהל הערוץ.

"הוא היה שבור מהפיטורין. אני חשבתי יותר על ההצלחה שלי להוציא ממנו 'בשר', ועם זאת הזדהיתי עם כאבו ושנינו המשכנו את חיינו", משחזר כהן בריאיון ל'בשבע'. "שנה או שנתיים לאחר מכן, כשהתקשרתי אליו כדי לקבל תגובה לאייטם מסוים והצגתי את עצמי – 'היי אבי, מדבר דודו כהן מ"רייטינג", מה שלומך?', הוא ירה בחזרה: 'איזה דודו, שהרס לי את החיים?!'"

"תגיד, מה עשיתי לך?!"

דרך ארוכה ומיוחדת עבר איש התקשורת דודו כהן. ככל הנראה הוא העיתונאי היחיד בישראל שעשה את הדרך מהתקשורת הכללית לתקשורת הדתית, במקביל לתהליך חזרה בתשובה שעבר. זה החל מכתיבה ועריכה במקומון הצפוני 'מידע 8', דרך מגזין 'רייטינג' הפופולרי, עיתון 'מעריב', אתר mako, 'מקור ראשון' ו'בשבע', וכיום הוא עורך אתר ועלון 'הידברות'. בימים כתיקונם הוא נמצא בצד של המראיין, אך לרגל הוצאת ספרו החדש, '50 מפתחות – המדריך הלא רשמי לחיים' בהוצאת ידיעות ספרים, עובר כהן לרגע אחד לצידו השני של המתרס.

לפני כשלוש שנים הוא סגר מעגל עם אבי ביטר, כשראיין אותו לערוץ 'הידברות'. "יש לי הרבה חרטה וייסורי מצפון על דברים שכתבתי באותם ימים", הוא אומר בכנות. "לא מזמן פתחתי קלסרים, ולא האמנתי איזה חוצפן הייתי. הספדתי את הקריירה של אריק איינשטיין, קטלתי את ברי סחרוף והעלבתי רבים אחרים. הייתי ילד בן 19 שיושב בקריית שמונה, ממליך מלכים ומעליב אנשים אחרים".

במבט לאחור, כמבקר תרבות בדימוס, הוא לא מהסס לקבוע שתחום הביקורות בעייתי מאוד, בלשון המעטה. "במשך כשמונה שנים הייתי מבקר המוזיקה הישראלית של 'רייטינג', ובמשך שלוש שנים ביקרתי גם ב'מעריב'", הוא כותב באחד הפרקים בספרו החדש, "ניסיתי להיות עדין, אבל עדיין היו נפילות. עד היום אני זוכר שכתבתי ביקורת נוקבת על אומן שהיה בן עירי, קריית שמונה, ויצא לעיר הגדולה כדי לעשות קריירה. רציתי להוכיח שאני לא עושה הנחות לבני העיר שלי, למרות שכלל לא הכרתי אותו אישית ולא נפגשנו מעולם – וקטלתי אותו קבל עם ותפוצה של מאות אלפי קוראים. בבוקר הפרסום הוא התקשר אליי, הציג את עצמו ושאל 'תגיד דודו, אנחנו מכירים? עשיתי לך פעם משהו רע? אני שואל כי אני באמת לא מבין מאיפה ההשתלחות הזו. זה נראה ממקום לא ענייני בכלל'. לא ניסיתי לתרץ, אלא פשוט הודיתי בטעותי וביקשתי סליחה ומחילה. באמת לא הבנתי מאיפה הייתה לי התעוזה והחוצפה לכתוב כך על אדם, שכל חטאו היה שהוציא שיר שלא התחברתי אליו".

כהן לא מהסס להכות על חטא ולפרסם את הסיפורים הללו ברבים. כשאני תוהה באוזניו מאיפה האומץ לשתף, הוא משיב בפשטות: "היום לא צריך להיות עיתונאי כדי לפגוע. הרי ברשתות החברתיות כל אחד יכול להגיע לתפוצה רחבה, ומאוד קל להיגרר לדבר הזה. אם מישהו יקבל חלק קטן מהתובנות ב־50 פרקי הספר, שכוללים עוד המון דוגמאות וסיפורים מכל תחומי החיים – והיה זה שכרי", הוא אומר.

טריק המעטפות הוביל ל'רייטינג'

דודו כהן (46), נשוי ואב לחמישה, הוא תושב קריית שמונה, אליה חזר לאחרונה לאחר קרוב לשנתיים שבהן היה מפונה מביתו. הוא נולד להורים שעלו ממרוקו היישר לקריית שמונה. "אמא הייתה עובדת במפעל טקסטיל ואחרי זה מטפלת במעון, ואבא היה צבע", הוא מספר. העובדה שיצא להם בן עיתונאי היא בהחלט לא צפויה. "הייתי די חריג", הוא מעיד על עצמו. "שמעתי מוזיקה שאף אחד מסביבי לא שמע, והייתי תולעת עיתונים וגם ספרים. מדי יום הייתי שואל מהספרייה העירונית שני ספרים ומסיים לקרוא אותם באותו יום. אפשר להבין לבד שהחיים החברתיים שלי לא היו עשירים במיוחד, מה שהתבטא בהמשך בחוויות לא פשוטות".

אל תחום העיתונות הוא הגיע בלי תכנון מוקדם. "בחיים לא חשבתי שאהיה עיתונאי, שאכתוב לפרנסתי, או אפילו אערוך", הוא מספר. "התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, שלחתי אותם לעיתון המקומי, 'מידע 8', וקיבלו אותם. יום אחד, כשהייתי חייל, ראיתי שכתב התרבות עוזב, והוא המליץ: אם אתם טובים בכתיבה, בואו תכתבו. התקשרתי למקומון, העורך דאז זכר אותי מהסיפורים הקצרים וקיבל אותי לעבודה. כך התחלתי לכתוב. זה היה בתחילת השירות הצבאי שלי. במהלך כל השירות הצבאי כתבתי. לקראת הסוף ראיתי שהעורך עוזב, הצעתי לבעל העיתון שאמלא את מקומו ולהפתעתי הוא הסכים. זאת הייתה סיטואציה מוזרה. הייתי בסך הכול ילד בן 21, וערכתי את הטקסטים של מנחם הורוביץ ואנשים בני 60 שהיו יכולים להיות הסבא שלי. זה היה מאוד לא טבעי, אבל זה עבד. באתי חדור מוטיבציה ושיניתי את העיתון. מבחינתי, חייתי את החלום".

במקביל הוא התחיל לכתוב גם במגזין 'רייטינג' המנוח. הדרך לשם הייתה משעשעת במיוחד. "הייתי גרופי של 'רייטינג'", משתף כהן. "הייתה שם כתיבה שנונה ומצחיקה, בכל פעם הייתי יושב עם העיתון ונקרע מצחוק. העורך הראשי, יובל נתן, כתב פעם בדבר העורך: 'הרבה רוצים לכתוב אצלנו, אבל אנחנו מלאים, קחו את זה בחשבון'. חשבתי לעצמי: מה אני יכול לעשות כדי לבלוט בכל זאת? אז בכל שבוע, כשיצא 'מידע 8', תלשתי את שני העמודים של מדור התרבות שכתבתי, הכנסתי למעטפה. כתבתי 'לכבוד יובל נתן' ואת כתובת המערכת – ושלחתי. בלי לכתוב מי אני, מה אני, בלי מכתב מקדים. ככה עשיתי מדי שבוע".

אחרי חודשיים של שליחת המדורים בהתמדה, שלח כהן מייל רשמי: שלום יובל, זה אני ששולח אליך את המעטפות הלא ברורות האלה. אני יודע שאתם מלאים והכול, אבל אשמח לכתוב אצלכם. "בתוך כמה שעות קיבלתי מענה: 'אחרי שהפכתי לקורא קבוע בעל כורחי, אני מציע לך את הדיל הבא: תן לי חמישה רעיונות לכתבות, ונתקדם הלאה'. משם זה התחיל. ראיינתי את השמות הכי גדולים בתעשיית התרבות והבידור. שמונה שנים וחצי הייתי שם, ובמקביל שי גולדן גייס אותי ל'תרבות מעריב'".

כהן גדל בבית מסורתי. בתחילה למד בבית ספר ממלכתי־דתי, ובשלב מסוים עבר לתיכון חילוני. אחרי שסיים את השירות הצבאי, אחיו שמעון חזר בתשובה. לא עבר זמן רב עד שדודו צעד בעקבותיו. "אני חייב לשמעון הרבה מהזכויות של התשובה שלי", הוא מציין. החזרה בתשובה גם סימנה את סוף דרכו בעריכת המקומון הצפוני. "כשערכתי את 'מידע 8', היה בעיתון מדור רכילות שבו הופיעו גם תמונות לא צנועות במיוחד. יום אחד שמעון בא אליי: 'דודו, שמעתי שמחטיאי הרבים אין להם חלק לעולם הבא. אתה שם תמונה בעייתית בעיתון שמודפס ב־15 אלף עותקים – כך שאתה מכשיל 15 אלף אנשים ואולי גם יותר'. זה נורא הפחיד אותי. לא רציתי לקחת דבר כזה על הכתפיים שלי", הוא משחזר.

באותם ימים התמודדו דודו ורעייתו אסתר עם בעיות פוריות. "שנתיים אחרי החתונה עדיין היינו בלי ילדים. התחלתי להבין שאולי אני צריך לעשות איזשהו צעד, לא רק לבקש מהקדוש ברוך הוא, אלא גם לתת מעצמי ולהתקרב אליו. זאת הייתה חשיבה תמימה של בעל תשובה. ברור שזה לא אחד ועוד אחד", הוא מסתייג.

כחלק מהטלטלה שעבר במסגרת אתגרי הפוריות, הוא נתקל בכל מיני באבות והבטחות לישועות ללא כיסוי. "לצערי, זאת תעשייה ענפה", הוא מאבחן. "גם היום זה עדיין קיים. אבל במצב של ייאוש אתה לא רוצה להקשיב, כי אתה רוצה בכל זאת להיתלות במשהו. רופא בכיר מאוד אמר לנו במפורש: 'לאור הבדיקות לא יהיו לכם ילדים, נקודה'. התוצאות של הבדיקות היו אכן חד־משמעיות. היום ברוך ה' יש לנו חמישה ילדים".

"זה היה מייסר מאוד", הוא נזכר. "לא ישנתי בלילות מרוב דאגה. הייתי מסתכל על הקריירה שלי ואומר לעצמי: 'אוקיי, אז הצלחתי, השם שלי כתוב על שער העיתון, אבל מה כל זה שווה אם בסוף אשאר בלי ילדים, שזה הדבר הכי טבעי שלכולם יש? זה מאוד איפס וכייל אותי, גם ברמת האגו גם ברמת חיפוש התכלית בחיים".

השילוב בין בעיות הפוריות לחשש מפני החטאת הרבים גרם לכהן להתחיל להעלים תמונות לא צנועות מהעיתון. "כשהיו מביאים לי תמונות בעייתיות, הייתי פשוט זורק את זה במגירה", הוא נזכר בחיוך. "במקרים של תמונות ממש חשובות, שהבעלים של העיתון היו מבקשים לפרסם, הייתי שם את כיתוב התמונה על המקומות שצריך להסתיר". הפיצוץ היה רק עניין של זמן. "הבעלים של העיתון ביקש להכניס תמונה שהיתה חשובה לו, וממש כולה הייתה בעייתית. גם הטריק עם הכיתוב כבר לא תפס כאן. ניסיתי להתחמק, אבל הוא התעקש. הבנתי שכבר אי אפשר להסתיר את זה, ואמרתי שאני פשוט לא יכול לעשות את זה. הוא אמר שאם כך אני צריך להתפטר, כי זה לא עיתון דתי ואני חייב ללכת לפי הקו שלו. התפטרתי בו במקום. כיום אנחנו בקשר טוב, ויש לו אפילו הקדשה בספר, כי בכל זאת הוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה. אבל ככה זה נגמר בזמנו".

התגובות שכהן קיבל באותם ימים על הצעד שנקט היו לא פשוטות. "כולם מסביב אמרו לי: 'אתה נורמלי? זו פרנסה, תמצא לפחות איזה פתרון ביניים'. אבל הלכתי במסירות נפש של ראש בקיר, למרות שזו הייתה עבודה מאוד נוחה ומשתלמת. שכר של משרה מלאה ליומיים עבודה בשבוע בלבד". אך מאז, דלתות החלו להיפתח אחת אחרי השנייה. "זמן קצר אחרי זה קיבלתי הצעות מ'מעריב', 'מקור ראשון', mako, ובהמשך השתלבתי גם ב'בשבע' וכמובן ב'הידברות'. ברוך ה', אחרי שלוש וחצי שנים גם נולדו לנו תאומים, בן ובת".

חייזר דתי במערכת 'מעריב'

עם הזמן, ניצני ההתעוררות שעבר קרמו עור וגידים לתהליך תשובה מלא, בעיקר באמצעות הרב זמיר כהן, אותו הכיר בעקבות ריאיון שערך איתו למגזין 'רייטינג'. בתווך היה שלב ביניים, שבו עדיין גישש את דרכו. "אני זוכר את עצמי נוסע באוטובוס בקו 845, מקריית שמונה לתל אביב, כדי לראיין את הסלבס הכי גדולים והכי לא קשורים ליהדות. בדרך באוזניות, בנגן MP3, הייתי יושב ושומע שיעורים של הרב זמיר כהן, הרב יצחק פנגר ורבנים נוספים. התחלתי לטפח יחסי אהבה־שנאה עם המקום שבו עבדתי. מצד אחד הניכור גדל, ומצד שני לא הייתי בשל לשינוי חד".

הדיסוננס שחווה כהן באותם ימים הוביל להרבה סיטואציות מוזרות. "התחלתי לחבוש כיפה, אך כשהגעתי לבניין 'מעריב', שבו נמצא 'רייטינג', הורדתי ושמתי אותה בכיס, מכיוון שהעורך דאז מאוד לא היה בעניין של יהדות, בלשון המעטה. הייתה ישיבת מערכת שבה העורך שאל, לקראת הבחירות הקרבות, מה כל אחד מצביע. כמעט כולם הצביעו מרצ או שינוי. הייתה אפילו אחת שהצביעה חד"ש. רק אני, הפרובינציאלי מקריית שמונה, מצביע ש"ס. לא היה לי אומץ בכלל להגיד את זה. הרגשתי כמו חייזר, כמו עכבר הכפר שהסתנן איכשהו לעיר הגדולה".

לקראת סוף הכתיבה במגזין 'רייטינג', לאחר החזרה בתשובה, הוא התחיל לשים דגש על מהפכת המוזיקה היהודית. "כתבתי שם על עמיר בניון, עובדיה חממה, שולי רנד, אלבומי פיוטים שיצאו אז על ימין ועל שמאל, סיקרתי את הקמת ערוץ 'הידברות' וראיינתי את הרב זמיר כהן. אני זוכר את עצמי מקבל את העיתון, תולש את שני העמודים שלי, מכניס לקלסר, אפילו לא מדפדף בשאר העיתון וזורק אותו לפח. שאלתי את עצמי עד מתי אוכל לחיות עם הדיסוננס הזה. הייתה אפילו תקופה של שנה שבה כתבתי במקביל ב'רייטינג' – חילוני לחלוטין, ב'מקור ראשון' – דתי־לאומי, וב'הידברות' – לבעלי תשובה וחרדים. איכשהו הכלתי את השוני, ולכל כלי תקשורת כתבתי בשפה שונה ולקהלים שונים. בשלב מסוים התחלף שוב העורך ב'רייטינג', ואז החלטתי שזהו, באמת מיציתי".

לפני כ־15 שנים החל כהן לערוך את הניוזלטר השבועי של אתר 'הידברות', ומאז המשרה שלו הולכת וגדלה. כיום ישנם שבעה תחומים שהוא אחראי עליהם בתפקידו כמנהל מחלקת הדיגיטל ב'הידברות': אתר הידברות, עם 6-5 מיליון כניסות בחודש; עלון הידברות, 'עונג שבת', שמופץ ב־300 אלף עותקים מדי שבוע; אתר 'עולם הילדים' – תכנים כשרים לילדים, עם אלפי מנויים; מעצמת סושיאל שמחזיקה כמעט מיליון עוקבים; האפליקציות השונות של 'הידברות', כולל אפליקציה חדשה תואמת טיקטוק – רק למהדרין; הפקות הדיגיטל שאחראיות על התוכניות של עודד הרוש, חני ליפשיץ, מורן קורס, גולן אזולאי ועוד, כמו גם פודקאסטים שונים, סדרות רשת ותוכני הומור. בימים אלה הוא מתכנן פתיחת מחלקה חדשה בשפה האנגלית, עם מטרה להקים בקרוב את אתר 'הידברות' באנגלית, עמודי סושיאל ועוד.

כחלק מהרצון לשמור על עצמו ולא לצעוד עם העדר, חשף כהן את העובדה שהוא אחד העיתונאים הבודדים בישראל שלא מחובר לעולמות הסושיאל. "אין לי פרופיל ברשתות החברתיות השונות", הוא מצהיר. "סגרתי את הפייסבוק שהיה לי, ומעולם לא פתחתי טיקטוק או אינסטגרם. הרגשתי שזה ממכר. אתה מעלה פוסט וכל רגע בודק מה אמרו, מה כתבו, כמה לייקים. זה גם הרבה שופוני או מציצנות בחיים של אחרים – תראו איפה הייתי, מה עשיתי, הייתי בחופשה, הייתי פה, הייתי שם. הרגשתי: למה אני מבזבז זמן כדי לראות אנשים אחרים? ולמה אנשים צריכים לבזבז זמן לראות אותי? את מי זה באמת מעניין?"

השראה ספרותית מרענן שקד

כמו רוב תושבי קריית שמונה, גם משפחת כהן נאלצה להתפנות מביתה עם פרוץ המלחמה לפני קצת פחות משנתיים. "שמענו על המלחמה יחסית מאוחר, רק בסביבות אחת בצהריים", הוא משחזר. "התחלנו לשמוע כל מיני חצאי משפטים מהשכנים. לא היה לי ברור מה קרה, עד שבנות דודות של אשתי התחילו להתקשר. הן יודעות שאנחנו דתיים, אבל הן חששו מפלישה בצפון".

בפועל לא קרה כלום בצפון, בחסדי שמיים.

"לדעתי זה הנס הכי גדול של המלחמה, שזה לא קרה", הוא אומר. "אנחנו גרים בשכונה הכי צפונית בקריית שמונה, הכי קרובה לגבול. בתוך חמש דקות על אופנועים – חיזבאללה היו יכולים להיות אצלנו בבית. נסענו למחרת. לקחנו איתנו דברים לשבוע־שבועיים. אף אחד לא דמיין שיקח לנו כמעט שנתיים לחזור".

התחנה הראשונה הייתה אצל הורי אשתו בנתניה. לאחר מכן פנה אליו קולגה בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "יש יהודי עשיר שמתגורר בארצות הברית, ומחזיק דירה ריקה ברחביה. הוא מוכן לתרום את הבית שלו למפונים מהמלחמה. בוא תיכנס לשבוע־שבועיים", הציע לדודו, שלא הבין שהוא ומשפחתו עומדים להיכנס לבית חלומות יוקרתי ומושקע בן שלוש קומות, כולל מנקה שהגיעה ממילא לנקות פעמיים בשבוע. "זה חידד אצלי את ההבנה לגבי הערבות ההדדית בעם ישראל. לתת את הבית שלך זה הדבר הכי קשה. אתה יכול להלוות משהו, לתרום מאה שקל, לארח מישהו, אבל לתת את הבית שלך, את הפרטיות שלך, לתקופה ארוכה כל כך? אותו יהודי נתן את זה כל כך בשמחה, וזה פשוט הפליא אותי בכל פעם מחדש. עם ישראל בתפארתו".

למרות התנאים הטובים, התחושות היו מעורבות. "זה היה מה שנקרא נהמא דכיסופא, ממש לחם בושה", הוא מתאר. "כל הזמן הסתובבנו בתחושה של חוסר נעימות לקחת. פחדנו שהילדים ילכלכו פה וייגעו שם. לא נעים להיות מהצד המקבל. אחרי חמישה חודשים שכרנו בית ליד רחוב יפו, וגרנו בו במשך שנה ושלושה חודשים".

במהלך השנים פרסם כהן מאות כתבות, ראיונות, ביקורות ושאר תכנים עיתונאיים, עד שבשלב מסוים החל לפרסם בעלון 'הידברות' טור אישי קבוע שבו שיתף את הקוראים בעולמו הפנימי ובחוויות שצבר לאורך החיים. "גיל 40 הביא איתו גם איזושהי חוכמת חיים, שרציתי להעביר הלאה ולשתף", הוא מסביר את הצעד הפחות טריוויאלי בתחומו. "באותה תקופה הילדים שלי בדיוק התחילו את גיל ההתבגרות. בשבילי זאת הייתה תקופה מטלטלת, עכשיו ברוך ה' זה כבר התאזן. אבל אם אני חושב על זה עכשיו תוך כדי ריאיון, נראה לי שבתת־המודע פשוט רציתי להעביר הלאה רעיונות ותובנות שצברתי לאורך השנים. אם לא הילדים שלי, אז לפחות הקוראים שלי יקבלו". כך למעשה, במקום שלושת המתבגרים של דודו, קראו את התובנות והסיפורים שלו כ־300 אלף איש.

את הרעיון לאגד מבחר מהטורים לכדי ספר הוא לקח מרענן שקד. "רענן שקד, שאני מאוד מעריך ככותב אבל לא מסכים עם אף אחת מהדעות שלו, הוציא ספר בשם 'אושר לאנשים לא מאושרים'. קניתי אותו וקראתי, ואז קלטתי שזה בעצם אוסף של טורים שהוא פרסם ב'ידיעות אחרונות', שכל אחד מהם הוא תובנה של איך להיות מאושר. חשבתי: רגע, עליתי פה על משהו. גם לי יש תובנות בטורים שכתבתי. אז לקחתי את הטורים הכי מוצלחים, עם התובנות הכי ברורות, נתתי לכל אחד מהם כותרת של תובנה, מסר או רעיון, וערכתי את הכול מחדש. התגובות שקיבלתי לטורים היו מדהימות. במיוחד מהציבור החרדי, שלא רגיל לכתיבה אישית וכנה, שכוללת גם הומור וביקורת עצמית. החלטתי שזה חייב לקבל חיי נצח בתור ספר. הרעיון היה לזקק הכול לקפסולה אחת של מולטי־ויטמין, עם תובנות במגוון רחב של נושאים".

'50 מפתחות – המדריך הלא רשמי לחיים' הוא למעשה ספר עיון והדרכה בהפוך על הפוך. זה לא עוד ספר הדרכה שמבטיח חיים מושלמים ב־30 יום. בכריכה האחורית הוא מוצג כמולטי־ויטמין רעיוני, שמכיל 50 תובנות על החיים, כתובות בהומור מושחז וכנות מפתיעה. וכך בפרקים השונים חושף דודו עוולות מימיו כעיתונאי, משעשע עם תובנות מגיל 40 פלוס וזיכרונות נוסטלגיים משנות ה־80, חושף סודות מאחורי הקלעים של 'הידברות', מגולל את סיפור ההתעלפות שלו במהלך נהיגה במרכז מסחרי, כמו גם טראומות ילדות ונעורים שדווקא לא העיבו על המשך חייו, מספר על הסליחה שביקש אחרי 33 שנים ועוד.

לא חששת לחשוף את עצמך כך, כולל לא מעט סיפורים מביכים?

"לגמרי, זה בהחלט לא נעים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי האם החשיפה שווה את זה. עקרונית אני אדם מאוד פרטי, לא מתערבב, וקצת כמו אריק איינשטיין – אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים. אבל החשיפה הזאת נצרכת לפעמים, כשאתה רוצה להשפיע ולתת תובנות מהחיים. אני לא עושה את זה בחדווה גדולה, אבל מבין לגמרי את האילוץ. העיקר שזה משפיע ועובר הלאה".

במקביל ליצירת הספר הנוכחי, עובד כהן על ספר־אלבום נוסף בשם 'היו זמנים בשנות ה־80', שיצא לאור בחנוכה בהוצאת 'תכלת' של סטימצקי. "בחרתי מאה משחקים, דמויות, תוכניות, מאכלים, ריחות, ונתתי לכל אחד מהם עמוד עם טקסט מצחיק, נוסטלגי, כשבעמוד ממול יש תמונה גדולה באותו נושא".

את שני הספרים כתבת וערכת במהלך השהות בירושלים כמפונה. איך הייתה החזרה לקריית שמונה?

"חזרנו לפני חודשיים, והתחושות מעורבות. מצד אחד, ההורים שלי גרים כאן ותמיד היה לי חשוב לגור לידם. אנחנו רק שני אחים. גם הבית שלנו כאן, אחרי הכול. מצד שני, ירושלים מדהימה. תמיד אהבנו אותה, אבל הפעם התחברנו הרבה יותר. האנשים מקסימים, הסמטאות מדהימות, וזה לא ייאמן שאתה גר במרחק הליכה מהכותל. לאשתי היה קשה לחזור, למרות שבתחילת המלחמה היא לא הפסיקה להתגעגע לבית. בכלל, קריית שמונה עדיין לא חזרה לעצמה, מעריכים ש־40-30 אחוזים מהתושבים עדיין לא שבו. אפשר להבין אותם. אבל אני ממש מקווה שיגיעו לכאן תושבים חדשים ואיכותיים, בפרט מהציונות הדתית. כבר רואים את הניצנים האלה, והלוואי שהזרם ילך ויתחזק לטובת העיר והאזור".

***