איפה הלב נמצא. לפעמים מנחילים ערכים בדרך הקשה. הבנות שלי חוטפות את הילדים מיד כשהן מגיעות מהעבודה, הס מלהזכיר אפשרות של צהרון. ואם יש יום חופשי – כמובן שהקטן נשאר בבית. שנים חשבתי שזה בגלל חסך ילדות. הרי פעמים רבות מדי לא הייתי שם כדי לקחת אותם מהגן, והמטפלת עשתה זאת במקומי. אבל אחת הבנות הניחה את דעתי ונתנה לי כל כך הרבה כוח במילים שלה: "אמא, זה בגלל שידענו כמה זה היה חסר לך, כמה את כואבת את זה שאת לא יכולה לאסוף אותנו". הן קלטו איפה היה הלב שלי. לא הרגשתי שהילדים יפריעו לי להתקדם, אלא שהמקצוע מפריע לי ליהנות מהילדים שלי. ומגיע לי ליהנות.
בלי לוותר על הכיף. אנחנו בימים של חשבון נפש, וזה אומר להתבונן על הערכים שחשובים לנו ואיך נכון לחיות לאורם. אפשר לעשות את הדברים אחרת ולהפסיק את המרוץ. תוחלת החיים בישראל הולכת ומתארכת, כמו גם בכל העולם המערבי. רוב הנשים צפויות להגיע לעשור התשיעי והעשירי לחייהן, חלקן בבריאות סבירה. כאשר תוחלת החיים היא כזאת, המודל הקיים של בניית קריירה אינטנסיבית בשנות הפוריות (40-20) זקוק לעיצוב מחדש. אלה השנים הלחוצות ביותר בחייהן של נשים רבות – תקופה של הולדת ילדים וגידולם תוך כדי רכישת השכלה ובניית קריירה. בעיניי, הדבר הכי טוב ובריא לאישה ולמשפחתה הוא להפסיק את הריצה המטורפת הזאת, לנצל את חלון ההזדמנויות של שנות הפריון כדי להשקיע בהקמת המשפחה ובמיצוי הכיף של האימהות הצעירה, ולכשיתחיל הקן להתרוקן – אז לתת פול גז. זה יכול לאפשר גידול ילדים רגוע, נטול ייסורי מצפון ותחושות החמצה.
כדי שזה יקרה המשק צריך להיות מוכן לקלוט אנשים מבוגרים יותר, שיש להם חוכמת חיים, ניסיון, פרספקטיבה בריאה והעיקר – עיתותיהם בידיהם. אין לידות צפויות, ילדים שצריך לאסוף מהגן או לקחת לחוגים, או מילואים אין־סופיים של הבעל. החיים בנויים כמו ספירלה, קומה על גבי קומה. אישה בריאה שתתחיל מגיל 40 להעלות הילוך בעבודה, תוכל לתרום 40 שנה במקצוע שלה ולהגיע למשרות בכירות אם תבחר בכך, בלי לוותר על הכיף של האימהות.
היברידיות בשירות האימהות. זה ממש לא אומר לוותר על עבודה מחוץ לבית בגיל הצעיר. דווקא בשנים אלו במשפחות רבות אין ברירה, במיוחד אם הבעל לומד תורה, למרות שהיציאה של הילד מהבית גם עולה לא מעט כסף. החישוב הכלכלי של עבודה מול הישארות בבית מורכב יותר ממה שנראה. מסגרות ושמרטפיות לילדים, הסעות ועוד יכולים לזלול משכורות שלמות. כשמביאים בחשבון את העייפות הנפשית והגופנית הנגרמת מניהול קריירה ומשפחה גדולה בו־זמני, התועלת הכלכלית המיידית מוטלת בספק.
אבל גם השהייה בבית באופן טוטאלי לא מתאימה לרוב הנשים, בלי קשר לפרנסה. נשים רוצות ויכולות לתרום מכישרונותיהן גם במעגלים חיצוניים יותר. כשהילדים קטנים המתכון המנצח הוא משרה חלקית עם הרבה העשרה אישית בשנים אלו, ושאיפה להתקדמות מקצועית מדורגת. העבודה ההיברידית והשימוש בטכנולוגיות AI עשויים להקל דווקא על הצורך להיות פיזית בעבודה, ולהפחית את העומס של עמידה בלוח הזמנים היומי, בנסיעות מחוץ לבית שמבזבזות זמן יקר ואנרגיות מרובות ומכניסות מתח מיותר לבית. מגיע לאישה צעירה ליהנות מהמתנה של האימהות הצעירה, מההריונות בנחת, תקופות משכב לידה פחות עמוסות, ויותר זמן להשקיע בעצמה מבחינה בריאותית, בתזונה, בשינה ובכל מה שנדרש כדי לשמור על הגוף בריא לאורך שנים.
במקצוע הרפואה זה בלתי אפשרי. הכול טוטלי. כל קריאת חירום, כל ניתוח מסובך שמתארך, כל כנס מקצועי – הופכים למקור לרגשי אשמה. המקצוע הזה, עם השעות הבלתי־צפויות והאחריות על חיי אדם, מקשה מטבעו על ניהול משפחה גדולה. ואחרי ההתמחות, יש רופאות שמתפתות להישאר בבית החולים במשרה תובענית, למרות שיש להן משפחה עם ילדים קטנים. אבל זה כבר עניין של בחירה. הקונספציה שלהן היא: הרי השקעתי כל כך הרבה אנרגיות וכספים ושעות יקרות, והחמצתי כל כך הרבה – עכשיו אני אוריד את הקצב? אגב, כיום אפשר ללמוד רפואה גם בגיל 40 פלוס. יש לי חברה חכמה כזאת. היא סיימה לגדל את הילדים וכעת שקועה בלימודי הרפואה.
ישנו פתרון שמתאים למציאות המודרנית ולמציאות של עבודה היברידית – מודל הקריירה התלת־שלבית. בשלב הראשון, גיל 40-20, אימהות אינטנסיבית עם התמקדות בהולדה וגידול ילדים, עבודה במשרה חלקית, שמירה על קשרים מקצועיים אבל עם אחריות מופחתת. בשלב השני, גיל 40 פלוס, חזרה הדרגתית לעבודה, והגדלה איטית של האחריות המקצועית כשהילדים הופכים עצמאיים יותר. ובשלב השלישי (גיל 70-50) כניסה לשיא הקריירה, ניצול החוכמה והבשלות שנצברו, כדי להגשים חלומות בתחום המקצועי.
ברוך פרי בטנך. ישראל מציגה מקרה בוחן ייחודי באיזון בין שיעורי ילודה גבוהים להישגים מקצועיים. בניגוד למדינות אירופה ויפן, שבהן ירידת שיעור הילודה משקפת זוגות ויחידים הבוחרים בקריירה על פני ילדים, ישראל שומרת על שיעורי פריון גבוהים יחסית בקרב המדינות המפותחות. הרוב המכריע של המבוגרים הישראלים שואף להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. אבל יש מקומות שבהם מחליטים לוותר על האימהות. חלק ממנהיגי העולם החופשי בחרו לא ללדת ילדים, וכך גם אזרחים רבים. יש מקומות בעולם שבהם הקללה "ארור פרי בטנך" באה לידי ביטוי מעשי בכל יום.
ביבשת אירופה שיעורי הילודה צונחים לרמות חסרות תקדים, ובכמה מדינות שיעור התמותה גבוה משיעור הילודה. הנתונים האחרונים נראים כמעט אפוקליפטיים. ידוע שדרושים 2.1 ילדים לאישה כדי לשמור על גודל אוכלוסייה יציב, אך כמה מדינות באירופה מציגות באופן עקבי נתונים הנמוכים מ־1.5. כך למשל בגרמניה נרשמה ירידה חדה בפריון שהגיע ל־1.35 ילדים לאישה בממוצע, כך שרק ההגירה למדינה, שרובה ממדינות מוסלמיות, נותנת אופטימיות כלשהי להמשכיות – אם זו נקראת אופטימיות. באוסטריה השכנה המצב חמור אף יותר, כאשר המדינה רשמה בשנת 2024 את שיעור הילודה הנמוך ביותר בתולדותיה – 1.32 ילדים לאישה, כולל המהגרים. צרפת הייתה נחשבת פעם למדינה פורייה יחסית, הרבה בגלל המסורת של מענקים נדיבים למשפחות מהילד השלישי והלאה, בעקבות התמותה הגדולה שהתרחשה במלחמות נפוליאון. בשנת 2024 עמד שיעור הפריון על 1.62, הנמוך ביותר במאה השנים האחרונות. באנגליה 40 אחוזים מהילדים שנולדים הם בני זרים שאינם אזרחי המדינה. ויש עוד דוגמאות רבות.
בעולם שבו הרווחה ששלח לנו ה' הביאה לכך שאין לאדם כמעט למה לשאוף, בעולם שבו האדם אינו מוכן לוותר על נוחיותו בשביל חיים משותפים עם בן זוג וגידול משפחה נורמלית "כמו פעם" – זאת התוצאה. אנחנו, בניגוד לרוב העולם המערבי, נמצאים בצד של הברכה. "ברוך פרי בטנך". אשרינו.
בעוד ימים ספורים נישא את התפילה "היום הרת עולם". אני מברכת את כל הקוראים שלנו בברכת שנה טובה. תהיה שנת פריון ושלום.
לתגובות:
***
