רגע אחד זכור לי במיוחד מהשנה החולפת. ביום שישי, י"ז בסיוון, יצאתי מהבית למשמרת סוף שבוע בבסיס אי שם בנגב (זה לא באמת אי שם, רק לבלבל את האויב כדי שלא יגלה שהבסיס נמצא בארץ לעולם לא). שעות בודדות לפני כן חיל האוויר תקף באיראן (כי ביבי, הסבירו באולפנים, מנסה להתחמק מהמשפט), ופיקוד העורף הריץ אותנו למרחבים המוגנים.
במפתיע היו ברחוב אנשים, למרות שהלימודים בוטלו וגם התחבורה הציבורית, או כמו שקוראים לזה אצלנו – עוד יום שגרתי במדינת ישראל. מילואימניקים שקיבלו הודעה בהולה להתייצב מיהרו לדרכם, למרות שלרבים מהם לא היה מושג איך הם אמורים להגיע. בדיוק כשעמדתי להיכנס למכונית נעצרו לידי זוג מבוגרים חמודים, וסקרו בפליאה את דמותי המקשישה והלא ממש חיילית. "מה, גם אותך גייסו?" שאלה האישה בחשש, כי אם אפילו לי קראו זה סימן שהמצב ממש גרוע.
"לא, לא", הרגעתי אותה, "אני במילואים כבר איזה חודש".
"אהה", היא החווירה ומשכה את בעלה לממ"ד, לא לפני שהרעיפה עליי ועל כל חיילי צה"ל לדורותיהם אין־סוף ברכות חמות, למרות שלא היה בזה צורך כי כבר היה מספיק חם.
לרגע אחד ביקרה פה שוב אווירת "ביחד ננצח", זו שהייתה פה בתקופה שאחרי ההלם של 7 באוקטובר, והתפוגגה עם הזמן והתבוסתנות הישנה והטובה שחזרה לקנן בערוצי הטלוויזיה. את הרגע הזה אני נוצר בליבי, יחד עם השאלה כבדת המשקל שהציקה לי כל הדרך לארץ לעולם לא: האם השער יהיה פתוח?
כי הכניסה לבסיס שבו שירתי מאוישת על ידי חייל מיואש, שתפקידו למנוע כניסה מאנשים לא רצויים. וכשאני אומר לא רצויים אני מתכוון לכולם, אלא אם בא קצין תורן ומאשר לפתוח. והוא אכן מגיע, מדי פעם. אם הוא לא אוכל ארוחת בוקר. או ערב. או משלים שעות שינה. בכל אופן, לעולם אין לדעת אם תזכה להיכנס לאי שם (הבנתם למה קוראים למקום "ארץ לעולם לא"?) או שתתייבש בשער, בזמן שהחייל שאתה אמור להחליף מתייבש בפנים עד שיפוח היום וינוסו הצללים והקצין התורן יגיע. או אז תמהר להתחיל את המשמרת וחברך יוכל להגיע הביתה – אם הקצין התורן ייענה לתפילת "פתח לנו שער".
תחושה שכבר אמרנו הכול
מדי ערב השתרכו משני צידי השער טורי מכוניות של מילואימניקים שעזבו מאחוריהם הכול ובאו להציל את המולדת, והמולדת באמת ניצלה אותם. קבוצת הווטסאפ של היחידה מלאה זעקות שבר של חיילים שנאלצו להשתטח מתחת למכוניות מול השער הנעול בכל פעם שהיו אזעקות, והיו. "תרחיבו את שעות הפתיחה, תוסיפו קצינים, תעשו משהו", התחננו, "לא הגיוני שאנחנו במלחמה, טילים שורקים מעלינו, ואתם מפהקים לכם כאילו אנחנו לא משרתים באותו צבא". לא עזר שום דבר. הפער בין צה"ל הנועז והמתוחכם שעושה שמות באיראן ובין צה"ל המקובע והמנוון שלא מסוגל להגמיש נהלים בבסיס עורפי בנגב הותיר אותנו ללא מילים. ביקשנו, התלוננו, צעקנו, בסוף השתתקנו. מבחינת מפקד הבסיס היינו סתם אורחים לרגע בארץ לעולם לא, שלעולם לא משנה את הרגליה.
הפער הבלתי נסבל הזה בין האישה שמברכת בדמעות את צה"ל ובין צה"ל האטום שלא מאמין בדמעות, הוא בעיניי הרגע המזוקק של תשפ"ה. הפער הלא ייאמן בין רוממות הרוח ובין צורך בלתי נשלט לדפוק את הראש בקיר, בין ההצלחות שומטות הלסת בלבנון למריחת הזמן בעזה, בין הרצון לאחות את הקרעים ובין התובנה המכאיבה שאולי אין עם מי לדבר. תחושה שכבר אמרנו הכול, נגמרו המילים. תש כוח הדיבור. תש פה.
העולם השתגע, וזה סופי. אנשי עזה טבחו בנו וצהלו למפלתנו, והעולם מאשים אותנו ודורש לפצות אותם במדינה ולחם שום. בעצם מה אני בא בטענות אל העולם, כאן אצלנו דורשים להיכנע לתנאי החמאס ולהעמיד אותו על הרגליים. וכשאתה מנסה להסביר שזו בדיוק הגישה שהביאה עלינו את 7 באוקטובר, אומרים לך שאתה קיצוני ואוכל מוות וביביסט ומשיחיסט ואגואיסט. החטופים שלנו נמקים במנהרות, ואנחנו שולחים לחוטפיהם עוד ועוד משאיות מכל טוב הארץ. שופטי בית המשפט העליון מודאגים מכך שהרוצחים האכזריים ביותר יורדים במשקל, מהדורות חדשות נפתחות בדיווחים נרגשים על ילדים עזתים רעבים, התעמולה החמאסית מפיצה כזבים והכתבים הישראליים בולעים הכול בשקיקה בלי ללעוס, ומיד מבקשים עוד מנה.
ואתה מדבר, ואומר, וחוזר. וזה לא עוזר.
רגע אחד של צלילות
בארצות הברית כבר מזמן לא מאמינים בדיבורים, רק בשיטות קומוניסטיות מתקדמות. חסיד אומות העולם צ'רלי קירק, שכיתת את רגליו ממקום למקום כדי לעודד שיח, נרצח על ידי מי שפחות התחבר לקונספט. קירק היה אינטלקטואל שמרן שדגל בערכי המשפחה המסורתית ובתמיכה בלתי מסויגת בישראל. החשוד ברצח תומך בדעות הפוכות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה לא מפריע לשמאלנים היקרים שלנו ליצור נרטיב של "פעיל ימין רצח פעיל פוליטי". בהן צדקי שלא המצאתי, ראיתי בעיניי, שמעתי באוזניי. אנשים שמבחינתם העובדות הן אפילו לא אופציה ממשיכים לתחזק את האקסיומה שאלימות תמיד מגיעה מימין לשמאל, בזמן שהם חוסמים כבישים ותוקפים נבחרי ציבור. לא מילולית, פיזית. עכשיו לך תנסה לנהל דיון.
אתה מסתכל ימינה ושמאלה ושואל את עצמך מה עוד נשאר להגיד. מכוניות חוסמות את המדרכה, העירייה מחלקת דוחות למי ששכח להפעיל פנגו. נהגים משתוללים על הכביש, מפכ"ל המשטרה עסוק בראיונות מתחנפים שבהם הוא מצהיר שהוא לא כפוף לדרג המדיני, רק לבג"ץ. בג"ץ מעודד ארגונים אנטי־ישראליים להציף אותו בעתירות, ואת ההורים השכולים הוא זורק מהאולם. היועמ"שית אוסרת לחקור את אביעד גליקמן החשוד בתקיפת אישה. פחות הפריע לה כשהמשטרה עצרה את צביקה קליין, עורך הג'רוזלם פוסט, החרימה לו את הטלפון ולא החזירה אותו עד היום. החשד: הוא פרסם כתבה על קטאר.
טוב, כי קטאר היא מדינת אויב שקנתה בכסף את לשכת ראש הממשלה, שתקף בחוסר אחריות את המדינה הידידותית הזאת שמתווכת למעננו עסקאות להשבת החטופים, שלביבי בכלל לא אכפת מהם ולכן הוא הפך את עצמו לסוכן של הנבלים הקטארים, שאפילו טראמפ אמר שהם אנשים חיוביים, למה אתם סתם משמיצים אותם. נחזור להעריץ אותם מיד אחרי שנטרפד את מינוי זיני ונשחרר את הקטאר שמושך את קרונות החקירה. ואת החטופים שלמענם אנחנו מחריבים את המדינה ומשדרים לחמאס שיחזיק עוד קצת מעמד ולא יתפתה לשחרר אותם. אפילו הרמטכ"ל אמר שאין תוחלת למבצע בעזה. זאת אומרת ככה הדליפו. ו"גורם צבאי בכיר" אמר לעיתונות שישראל בסכנה ביטחונית שלא הייתה כמוה, אתם הרי יודעים בגלל מי. כי ראש המוסד התנגד לפעולה בקטאר וביבי לא הקשיב לו. כתוב בעיתון, זה בטוח נכון.
המון מילים, מעט משמעות. מרוב עצים לא רואים את היער, מרוב מילים לא מזהים את הפער. מדברים, מדברים, בסוף נתקעים מול שער נעול, מחכים לקצין התורן. עומדים במקום, ניצבים, מחכים שיגיע וילך, אולי אחר כך ניכנס למצב האזינו.
בסוף שנת תשפ"ה אין כוח, תש פה. תילי תילים של דיבורים, ויכוחים, ואין מילים. רק כמיהה עמוקה לרגע אחד של צלילות, של שפיות, רגע אחד מרוכז של שקט. של תקיעת שופר.
לתגובות:
***
