התחלה// לפני 49 שנים, נולד וגדל בבני ברק. השני מתוך חמישה אחים.
אבא// שמואל, בן 75, במשך שנים היה איש צבא וקצין בקבע, ובהמשך שימש מנהל כוח אדם בעיריית רמת גן. "אבא נולד ברומניה לזוג הורים ניצולי שואה שהיו בדרכם לארץ. אבא מסור למשפחה ויסודי. אף פעם לא עומד בצד ותמיד מתנדב לעזור במה שרק אפשר. שימש גבאי במשך ארבעים שנה בבית כנסת בבני ברק. איש עשייה בכל רמ"ח איבריו".
אמא// ציפורה, בת 75, מחנכת ומורה לתנ"ך בתיכון בליך ברמת גן. "עד גיל 18 חייתה במושב שדה יעקב, ואז עברה עם משפחתה לבני ברק. משפחתית מאוד, בעלת אוזן קשבת, מייעצת לכולם ויש בה אהבה וסבלנות לכל אדם".
מור// שם המשפחה המקורי היה מושקוביץ, "אבל בצבא אבא שינה את שם המשפחה למור". כילד התפלל עם משפחתו במניין ששכן בבית הספר מעלות. "זה היה מניין שבו המתפללים קיבלו על עצמם לא לדבר בזמן התפילה וזה הותיר בי רושם גדול".
בני־ברקי// גדל בבני ברק בשנים שבהן הציבור הדתי־לאומי גר בעיר בהמוניו. "סניף בני עקיבא מנה בשבת ארגון 1,200 חניכים. בליל שבת כולם היו יוצאים לטייל ברחוב רבי עקיבא הלוך ושוב. עם השכנים החרדים בבניין היו יחסי שכנות מצוינים של כבוד הדדי".
שובב// ביסודי למד בבית הספר לבנים ממ"ד מעלות, "אצל המנהל האגדי הרב אברהם ויסמן ז"ל. הייתי בסך הכול ילד טוב ותלמיד טוב, אבל גם שובב. בכיתה ד' זרקתי על המורה שלי אבקת גירוד כמעשה קונדס והמנהל העיף אותי מבית הספר. אני זוכר אותי צועד עם אמא כל הדרך לבית של המנהל כדי להתחנן שיסכים להחזיר אותי. למרבה המזל הוא נעתר".
חניך שרוף// היה חניך בבני עקיבא. "הייתי חניך שבא קבוע לפעולות ויוצא לכל המחנות והמסעות". חטיבת ביניים ותיכון למד בישיבת בני עקיבא נחלים, מכיתה ז' עד י"ב. "לא הייתי חרשן, אבל למדתי. יש לי תעודת בגרות טובה. הר"מ שלי בי"א וי"ב, הרב משה קבלן, מאוד השפיע עליי. הוא התייחס אלינו בכבוד וחמימות, והוא זה שכיוון אותי בסוף השמינית לישיבה".
מדריך// בכיתה י' נכנס להדרכה כמדריך חוץ בסניף הדר יוסף בתל אביב. "יחד עם חבר היינו צועדים ברגל בשבתות כל הדרך עד לסניף בתל אביב. החניכים היו ממשפחות מסורתיות ודתיות והייתה תחושה של שליחות".
הצלחה// למד בישיבת ההסדר בקריית שמונה. "ראשי הישיבה מאוד השפיעו עליי. הגעתי לישיבה עם פערים גדולים בגמרא, ובהתחלה כמעט לא הגעתי לבית המדרש. אחר כך ממש שברתי את השיניים, היה לי קשה להתרכז ולהיכנס לזה, להישאר בפוקוס, אבל לא ויתרתי. בצעדי תינוק, לאט לאט, השלמתי פערים והיום לימוד הגמרא הוא עונג בשבילי".
צבא// צנחנים במסגרת ההסדר ובהמשך במילואים. "אהבתי ואוהב את הצבא. רואה בזה שליחות ונס ופלא ואהבת ישראל. במהלך השירות היה את הסכם חברון, ובדיוק היינו באימון חורף ברמת הגולן. בשבת הקפיצו אותנו בדחיפות לחברון כי היו התפרעויות. באותה תקופה הקשר שלי עם אזור חברון התעצם".
מנצח את הפחד// "אני צנחן למרות שיש לי פחד גבהים. עד היום במקומות גבוהים כשאני מסתכל למטה אני חוטף סחרחורת. אבל למרות זאת לא ויתרתי לעצמי בשירות. זה מוטיב חוזר אצלי בחיים, להתמודד עם הקושי עד הסוף".
מתחתן// "בשיעור ה' הכרתי מישהי שאמרה לי: צביקה, יש לי חברה מדהימה שמתאימה בול בשבילך. ככה פגשתי את אפרת והתחתנו בסוף אותה שנה". כזוג צעיר הם קבעו את ביתם בקריית ארבע. "במשך חמש שנים הייתי אברך בישיבת שבי חברון. חמש שנים של לימוד משמעותי, צמיחה ובניית קומה נוספת".
החצי השני// אפרת, בת 48, במקצועה גננת בחינוך המיוחד. "החצי השני. אני חושב שכל הישג שהשגתי בחיים זה בזכותה. ועכשיו, במשבר הקשה שאנחנו חווים, אפרת היא קרן האור של הבית. אישה שמחה, עדינה, קשובה ואוהבת ומחזיקה את כל הבית".
הנחת// שמונה. הבן הבכור איתן, בן 25, "לוחם בתפקיד שבוי כבר כמעט שנתיים". רוני בת 23, נשואה לאליה ואמא לשני בנים, מלאכי ויגל. יאיר בן 22 חייל, שירה בת 20, נועם בן 17, רועי בן 14, הללי בת תשע, ואוריה בת שש. "הם השמחה, ההמשכיות והחיבור לנצח ישראל. זכינו בילדים מופלאים".
אימון// במשך עשור שימש מורה. במקביל למד אימון במסגרות שונות, עם התמחות בהפרעות קשב וריכוז. "הייתי ר"מ בישיבה התיכונית קריית ארבע, ובהמשך בישיבת חורב, אבל רציתי לפתח את היכולת לסייע לתלמידים מעבר. באימון למדתי את הכלים איך לדבר, איך להביט פנימה, איך לרתום אנשים לפעולה ולעשות איתם תהליכים באחד על אחד".
קליניקה// "בהתחלה עבדתי במקביל כמחנך וכמאמן, ואז יצאתי לדרך חדשה ופתחתי קליניקה לאימון קוגניטיבי התנהגותי, בעיקר לבני נוער עם הפרעות קשב, הדרכות הורים והשתלמויות בבתי ספר. ראיתי בכך הצלה לא רק של הנער עצמו אלא של כל התא המשפחתי שלו בהווה ובעתיד. אהבתי את העבודה. ראיתי שמה שאני עושה משפיע דורות קדימה". את הקליניקה ניהל במשך 13 שנה. בתחילת המלחמה מכורח הנסיבות סגר את הקליניקה ומאז מקדיש ימים ולילות להשבת הבן איתן.
חטוף// "איתן, בני בכורי. ילד טבע עם עוצמות פנימיות. היה מאבטח בנובה והציל אנשים עד שנחטף בשעה 12 וחצי על ידי אזרחים עזתיים 'חפים מפשע'. עשרה ימים הוא הוגדר נעדר, אף אחד לא ידע מה איתו. התפללנו שהוא בשבי ולא חלילה מחכה לנו בשקית במקרר. ואז הודיעו לנו שהוא בעזה. אחרי 21 יום הודיעו לנו שהוא בחיים. במובן האישי זה שבר גדול, דאגה נוראית, אימה. ויחד עם זאת, בתמונה הגדולה אנחנו מבינים שמדובר באירוע בקנה מידה תנ"כי".
פורום תקווה// הפורום הוקם חודש אחרי תחילת המלחמה. "יחד עם אליהו ליבמן ודיצה אור ראינו שאנחנו זקוקים לבמה משלנו כדי להביע את המסרים ודרכי הפעולה שאנחנו מאמינים בהם – והקמנו את הפורום. היום יש איתנו משפחות של חטופים, רובן מזדהות באופן מפורש וחלקן תומכות בנו מאחורי הקלעים. הרעיון הוא שחרור החטופים מתוך אחריות לאומית. זה אומר שאנחנו עסוקים אך ורק בהפעלת לחץ על האויב, במקום לחזר אחריו".
קמפיין מתוזמן// "יש את קמפיין החטופים, ששם לו למטרה להכניע את מקבלי ההחלטות בישראל, שייכנעו לדרישות חמאס. הם קוראים לעסקה 'בכל מחיר' והפסקת המלחמה, שזה שם מכובס לכניעה. הם רוצים שהמתנגדים לעסקה יישארו בבית או לכל היותר יגיעו לשיר בכיכר החטופים. אנחנו, לעומת זאת, פועלים שמדינת ישראל תכניע את האויב בעוצמה ולא תיכנע לו, ומאמינים שרק ככה הבנים ישובו".
שבר// "אנשים שואלים אותי: צביקה, איך אתה נשאר שפוי כשיש לך בן בשבי? אז ממש חשוב לי להגיד שנכון, זה גיהינום עלי אדמות. המשפחה נמצאת בשבי ביחד עם היקיר שלה. אנחנו עוברים את מה שאיתן עובר. אנחנו עוברים את זה במחשבות שלא מרפות, בייסורי נפש, בבכי, בקושי להירדם בלילה, במחשבה היום-יומית האם יש לילד שלנו מה לאכול? על מה הוא חושב עכשיו? האם קר לו?".
משמעות// "אבל, וזה אבל גדול, כאשר אתה חי באמונה שהקדוש ברוך הוא נותן לך תפקיד ושליחות בחיים, והמטרה היא למען עם ישראל, אז יש לך יכולת לשאת גם ייסורים כבדים מאוד. כשאתה מבין שאתה חלק מעם ישראל, חלק מקיבוץ הגלויות ומהפרויקט הציוני, זה מעניק לך משמעות הרבה יותר עמוקה ופרספקטיבה רחבה ואז יש לך את הכוח ואת היכולת לשאת את המשא הבלתי נסבל הזה".
התקווה// בעיני רוחו הוא מדמיין שוב ושוב את המפגש שלו עם איתן כשישוב מהשבי בעזה. "יש את המקום ההוא בעוטף, שם ההורים פוגשים את החטופים שמשתחררים, עוד לפני המקלחת והתספורת. אני מדמיין אותנו רצים אליו ומחבקים אותו חזק חזק. אני חושב שתהיה שם איזושהי שתיקה, בכי גדול וחיבוק אמיץ. זו תהיה ממש תחיית המתים".
הגומל// "אנחנו גרים בשכונה חדשה בשם מעלות חברון, ולא היה לנו בית כנסת. יצאנו בגיוס המונים לבניית בית כנסת, ובזכות איתן כל עם ישראל התייצב לצידנו ותרם מכל הלב. בראש השנה נחנוך את בית הכנסת, ואני מצפה לרגע שאיתן יברך הגומל בבית הכנסת שנבנה בזכותו. בעזרת השם בקרוב!"
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// קם בחמש וחצי לתפילה, ומארגן את הבנות הקטנות לבית הספר. עבודה בשירות פורום תקווה, הרבה ראיונות, התייעצויות, חשיבה משותפת, הרצאות והכול במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות. "אני מלא הערכה למשפחות ולצוות של הפורום, ששותפים לעשייה החשובה". כיבוי אורות בחצות.
פלייליסט// "מאזין להרצאות וכמעט לא שומע מוזיקה, אבל אם כן אז שירי ארץ ישראל".
השבת שלי// "תורה, משפחה, תורה".
דמות מופת// "אשתי אפרת, האמא הראשונה של שבוי שמבקשת שישחררו את בנה בלחץ על האויב ולא בכניעה. מעריץ את כל מי שאומר את האמת בלי פחד ובלי עבדות למחלת הדור – הפרוגרס".
מפחיד אותי// "חיים בלי משמעות".
משאלה// "כרגע רק לנצח במלחמה. בשביל זה צריך לחשוף כוחות נוספים של העם".
כשאהיה גדול// "לתרום ככל שאוכל לעם ולמדינה".
לתגובות:
***
