לפני שנה, באחד מימות הקיץ, ביקרתי באתר השחזור בראש פינה. גלריות אומנים וחנויות קטנות פזורות שם ברחוב המרוצף אבן, ליד בית הכנסת העתיק. בכניסה לאחד המבנים צד את עיניי שלט קטן: ציור בשחור־לבן של אם מחבקת את בנה החייל, ומעליו הכיתוב 'המקום של ארנון'.
מי זה ארנון? שאלתי את האישה שישבה בפתח. "גיבור ישראל", היא השיבה. "לוחם בסיירת גבעתי. נהרג בחודשים הראשונים של המלחמה". התברר שהאישה היא אימו של ארנון, שמה ורד וספי־צברי והיא ציירת. במבנה הייתה גלריה של הציורים שלה והיא הפכה אותו לקפה־גלריה על שם בנה, ארנון בנבניסטי־וספי. דקות נוספות של שיחה גילו כי במשפחתה של ורד שלושה דורות של שכול. ורד הייתה ילדה בת שבע כשאביה, יואב וספי, מג"ד בשריון, נהרג בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים. אחיה ארנון נהרג במלחמת שלום הגליל, ובמלחמה הנוכחית כאמור שכלה את בנה – הנושא גם הוא את השם ארנון.
כמה חודשים לאחר מכן הגעתי שוב לראש פינה. המקום החל לחזור לחיים לאחר תקיפות צה"ל בצפון, ומבקרים רבים פקדו את הרחוב המרוצף. גם ב'מקום של ארנון', שאליו נכנסתי, ישבו מבקרים. ורד זכרה שאני מהשומרון, והראתה לי בטלפון תמונה של מעיין חדש בשומרון שנחנך על שם בנה. את המעיין זיהיתי: עין אל־פוקא, מעיין יפהפה בין אלון מורה, איתמר ומכורה שבבקעה. חבר נעורים של ארנון עבר במעיין וכתב עליו "לזכר ארנון בנבניסטי". כשוורד שמעה על כך היא דיברה עם איתמר כהן, בעל חווה סמוכה למקום, ודרכו יצרה קשר עם המועצה האזורית שומרון, ויחד הם טיפחו את המקום, בנו פרגולה סביב הבריכה, הביאו שולחנות פיקניק ועציצים. ורד מראה לי בגאווה תמונות של המעיין המשופץ.
"מדהים איך אחרי הפרידה מהגוף, ארנון מזיז אותי פי מיליון", היא משתפת. "אני כל הזמן עסוקה בעשייה ויצירה. משהו בי כל הזמן רץ עם ארנון. זה הכוחות שלו, שהוא מזיז אותי לעשייה טובה, להאיר ולבנות. כבר בשבעה אמרתי לעצמי שאני רוצה שארנון ימשיך לחיות בתוכי. שיהיה זיכרון חי, שלא יהיה תמונה ויום זיכרון כמו אבא שלי ואחי".
כמה חודשים אחר כך אני שוב נפגשת עם ורד, הפעם כדי שסיפורה המיוחד יהיה נחלת הכלל. בחרנו להיפגש בעין אל־פוקא, או בשמו החדש עין ארנון. ורד לא מוותרת על טבילה קצרה במעיין, שמחה לגלות שיש מי שדואג להשקות את העציצים. היא מוציאה מהתיק פירות וכריכים ופורשת את סיפור חייה, סיפור של ילדה ששכלה את אביה, נערה ששכלה את אחיה, אם ששכלה את בנה, ואישה חזקה שבוחרת בכל יום מחדש להוסיף טוב בעולם.
גלויה מהאב: "יש אלוקים"
"בגיל 18 חזרתי בתשובה", היא משתפת. "כל השנים הרגשתי שאלוקים איתי. הרגשתי שנועדתי לעשות טוב בעולם, אבל לא ידעתי באיזו דרך. הרגשתי שאני רוצה שהחיים שלי יהיו משמעותיים וישנו את העולם לטוב. לימים שמעתי דברים של הרמב"ם, שהעולם חציו זכאי וחציו חייב, ומי שעושה מצווה הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. זה השפיע עליי מאוד".
ורד, דור שמיני ביסוד המעלה, היא נצר לאחים מזרחי, שהיו בין מייסדי המושבה הצפונית. אימהּ, שרה וספי, הייתה אחות בבית החולים זיו וניהלה את המחלקה הפנימית במשך 40 שנה. אביה יואב היה איש קבע עד לנפילתו. השניים הכירו בבית הספר החקלאי בנהלל, ולאחר נישואיהם קבעו את ביתם ביסוד המעלה. משפחה חילונית שורשית עם שלושה ילדים – ורד ושני אחיה, עינב וארנון.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נלחם אביה כמג"ד טנקים ברמת הגולן. ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה התקבלה ממנו גלויה. "התחלתי להאמין שיש אלוקים", כתב האב. בהושענא רבה הוא נהרג. לאחר נפילתו זכה בעיטור העוז על הקרבות שניהל.
ארנון, אחיה של ורד, היה האח הבכור. שנה וחצי מפרידות ביניהם, והם גדלו כמו תאומים. כשאביהם נהרג לקח ארנון את תפקיד הגבר, סייע למשפחה במשק החקלאי, דאג לאחותו ולאחיו הקטן, והיה יד ימינה של אימו.
במלחמת שלום הגליל התהפך הנגמ"ש שבו נסע והוא נהרג. "כבר כשאבא שלי נהרג נפער חלל גדול. הייתי בחיפוש מתמיד, כמו מישהו שאוכל ולא שבע. ואז כשאחי נהרג זה היה שוב כמו בור מתחת לרגליים. מיד אחר כך התחלתי ללמוד תורה וגיליתי את החסידות. הייתי כמו אדם שהגיע מהמדבר, וצללתי לתוך העולם של הלימוד, של החיבור לתורה ולאלוקים".
ורד חוזרת לאובדן הראשון, של האב, אז התחיל אצלה כנערה תהליך של חיפוש. "כשאבא שלי נהרג הבית שלי די התפרק", מספרת ורד. "אמא שלי עבדה, ואחר כך מצאה זוגיות חדשה. אני עזבתי את הבית כבר בגיל 11. בהתחלה גרתי אצל אישה מבוגרת במושבה, ואחר כך התחלתי להסתובב ולטייל. הלב שלי לא ידע מנוח". בגיל 16 עזבה את התיכון. היא למדה אומנות במכללה ובעיקר הסתובבה בצפון, ישנה במבנים נטושים וטיילה הרבה בטבע.
"כל הזמן הרגשתי את אלוקים", היא מספרת. "אהבה תמימה, כמו אש להבה. עוד לא חיברתי את זה לתורה ומצוות, אבל באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני אלך לחפש ישיבה, כדי לנסות להתקרב ליהדות. לא ידעתי שישיבה זה של בנים וזה בנפרד מבנות. אז נסעתי למאה שערים כי ידעתי שזה מקום של דתיים. הגעתי לירושלים ושאלתי איש בקיוסק איפה יש ישיבה. הוא הראה לי לאן ללכת, הגעתי לשם ואמרתי לאנשים שאני רוצה ללמוד בישיבה. הם שלחו אותי לרבנית שגרה לא רחוק משם. מבחינתי, רב או רבנית אז היו דמויות מהסרטים, כמו כומר להבדיל, שבאים אליהם ומתוודים בפניהם על הכול. וזה מה שעשיתי, הגעתי אליה ופשוט התוודיתי באוזניה, סיפרתי לה כל מה שעברתי".
הרבנית הפנתה אותה לאישה אחרת, חוזרת בתשובה שהיא ובעלה היו חסידי ברסלב. ורד לא שוכחת את המפגש הראשון עם אותה אישה. "איך שהיא ראתה אותי היא חייכה. אני אומרת את זה בתור תורה, כי החיוך הזה היה ברכת 'ברוכה הבאה', כאילו אמרה לי 'הכול בסדר'. כמה שזה חשוב הפנים הטובות". האישה ההיא הכניסה את ורד לביתה, והן החלו ללמוד יחד. הלימודים קסמו לה, אך היא הרגישה שלא ייתכן שהתורה היא נחלת מאה שערים בלבד. היא נזכרה שכשהייתה בת 12 בילתה בכפר חב"ד בקייטנה לבנות מצווה יתומות צה"ל ושמעה שם על הרבי מלובביץ'. תחושת בטן חזקה אמרה לה שהיא צריכה לנסוע אליו.
"חזרתי ליסוד המעלה, ובמקרה פגשתי שם שליח של חב"ד. דרכו התוודעתי לתורה של חב"ד שדיברה אליי, כי היא אמרה שאנחנו פה כדי לתקן את העולם, להשתמש בעולם ולהפוך אותו לכלי של קדושה. זה עשה לי נחת, כי הבנתי שהתורה לא חייבת להישאר סגורה במאה שערים. התחושה שניקרה בי כל השנים, שאני רוצה לעשות משהו טוב עם החיים שלי, קיבלה כיוון, שזה יוכל לבוא דרך התורה. שדרכה החיים שלי לא יהיו סתם, אלא חיים של מסירות לעם ישראל ולעולם בכלל".
ורד התחילה ללמוד במדרשה של חב"ד בצפת, והתמידה בלימודים למרות תחושת הזרות. בשנת תשמ"ח הגיעה לביקור אצל הרבי בניו יורק ולאחר מכן נשארה לשליחות בסן פרנסיסקו, שם הכירה את מי שעתיד להיות אבי ילדיה. השניים נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: התאומים ארנון וחיה מושקא, ואחריהם הבן יוסף יצחק. "כבר כשהיה בבטן, ארנון לא הפסיק לזוז", מספרת ורד, "הרופאה אמרה 'אני רוצה להכיר את הבייבי הזה שכל הזמן זז'. אחותו התאומה הייתה ברוגע. ככה זה היה גם אחרי שהם נולדו – היא מיושבת והוא כל הזמן בתנועה, חייב לגעת באדמה. רגיש מאוד. הרגשתי שאני צריכה לעשות כלים לאורות שלו".
חזרה לאומנות בברכת הרבי
כשחלפו השנים ורד חשה שהנשמה של ארנון שייכת ליסוד המעלה, למרחבים של ארץ ישראל, ועליה לחזור לשם. נישואיה לא צלחו, היא התגרשה וחזרה עם הילדים לארץ. לא ציפו לה חיים קלים: היא הייתה מפרנסת יחידה, עבדה בכמה עבודות וכעבור זמן לא רב התגלתה אצלה מחלת הסרטן. "המחלה הזאת האירה בי את ההבנה שאני צריכה לחזור לאומנות. הבנתי שאני חולה כי אני לא במקום שאני צריכה להיות בו. החלטתי ללמוד בתל חי, וזה הצריך ממני מאמץ גדול. גם הרבי בירך אותי בזמנו, כשביקשתי ברכה לחזור לאומנות. כשרוצים ומתאמצים, הים נפתח". גם בתחום הזוגיות היא ראתה אור, ושנתיים אחרי הגירושין נישאה שוב.
בגיל 40 חזרה ורד לבית הספר לאומנות שבו למדה כשהייתה בת 16. "הרגשתי בגן עדן. כשהנשמה מגיעה למקום שלה יש ים של אור. ככה הרגשתי". בזמן המחלה שלה, ארנון היה צריך לעבור למסגרת תיכונית. הוא התקבל לישיבה בכפר זיתים והתאהב במקום. בישיבה גילה את עולם הסוסים והרכיבה ולימד את עצמו לנגן. בגיל 17 עזב את הישיבה בכפר זיתים ועבר לעבוד בחוות סוסים.
מנהל החווה היה יוצא סיירת מטכ"ל. בעקבות הקשר איתו, ארנון החליט שהוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת. הוא פנה לקצינה בבקו"ם בבקשה שתסייע לו להעלות את הפרופיל, אותו הוריד במיונים הראשונים בהמלצת הצוות בכפר זיתים שהכיר את סיפורו המשפחתי. לאחר מאמץ נחוש הצליח להעלות את הפרופיל ולהתגייס לסיירת גבעתי. כדי להתקבל ליחידה קרבית היה צריך את אישורה של אימו. "הייתי בעדו, הרגשתי שהוא גדול מהחיים ושהוא עושה דבר גדול, שאחד הדברים הנפלאים של עם ישראל זה אדם כמוהו. הרגשתי גאווה גדולה שזו הייתה הבחירה שלו".
"בצבא היה לו מעולה", היא ממשיכה, "הוא היה יותר טוב מטוב. הוא היה חדור מטרה, ידע למה הוא שם ולמען מי. ארנון היה מאוד מחובר לסבא שהוא לא הכיר ולדוד שלו. הוא היה גאה מאוד בסיפור המשפחתי והביא הרבה פעמים את אמא שלי שתדבר עם החיילים". ארנון צלח בנחישות קשיים רבים, סיים בהצטיינות את מסלול ההכשרה, המשיך לקורס קצינים והיה למפקד בסיירת.
שנתיים ושבעה חודשים לאחר גיוסו קיבלה קצינה בבקו"ם הודעה קולית מארנון, שבה הודה לה על שסייעה לו להעלות את הפרופיל: "לא יודע אם את זוכרת. זה ארנון בנבניסטי. באתי אלייך לפני שנתיים ושבעה חודשים למשרד. נתת לי את ההזדמנות להתגייס לקרבי, לגבעתי. סיימתי מסלול בעורב, הייתי מאוד נחוש לצאת לקורס מ"כים, סיימתי קורס מ"כים, ורציתי גם לצאת לקצינים, סיימתי בה"ד 1. ביום ראשון אני מתחיל תפקיד בסיירת גבעתי, באמת תודה רבה לך על ההזדמנות. אני לא שוכח את זה, תודה". הקצינה המופתעת, שלא מורגלת בהודעות כאלה, שמרה את ההודעה.
לאחר השחרור ניסה ארנון את כוחו בלימודים אקדמיים, אך הישיבה על כיסא לא התאימה לו. הוא עזב את הלימודים ופתח עם אחותו התאומה חיה עסק לשטיפת פאנלים סולריים. במקביל התהדק הקשר עם חברתו ענבל, אותה הכיר בעקבות אהבתם המשותפת לסוסים. הם חלמו להתחתן ולפתוח חוות סוסים משלהם.
שלושת דורות הנופלים למשפחת וספי. צילום: מתוך אלבום משפחתי
–
"זה ארנון אחי, או ארנון בני?"
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל ארנון הגיע על דעת עצמו לבסיס גבעתי בדרום. כבר בדרך הבין את גודל הקטסטרופה וקרא לחבריו להגיע במהירות. כשהגיע לבסיס התברר שכל הציוד והכלים נמצאים בצפון, לקראת תרגיל שהיה אמור להיות שם. ארנון אמר לסמג"ד הסיירת שהוא ידאג להביא את הכלים. "זה עליי", אמר. הוא נסע לבסיס בגולן, העמיס ציוד על האמרים וארגן מטוס תובלה שהעביר את ההאמרים עם כל הציוד דרומה.
במוצאי שמחת תורה פרק הכול בבסיס בדרום, מה שאיפשר לאבזר את חיילי גבעתי שכבר יצאו ללחימה בקיבוץ נחל עוז. הם לחמו בקיבוץ במשך שלושה ימים. בהמשך, עם הכניסה ללחימה בעזה, שמוליק הסמג"ד ציוות את ארנון, שלא היה לו תפקיד רשמי, להיות הקשר שלו, והם לחמו יחד. ביום ח' בכסלו תשפ"ד נפגע הנמ"ר שבו נסע ארנון והוא נהרג במקום. השכול נקש בשלישית בדלתה של ורד.
איך הרגשת עם זה, לשמוע דפיקה בדלת בפעם השלישית?
"לא חשבתי על זה בהתחלה. בשבעה כמעט לא הצלחתי להפנים שאני האמא. זה היה בבית של אמא שלי וכל הזמן הייתי צריכה לצבוט את עצמי, להזכיר לי שזה ארנון שלי ולא אחי. כאילו הדברים חוזרים על עצמם".
ואיך אמא שלך הגיבה?
"אמא שלי הייתה לי כמו חומה. היא העמידה פני חזקה, רק ניסתה לגונן. היא מקור לכוח ולהשראה, ורק לאחר שנפטרה הבנתי שזו הייתה העמדת פנים, שהיא לא הצליחה לשרוד גם את האובדן הזה. ביום השנה של ארנון הבן שלי, היא פתאום אמרה: 'ארנון תמיד שאל אותי מאיפה היו לי הכוחות, ואמרתי לו שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אבל הכוס התרוקנה. תמיד אמרתי "אם אתה רוצה אתה יכול", אבל אני לא יכולה'. קצת אחרי האזכרה אמא חלתה, ותוך חודש וחצי היא נפטרה. לאחר מעשה הבנתי שהיא רצתה לגונן עליי, ובעצם הייתה שבורה מבפנים".
היה שלב שהיה לכן דיבור, אמא ובת, כשתי אימהות שכולות?
"לא, לא הייתי במקום הזה. אבל בעקבות האובדן יכולתי להבין מה היא עברה כל השנים. הבנתי כמה לא הבנתי. לא קלטתי את עומק הדברים, כי היא הקרינה עוצמה. אמא שלי הייתה אישה מדהימה, לא הרגשת כל החיים שהיא איבדה בעל ובן. היא הייתה שם, אוהבת ומחייכת אל החיים, מנסה לתת את כל הטוב בעולם. יש כאלה שהחיים שלהם לא כל כך המשיכו. אצל אמא שלי לא ראית אישה עצובה שהחיים נגמרו לה. אני חושבת שמה שהיא עברה זה כאב כפול ומכופל, כי גם הנפילה של הנכד שלה הותירה בה חלל, והיא גם הייתה צריכה לראות את הבת שלה עוברת את זה – והיא ידעה מה אני עוברת, כי היא הייתה שם. אז היא פשוט הייתה איתי כל הזמן הזה. עטפה אותי ואת הילדים, דאגה לנו בשבתות ובחגים, והייתה איתי בכל מה שעשיתי".
כשוורד אומרת "הייתה איתי בכל מה שעשיתי", היא מתכוונת לפעילות שהתחילה עם פרוץ המלחמה, עוד לפני נפילתו של בנה. היא הקימה חמ"ל שאליו נשים מרחבי הצפון הביאו אוכל מבושל ונסעה בין הבסיסים, בתיאום עם הצבא, וחילקה לחיילים. חוץ מאוכל היא סיפקה גם ציוד רב נוסף כמו מטענים, שמיכות ועוד. הורים לחיילים יצרו איתה קשר וביקשו להעביר דרכה ציוד לילדיהם. היא עמדה בקשר עם גורמים בצבא, גייסה תרומות וחילקה לחיילים. לאחר נפילתו של ארנון היא הפכה את החמ"ל ל'חמ"ל ארנון' שפועל עד היום בסופי שבוע.
'המקום של ארנון', שהוזכר כאן, היה כאמור גלריה שנקראה בתחילה 'גלריה אגמיה' שבה מכרה ורד את ציוריה, בשיתוף אומנים נוספים. בעקבות המלחמה יצאו האחרים מן השותפות. ורד נקלעה למבוי סתום, ובעידודו של בעל הבית החליטה להפוך את המקום לקפה־גלריה על שם בנה.
"זה היה מאוד מיוחד מה שקרה שם", היא מספרת, "הרגשתי שכל עם ישראל צריך נחמה, לא רק אני, והרגשתי שזה מקום שעם ישראל יכול לקבל בו נחמה ולפגוש את השכול מקרוב. ובאמת הגיעו אנשים, הקשיבו. הגיעו חברים של אבא שלי וסיפרו לי עליו. קבוצות שרצו לשמוע על ארנון. זה היה לי כמו המשך של השבעה בחיבוק כפול, אני מחבקת את עם ישראל ועם ישראל מחבק אותי".
ורד שמחה לגלות שגם אנשים אחרים מנציחים את ארנון. באחד הימים הגיעה לבקר אותה רעיה בלוך לבית הרצליך, תושבת כפר תפוח בשומרון, עם בקבוקי שמן זית ותווית עם תמונתו של ארנון. אחיה של רעיה, יהודה, היה ראש הישיבה בכפר זיתים כשארנון למד שם, וכך נוצר ביניהם קשר שנשמר גם שנים אחר כך. גם הכיתוב על המעיין שהוזכר בראשית הכתבה מילא את ליבה של ורד בגאווה. באחד הימים יצר איתה קשר שמוליק, הסמג"ד שארנון היה הקשר שלו, וסיפר לה שהוא מתכנן להקים במגדלים, היישוב שבו הוא מתגורר, את 'היכל ארנון', בית מדרש קהילתי. וכך כמעט בלי משים התהדק הקשר של ורד לשומרון. "לא הכרתי את השומרון לפני המסע הזה. היום אני בת בית בשומרון", היא אומרת.
לוורד יש שלושה נכדים מבתהּ חיה, אחותו התאומה של ארנון, שמתגוררת ברמת גן. יוסף, בנה הצעיר של ורד, הוא רכז מדריכים של תנועת 'אחריי' בירושלים. חיה הייתה פעילה במשך תקופה בפורום הגבורה.
"אני חיה את הכוחות של ארנון"
בקיץ האחרון סגרה ורד את הגלריה בראש פינה. החלומות הגדולים שלה לא התאימו לגלריה הקטנה. קצת אחרי נפילתו של ארנון היא הקימה ביסוד המעלה גן קהילתי בשטח שבו אביה נטע בעבר עצי פרי. היא הביאה למקום סוסי פוני, סידרה מקום להבערת אש ומקום לסדנאות בבוץ. החלום שלה הוא ליצור חיבורים והיא פועלת ליצור אותם באמצעות הגן הקהילתי. כעת היא פועלת כדי להקים בגן עגלת קפה ומקומות ישיבה, כשהפוקוס עתיד להיות על מוזיקה. ארנון היה בעל שמיעה אבסולוטית וניגן על כמה כלים. ורד חולמת להפוך את הגן למקום של מוזיקה, לטפח נגנים צעירים, לתת מקום למוזיקה יהודית, וגם במה למוזיקאיות דתיות. "הרבי אמר: בשירה ובזמרה נביא את הגאולה", היא אומרת. "גם אחדות, גם קשר, גם נחמה. כל זה יכול לבוא דרך המוזיקה". היא מקווה שהמקום יהיה אבן שואבת גם לחברותות שילמדו תורה. בתוכנית יש גם מקום חדש לציורים שלה.
מאז שפרצה המלחמה הפסיקה ורד לצייר, אבל כעת היא מקווה מאוד לחזור לכך. היא מציירת מאז שהייתה ילדה, והיה ברור לה מגיל צעיר שתהיה ציירת. "למדתי בבית ספר לציור עד שאחי נהרג, בגיל 18. כשחזרתי בתשובה לא כל כך ציירתי כי נכנסתי לקטע של הלימוד. אחר כך עם הלחץ של החיים הציור נדחק. ואז, כמו שסיפרתי, אחרי שחליתי, הבנתי שהציור הוא המהות שלי, שאני לא יכולה להתכחש לה".
לציורים של ורד יש קונספט. בגלריה שהייתה פתוחה עד לא מזמן עמדו בשורה קרטונים שעל גבם ציירה ורד זוגות. "ציירתי זוגות מיסוד המעלה על קרטוני פרי, כדי לבטא את זה שהם הפרי של המקום. באחת התקופות המאתגרות של החיים שלי ציירתי סדרה של חיילים, כי הבנתי שאני צריכה להיות כמו חייל, שנמצא כל כולו במשימה בלי לחשוב על דברים אחרים. בתוך זה ציירתי גם את החיבוק שלי עם ארנון, בסוף מסע הכומתה".
מה נותן לך את הכוחות?
"זה כל פעם לקום מחדש", אומרת ורד. "התודעה רק הולכת ומתחדדת, האמיתיות הולכת ונכנסת פנימה. זה בלתי נסבל שאין בית מקדש ומשיח ותחיית המתים, אבל אני משתדלת להסתכל רק על הטוב. להמשיך עם האמונה. אני מתפללת כל יום: ברוך אתה ה' מחיה המתים. אני מתגעגעת לאמא שלי, אני אוהבת אותה, אבל הרגשתי שהיא חיה חיים שלמים ויש שובע בנשמה. עם ארנון יש הרגשה של שבר וחסר וגעגוע ורצון לראות אותו שוב. עם בן אין השלמה. אני מרגישה שאני רודפת אחריו כל הזמן, מחפשת איך להגיע אליו. 'מושכני אחריך נרוצה'. ואני רואה שהוא נכנס בי, שהרבה מהתכונות שאני חיה אותן עכשיו, הן שלו. זה כוחות שלו, לא שלי. נרשמתי לקורס רכיבה מערבית. אומנם רכבתי בתור נערה, אבל לא רכבתי שנים. כל הפעילות האין־סופית זה חלק מארנון. היה לו הרבה כוח, הוא פעל כמו כמה אנשים, היה מאוד חדור מטרה. כל הזמן אני בעשייה, בהנצחה. אני קולטת שזה כמו לבקש שהנשמה תישאר פה למטה ולא תעוף".
איך משפיעה עלייך היום הידיעה שאת חיה שלושה דורות של שכול?
"מצד אחד אני פצועה וכואבת, אבל אני גם מרגישה שאני שייכת לגיבורים. שהם זכו כמו שרבי עקיבא זכה, חיו ונהרגו על קידוש השם. ואני מבינה שזכיתי להיות בת של איש גדול מאוד, שעד היום אנשים מהללים אותו באוזניי ומספרים איזה אדם ולוחם הוא היה. ואחות של ארנון, שהשקיע מאוד בנוער ואחר כך בצבא. ואמא של ארנון. אני מבינה שבורא עולם הוא למעלה מהשגתי, ורוצה בטובתנו ואהבתו אין־סופית. אין לי תובנה בסיפור הגדול. אני מבינה שאני חלקיק של סרט. אני לא שואלת למה, אני שואלת מה אני יכולה לעשות".
מה את חושבת על התנהלות המלחמה?
"אם אני מסתכלת על המשפחה שלי, לאבד בשלוש מלחמות אבא, אח ובן, זה מחדד את ההבנה שאי אפשר להשאיר את המלחמות האלה בלי ניצחון. צריך להפסיק להתנצל על הניצחון שלנו. המצב הזה חוזר שוב ושוב. נותנים לנו מכה, אנחנו מתעוררים כמו אריה, נלחמים ואחר כך מחזירים לאויב את הכוח. למה? למה נתנו את סיני? הם היו אלה שצריכים להתחנן לשלום. בלבנון אחרי שנים של פצצות וקטיושות בגבול הזה סוף סוף נלחמו, למה לחזור אחר כך עד הגדר? עם כל הוויתורים האלה, אחר כך הנכדים או הנינים שלכם יצטרכו להילחם, ואני הדוגמה לזה. לא מבחינה אלוקית, אלא בדרך הטבע. אתה נלחם באויב? תכניע אותו, אחרת זה כמו סרטן. אם משאירים ממנו משהו – הוא ממשיך. אני חושבת שהרחמנות על האויבים מביאה עלינו אסון. את זה צריך לשנות מהקצה אל הקצה. עם ישראל לא צריך להתחנן לשלום. מי שחולם על שלום עכשיו, יהיה לו אולי שקט לשנה־שנתיים. אבל שיחשוב על הילד והנכד והנין שלו".
***
