ההמלכה היא אמון מוחלט שאני כאדם נותן בריבונו של עולם. היא נובעת מהעובדה שמחשבותיו גבוהות ממחשבותינו, הוא רואה תמונה אחרת, הוא יודע איך כל חלק בפאזל, שכשלעצמו עלול להיות בלתי נסבל, מצטרף לכדי תנועה גדולה לטובה. לא די שאכיר שהכול בידיים שלו, מפני שאינני רוצה להמליך אותו בעל כורחי עליי ובליבי להצטער שהוא מנהל את העולם כך. ההמלכה היא אמון שהוא טוב ועושה טוב, ושסוף הטוב להתגלות כאן במלואו
קלי קלות
פעם חשבתי שעבודת ה׳ של ראש השנה היא הקלה משל כל החגים האחרים. מה בסך הכול אני מתבקש? לשמוע קול שופר ולהמליך אותו. לשמוע קול שופר לא דורש ממני דבר, ולהמליך אותו? קלי קלות, ואפילו לא בר־השוואה לחגים אחרים. סוכות, שהיה ועודנו אתגר, ״והיית אך שמח״, איך אצליח 24/7 לשמור על שמחה, יש שהשמחה חומקת ממני ימים שלמים, גם בחג. לרקוד בכל ליבי בשמיני עצרת לא פשוט בכלל, גם לא לצאת לחירות בפסח מכל הקיבעונות והשעבודים. אבל להמליך אותו? מה אכפת לי שהוא ימלוך?! אדרבה, שימלוך!
מחילה על המחשבה הקטנונית, אבל קל היה לי להמליך את מי שממילא לא מתחרה איתי על אותה משבצת. אני מניח שלרופא קשה להמליך את מי שהתחרה איתו על תפקיד מנהל המחלקה. לאנשי שב״כ קשה להמליך עליהם ראש חדש, ועוד כזה שבא להם מבחוץ, ולי עצמי קשה להכיר בכך שמישהו בתחום שאני עוסק בו זוכה בכתר. איך אמר הנחש הקדמוני, ״כל אומן שונא את בני אומנותו״. ודווקא בשל כך, המלכת הקדוש ברוך הוא הייתה בעיניי דבר של מה בכך. הרי מעולם לא התחרינו על אותו תפקיד, ומימיי לא היו לי יומרות להיות מלך העולם. המשרה פנויה מבחינתי. ה׳ מלך. ה׳ מלך. ה׳ ימלוך לעולם ועד. באמת אמרתי את זה בלב שלם. שימלוך.
אפילו את הווידוי המאתגר של יום כיפור חסכו ממני בראש השנה. אין ״אשמנו״ ואין ״בגדנו״, אין גם ״על חטא שחטאנו״, רק תפילה על מה שבקלות אני יכול לבקש, שהרשעה כולה כעשן תכלה, הצדיקים ישמחו, כבוד שיחזור לישראל, פתחון פה למייחלים לך. מה עוד אפשר לבקש? הפעם היחידה שבצבצו להם החטאים הייתה ב'תשליך', ובלי להתמודד פשוט השלכתי אותם אל בריכת הדגים. וכן, ידעתי שאם הוא מלך אני עבד, וכעבד אני מחויב במצוותיו. אבל כשלא יורדים לפרטים הקטנים ורק ממליכים וממליכים, זה עדיין מרגיש בהישג יד.
קשיי קשיים
כבר שנים שאני לא מצוי בתחושה הפשוטה ההיא. אולי אלה השנים ופיתולי החיים, אולי ההתפכחות או האחריות, יהיה איך שיהיה, ה״קלי קלות״ הפך אצלי ל״קשיי קשיים״. משימת ראש השנה הפכה אצלי למשימה הקשה מכל החגים. המלכת ה' – ככל שנתתי עליה יותר את דעתי, נעשתה לי הר שקשה לטפס עליו. הרי להמליך אותו זה לקבל בלב שלם את האופן שבו הוא מנהל את העולם, ומפעם לפעם מחלחלת בי מחשבה – אולי זה רק אצלי, אולי גם אתם מכירים את זה – מחשבה אסורה שאילו אני הייתי מנהל את העולם, זה לא היה נראה ככה, זה היה הרבה יותר טוב.
אילו אני מולך בעולם, אין סיכוי שהייתי מאפשר לרשעים הללו לטבוח בבניי בשמחת תורה ההוא שהתהפך, ועל השואה אין בכלל מה לדבר. לא צריך ללכת רחוק מדי, מספיק שבוע וחצי לאחור – הטיל הזה, שסוף סוף היה אמור להרעיד את אדמת קטאר, ולקחת לעולם שכולו 72 דמיונות מתפוגגים באוויר את רבי המרצחים הללו. אילו אני מולך בעולם, איש מהם לא היה ניצל. ובטח לא הייתי מסכים לכך שיינצלו מפני שבאו להתפלל אל אללה, הגרסה האלימה והעקומה שלפיה הם תופסים את ריבונו של עולם. הרי מה יקרה עכשיו, מה יאמרו בכל המסגדים? שתפילה לאללה מגנא ומצלא, שמי שהלך להתפלל ניצל, ומי שהתעצל ואמר ״כבר התפללתי״ שילם במזומן. אילו היה בכוחי, בוודאי לא הייתי מניח למחול האיוולת האמוני הזה להתרחש. והחטופים? לא הייתי נותן למחזות השואה לחזור על עצמם פה בארץ חמדת אבות, אין שום סיכוי בעולם. כולם בבית, עכשיו. בכל מחיר שישלמו הרשעים, אילו הייתי אלוקים. ובעצם אילו הייתי, כל זה בכלל לא היה מתחיל. ככלל, מה שנחשף לנו על בשרנו ממש בשמחת תורה שלפני שנתיים הוא רק הצצה לרוע עצום שנמצא בכל רחבי העולם וברגע זה ממש עושה בעולם כבשלו, בצפון קוריאה ובסין, באיראן ובסוריה, ועוד ועוד – כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה סבל, וכל כך קשה לקבל ולהמליך.
אבל גם בלי קשר לכל הסיפור הגדול וישראל והאויבים, יש כל כך הרבה דברים בלתי נסבלים באופן התנהלות העולם. למה יש ילדים שבאים לעולם ונחלתם כאן היא שיתוק בכל הגוף ופגיעה שכלית? מה המשמעות של חיים אנושיים בלי משמעות ובלי בחירה? דוגמה אחת מני רבות לסבל האנושי.
שאלות שכולות
אב שכול סיפר לי שבקבוצות השיח של הורים שכולים, תחושות שכאלו מבעבעות כל השנה וביתר שאת בימים הללו שלפני ראש השנה, התחושה הקשה של רבים מהם שבמאזן הזכות והחובה כביכול ריבונו של עולם חייב להם. לא מדובר בכופרים, לא בעזי פנים וחצופים, מדובר באנשים יראי ה׳ ומבקשי דבקות, שעולמם התהפך עליהם והם שואלים בלב נשבר.
בשבוע שעבר זכיתי להיות במפגש באזור חיפה עם הורים שכולים. אמרתי להם שלהם אין פריבילגיה לשמור על אמונה פשטנית, כפי שמתעקשים לעשות כמה אנשים. להם אי אפשר למכור את מילות השיר כפשוטן, ״ה׳ יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב״. אם המילים הללו נכונות, מה זה אומר עליהם? שאותם ה׳ יתברך דווקא לא ממש אוהב? הרי לא תמיד היה להם רק טוב. הם גם לא יכולים להישאר באמונה פשוטה שלפיה מי שעושה טוב מקבל טוב ומי שעושה רע מקבל רע. זה הרי לא ככה, הם עשו טוב והבנים שלהם עשו הכי הכי טוב. למען האמת, לכולנו אין את הפריבילגיה הזאת, כולנו כך או אחרת נוגעים במעגלי הכאב הללו.
להמליך
אז הנה האתגר של ראש השנה כפי שאני מבין אותו עכשיו. מדובר באמון, והוא צומח דווקא במקומות שקשים לי כאדם לעיכול. ההמלכה היא אמון מוחלט שאני כאדם נותן בריבונו של עולם. היא נובעת מהעובדה שמחשבותיו גבוהות ממחשבותינו, הוא רואה תמונה אחרת, הוא יודע איך כל חלק בפאזל, שכשלעצמו עלול להיות בלתי נסבל, מצטרף לכדי תנועה גדולה לטובה. זה הדגש השני באתגר ההמלכה. לא די שאכיר שהכול בידיים שלו, מפני שאינני רוצה להמליך אותו בעל כורחי עליי ובליבי להצטער שהוא מנהל את העולם כך. ההמלכה היא אמון שהוא טוב ועושה טוב, ושסוף הטוב להתגלות כאן במלואו.
עקדה ואוטופיה
לכן מלוות את תפילות ראש השנה לאורך כל הדרך העקדה והאוטופיה. מצד אחד, העקדה – אברהם אבינו לא הבין מה ההיגיון שעומד מאחורי הציווי הבלתי מתקבל על הדעת לעקוד. הוא מבצע לא מתוך הזדהות אלא מתוך אמון. ״לא אדון אני בדבר זה״, הוא עונה לשרה, שמבקשת ממנו ״לכה אדון אבל אל תרחק״. על פי המדרש שממנו נוסד הפיוט ״עת שערי רצון״, היא אומרת לו לבחון כל הזמן את הציווי ולעצור בזמן, והוא אומר לה שהוא מצידו נותן אמון בלי תנאים: ״אלך ואורהו אשר לו א־ל חק״, גם אם יהיה זה חוק לא מובן. העקדה הזאת תבקע מהשופר, העקדה הזאת תופיע בפיוטי הסליחות והימים הנוראים, העקדה הזאת תזכיר לנו לתת אמון כשממש לא מבינים. אבל גם האוטופיה תלווה אותנו.
הבקשות בתפילת ראש השנה יוצאות מגדר הרגיל, הן מבקשות עולם מושלם, אין רשעה, יש ישועה שלמה, יש עולם מתוקן. הנה הנוסחה: האמון מתחיל בכך שהקב״ה רואה תמונה שלמה, ומוביל את העולם במקומות שלנו לפעמים קשים מנשוא. אבל אנחנו גם יודעים שכל מה שעלה במחשבתו הטובה על אודות העולם שלנו בוא יבוא, יבואו ימים של שופר גדול, יבואו ימים של אגודה אחת, וכגודל האמון גודלם של הימים המצופים, והם כאן, עומדים אחר כותלנו, אין לדעת כמה הם קרובים.
קרן לעמו
לכל שנה יש את ה'אבינו מלכנו' שלה.
בשנת הקורונה כולם צעקו ״מנע מגפה מנחלתך״, ״שלח רפואה שלמה לחולי עמך״. לפני שנתיים אפילו לא ידענו שאנחנו חייבים להתחנן ״הפר עצת אויבינו״. בשנה שעברה ביקשנו ״עשה למען טבוחים על ייחודך״.
והשנה, אחרי שנבקש גאולה לחטופים וישועה ללוחמים, נדמה לי שאתכוון הכי חזק ב״אבינו מלכנו – הרם קרן ישראל עמך״. קודם כול בעיני עצמנו, אחר כך לעיני העמים.
כל כך הותר דמנו, כל כך מרשים לעצמם לדבר בגנותנו. הרם קרן ישראל עמך, אב הרחמים.
לתגובות
***
