כבר יותר משני עשורים שמדינות אירופה ותורמים פרטיים מזרימים הון עתק לעמותות וארגוני זכויות אדם כדי להשפיע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והממסד הישראלי התעורר רק לאחר שהנזק כבר נגרם | פרופ' ג'ראלד שטיינברג, מייסד ונשיא ארגון 'NGO מוניטור', מזהיר: "ישראל חייבת להכיר בכך שזהו סוג חדש של מלחמה"
15 שנות ניסיון בחקירה ומעקב צמוד אחר מוקדי הכוח של הלוחמה הפוליטית נגד ישראל, הובילו את פרופ' ג'ראלד שטיינברג למסקנה ברורה: כדי להיאבק במערך העמותות הבינלאומי המשומן ומתקפת הדה-לגיטימציה הבלתי פוסקת "לא מספיק לעמוד ולהצהיר: 'אתם טועים, אנחנו צודקים', או 'אנחנו מדינה מוסרית, יש לנו מדינה מוסרית וצבא מוסרי', כמו שנציגי הממשלה וארגונים שונים אומרים. את המלחמה הזאת צריך לנהל בכלים של עוצמה פוליטית. אתה לא משכנע אויב שהוא טועה והוא צריך להניח את הנשק שלו – אתה נלחם נגדו. צריך להפסיק את הגיוס, את הזרמת אמצעי הלחימה", אומר שטינברג.
בשמאל הישראלי טוענים כי "סיום הכיבוש" יפתור את הבעיה וייתר את קיומה של תנועת ה-BDS, אבל שטיינברג מבטל זאת לחלוטין. "זה פשטני ונאיבי", הוא אומר, "כשמשתמשים בביטויים כמו 'מדינת אפרטהייד', צריך להבין שמבחינתם למדינת אפרטהייד אין זכות קיום – לא משנה באילו גבולות. מדינה שמבצעת פשעי מלחמה אין לה זכות קיום, וצריך לכפות עליהם לקבל את הדין הבינלאומי – גם אם זה אומר שאי אפשר בעצם להילחם נגד טרור".
אך לפני שעוסקים בפתרונות, ראשית צריך להבין לעומק את הבעיה. ואפילו הבנת הבעיה, כפי ששטיינברג מסביר, מהווה גם היא נקודת תורפה ישראלית.
הכול התחיל באו"ם
הסיפור הגדול של הדה-לגיטימציה המאורגנת נגד ישראל ושל תנועת ה BDS – שהיא לא ארגון אחד אלא תנועה המורכבת מגורמים וגופים רבים ומגוונים – החל למעשה עוד בשנת 1975. באותה שנה קיבל האו"ם את החלטה 3379 המפורסמת שקבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית", אות החלטה שחיים הרצוג, השגריר הישראלי דאז, קרע לגזרים מעל בימת העצרת הכללית.
"ההחלטה הזאת מצוטטת בקמפוסים ברחבי העולם עד ימינו אנו", מסביר שטיינברג. "מאז אותה החלטה קמו גם מנגנונים שונים במסגרת האו"ם. למשל, יש מנגנון שנקרא 'הוועדה להנצחת הזכויות הבלתי מתפשרות של הפלשתינים', שעורך בכל שנה שתיים-שלוש ועידות באסיה, בדרום אמריקה ובאירופה. זה מאה אחוז הטפה נגד זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".
עם זאת, המאמץ האנטי-ישראלי הזה לא נשא הרבה פירות, והתנהל על אש קטנה עד ועידת דרבן. "בספטמבר 2001 ארגנה מועצת זכויות האדם באו"ם ועידה גדולה, לכאורה כדי לחגוג ולהנציח את הניצחון נגד האפרטהייד הדרום-אפריקני. הפלשתינים ובני בריתם השתלטו בקלות על המסגרת הזאת", מפרט שטיינברג. "שם ראינו איך כל המנגנון הבינלאומי מאמץ את כל האמצעים והטכניקות שהופעלו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, ומפעיל אותם נגד ישראל. הוועידה הזאת הפכה להיות ועידת הכנה למלחמה הנוכחית, והכל באמצעות המנגנון שאמור לפעול למען זכויות אדם – האו"ם, מוסדות האו"ם, ואיתם כ-1,500 ארגונים תחת הכותרת של 'זכויות אדם', כמו 'משמר זכויות האדם' (HRW) ו'אמנסטי אינטרנשיונל', וכן ארגונים פלשתיניים שונים, גם הם בכסות 'זכויות האדם'. זהו המקור של ה-BDS להעמדת ישראלים לדין בעוון פשעי מלחמה וכדומה.
"מיד אחר כך התחילו להפעיל את המנגנון הזה. התחילו לדרוש ולפעול למען חרם אקדמי על ישראל, במיוחד באנגליה. לאט לאט השתמשו לא רק בביטוי אפרטהייד, אלא גם של 'פשעי מלחמה'. הטבח שלא היה בג'נין הפך להיות גם אבן יסוד. הרעיון שאליו כולם חותרים הוא בידוד מדינת ישראל כמדינה מצורעת, שאין לה זכות קיום".
זמן קצר לאחר ועידת דרבן הקים פרופ' שטיינברג את מיזם 'NGO מוניטור' – "מכון מחקר המספק מידע וניתוח על הדו"חות והפעילות של ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים בתחום זכויות האדם והסיוע ההומניטרי", כהגדרתו. "המטרה הייתה לשים קץ לנוהג של מספר ארגונים לא-ממשלתיים שהכריזו על עצמם כ'ארגונים הומניטריים' המנצלים את מושג הערכים האוניברסליים של זכויות האדם, לקידום סדר יום פוליטי ואידיאולוגי".
במהלך הפעילות זיהיתם יד מכוונת בכל הפעילות הזאת, או שמדובר בהתאחדות של כמה גורמים סביב אינטרס משותף?
"קשה להבחין באיזושהי היררכיה ואם יש מלמעלה מישהו שמושך בחוטים, אבל יש קשרים. הפלשתינים והאירופאים עובדים ביחד, ולפעמים רואים שהאירופאים מובילים והפלשתינים באים בעקבותיהם. למשל, המסגרת של ה-BDS הפלסטיני הוקמה ב-2005 על ידי עומר ברגותי, אבל ברור שהוא לא הוביל. מצאו אותו כדי להיות הפנים הפלשתיניות של כל הקמפיין הזה. יש גורמים בתוך הרשות הפלשתינית שפעילים במסגרת הזאת ועוזרים במימון. אבל שוב – אני לא יכול להבחין בגורם אחד שמוביל, כמו שגם באירופה זו יותר קואליציה של ארגונים ואנשים, פחות קונספירציה. לא נראה לי שאם דמות כזו או אחרת הייתה מפסיקה לפעול בתחום הזה משהו היה משתנה".
אירופה קונה השפעה
ישנם תורמים פרטיים רבים, חלקם עלומים, שקפצו על עגלת ועידת דרבן במהלך השנים, והזרימו הון עצום ללוחמה הפוליטית בישראל. אחד המפורסמים שבהם הוא איש העסקים היהודי-אמריקני ג'ורג' סורוס, שהקים את רשת קרנות 'החברה הפתוחה'. דו"ח שפרסם 'NGO מוניטור' בשנת 2013 ניתח את הפעילות הכספית של סורוס והוכיח כי הארגונים שהוא תורם להם "מקדמים באופן אקטיבי את אסטרטגיית דרבן", שהופכת את ישראל למוקצה, שהוא "מממן פעילויות שמחלישות את התמיכה האמריקנית בישראל על ידי הסטת דעת הקהל", ו"תומך בקבוצות בקצה האופוזיציה הישראלית, שעושות שימוש ברטוריקה של זכויות אדם למען השגת מטרות פוליטיות".
למרות זאת שטיינברג טוען כי עוצמתם של התורמים הפרטיים נמוכה יחסית למשאבים הבלתי נדלים של מדינות אירופה. "בתקופת פוסט-אוסלו", הוא מסביר, "כל הממשלות האירופיות המערביות, כולן, פתחו קופות – חלקן באופן ישיר – למימון ארגוני חברה אזרחית פלשתיניים וזכויות אדם. לא הייתה, ועדיין אין להם, שליטה על הכסף הזה. התהליכים הם סודיים ביותר. מי מחליט, איך מחליטים. הם לא רוצים את השליטה הזאת".
הסכם אוסלו נחתם הרבה לפני ועידת דרבן.
"נכון. באותה תקופה הכסף הזה הלך, למשל, ל'שלום עכשיו' ו'בצלם'. הכסף שהארגונים הללו קיבלו נועד לחנך ולשכנע את 'הישראלים הפרימיטיביים' לחבק את ה'שלום', או את השמאל אם תרצה. ועדיין יש פרויקטים כאלו.
"האירופאים הפכו את זה למעין תחרות מול ארצות הברית. ארה"ב נתפסת כמי שמובילה את השלום, אבל האירופאים תמיד רצו להיות מעורבים. איך הם עושים את זה? הם קונים את הסחורה – אם זה על ידי ארגונים ישראליים, ארגונים אירופיים, כנסייתיים. זה בא בכל מיני צורות".
שטיינברג מסביר כי המהלכים הללו התרחשו מתחת לרדאר, גם של משלם המיסים האירופי וגם של הממסד הישראלי. "זה לא היה דבר בולט ואף אחד לא ידע לחפש את זה. גם כשכבר ידעו, כל הזמן אמרו לי במשרד החוץ 'אנחנו לא עוסקים בארגונים לא ממשלתיים. אנחנו רק עוסקים בממשלות ודיפלומטיה'. לא היה עם מי לדבר, לפחות עד 2010-2009. זה לא היה עניין של תקציב, אלא של חוסר עניין".
"גם המסמכים שיש לנו היום הם מסמכים שהודלפו", מוסיף שטיינברג, ומדגיש: "זה סוג של קולוניאליזם – אנחנו נכפה את הגישה שלנו כלפי הסכסוך על העולם ועל הישראלים על ידי מימון ארגונים לא ממשלתיים".
למה משרדי הממשלה הישראליים לא התעניינו?
"התפיסה הייתה דיפלומטית קלאסית – לא חשוב מה שארגון קיקיוני זה או אחר אומר, והאו"ם? שמום. רק בתקופה של דו"ח גולדסטון פתאום התחילו להבין שהדו"חות האלה שנכתבים באו"ם – אבל מאחורי הקלעים ארגוני זכויות אדם הם המחברים שלהם – יכולים לגרום נזק. שהם יכולים לגרום למצב שקצין בכיר כמו דורון אלמוג לא יכול לרדת ממטוס. שהם יכולים להביא למצב בעייתי בהאג או בבתי משפט באירופה".
מצד אחד יש לנו גורמים מדינתיים שממנים ארגונים אנטי-ישראליים, מצד שני יש לנו תורמים פרטיים כמו ג'ורג' סורוס ששופכים כסף על העמותות. האם יש בכלל סיכוי להתמודד עם צינור הכסף הבלתי נדלה הזה?
"זה מתחיל, שוב, בבעיית ההתעלמות. רוב הכסף הזה היה מתחת לשטיח. במשך הרבה שנים משרד החוץ ומשרדים אחרים בממשלה או שסירבו לראות את הנתונים, או שהחליטו שהם לא מספיק חשובים. מדובר על יותר מ-100 מיליון אירו לשנה ממדינות אירופיות, שזה הרבה יותר מהכסף הפרטי. סורוס הוא גם אחד התורמים הפרטיים הגדולים והמרכזיים, אבל יחסית לכסף שהממשלות האירופיות נותנות הכסף שלו פחות חשוב".
נניח שעכשיו חשפנו את כל צינורות הכסף האירופיים. מה עושים הלאה?
"קודם כול מכירים בכך שיש כאן סוג חדש של מלחמה, ויש צעדים שאפשר לעשות אבל הם חלקיים ומעטים. משרד החוץ הקים לפני כמה שנים ענף שעוסק בזה. יש גם את המשרד לעניינים אסטרטגיים של גלעד ארדן, יש קצת עיסוק בצה"ל. אבל זה דורש אסטרטגיה יותר רחבה. הם עוסקים בסימפטומים ולא במהות".
ומהי המהות?
"צריך לנתח את התהליך הזה כסוג של מלחמה, להגדיר מה מוקדי הכוח ולנסות לפגוע בהם. למשל – ממש לאחרונה הוכחנו באמצעות פעילות בשוויץ שאפשר להצליח. בשיתוף עם גורמים נוספים שעוסקים בזה, העברנו את הנתונים שלנו לחברי פרלמנט והסברנו להם שהם מבזבזים כספים – שהמימון שלהם לא משפיע על המזרח התיכון, לא מקדם שלום ובפועל מדובר על תעשייה שלמה מושחתת, סודית, כמו כל תעשייה שמקבל המון כסף מממשלות ואף אחד לא יודע מה נעשה בזה. גם את התקציבים האלה צריך לשים תחת פיקוח.
"יש נציג ישראלי של הכנסת בכל מדינה באירופה, כולל באיחוד האירופי, ויש כל מיני שיתופי פעולה. רוב חברי הכנסת, גם בימין, לא משקיעים בזה משאבים, ואלה שמשקיעים לא מתמקדים בעניין הכספים. איכשהו הם לא שמים את הנושאים האלה בראש סדר העדיפויות. צריך להבין: זה לא עניין של ימין ושמאל. זה עניין של ריבונות, זה עניין של חוסר אחריות של המדינות המממנות, וכמעט בכל מדינה אין דיונים בפרלמנט. אם היו עושים את זה, לדעתי זה היה משפיע מאוד".
אתה חושב שזה יעד ריאלי, לצמצם את סכומי הכסף שמוזרמים לארגונים מממשלות אירופיות?
"כן. למה זה סודי באירופה? למשל, אם היינו מצליחים לגרום לכך שהאיחוד האירופי, כגורם שנותן את הכי הרבה כסף – כ-10 מיליון אירו לשנה – יפסיק את המימון הזה, ניתן להניח שרוב הממשלות באירופה שמעניקות מימון היו מפסיקות גם הן, ומדובר על מימון שקיים מנורבגיה ועד איטליה וספרד. מדוע הנציגים הישראלים בכנסת לא מדגישים את הפרת הנורמות הדיפלומטיות הבינלאומיות שמשתקפות על ידי העברת כספים לצורך ההכפשה ולצורך המלחמה נגד ישראל? צריך להבהיר שמדובר בסוג של קולוניאליזם, סוג של שנאה. חלק מהארגונים גם קשורים לארגוני טרור, חלק מובילים אנטישמיות גרידא. המידע הזה, למשל, השפיע בסופו של דבר על חברי הפרלמנט השוויצרי. את הפעילות הזאת אפשר לשכפל לפרלמנטים נוספים".
בתנועות הללו חוזרים וטוענים שהם לא נגד ישראל, אלא נגד המדיניות של ישראל. אבל אתם בארגון 'NGO מוניטור' מזהים אחרת.
"מי שאומרים שה-BDS היא תנועה שרק רוצה לשנות את הגבולות או לקדם 'שתי מדינות לשני עמים' – או שהם חיים בממד אחר ורק מצטטים את מה שנוח להם, או שהם משקרים. רק לפני שבוע הופיע בעיתון הניו-יורק טיימס מכתב חתום על ידי עומר ברגותי, שהוא הפנים הפלשתיניות של תנועת ה-BDS. הוא כתב שם שהמטרה היא לא רק להביא להקמה של שתי מדינות ולהפסיק את הכיבוש, אלא גם קיימת דרישה לזכות השיבה וכדומה, וכולם יודעים מה הכוונה. הפלשתינים תמיד אומרים שהם רוצים למחוק את מדינת ישראל, וכך גם שאר מדינות ערב והאיראנים, שמעורבים בכל הפעילויות הללו".
שטיפת מוח באקדמיה
פרופ' שטיינברג מסכים עם הקביעה כי תנועת החרם והדה-לגיטימציה לא נוחלת הצלחות כלכליות כבדות משקל. "אין להם הצלחות גדולות. אבל עכשיו הם מנסים להפעיל מנגנונים כמו 'אחריות תאגידית' נגד הבנקים הישראלים. זה יכול להיות בעייתי".
אך לצד המאבק הכלכלי יש גזרות נוספות שצריכות להטריד את מדינת ישראל. "בתחום של העמדה לדין בחו"ל יש חשש במשרד החוץ והמשפטים. לוקחים בצורה מאוד רצינית את כל הנושא של פתיחת תהליכים בהאג", אומר שטיינברג. "בגזרת האקדמיה יש חרם שקט שמשפיע על הזמנת חוקרים ישראלים, או חוסר נכונות לשתף בוועדות ולקבל מאמרים וספרים".
אבל את הבעיה החמורה ביותר מבחינה תדמיתית הוא מזהה דווקא באוניברסיטאות במערב, ובקרב הצעירים בפרט. "אני חושב ששם נגרם הנזק הכי חמור. מאות אוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה עורכים שבוע אפרטהייד ושבוע BDS, ואנחנו רואים שזה פוגע קודם כול בסטודנטים היהודים, שחסרים להם הנתונים והנכונות להילחם נגד ההשקפות הפוליטיות האלה.
"יש כל מיני מאמצים שנעשים בתחום הזה. אבל בכל פעם שנערכת הצבעה בקמפוס באוניברסיטה בשאלה האם ישראל היא מדינת אפרטהייד וצריך להחרים אותה, מעצם העלאת הנושא מתחזק הקשר התודעתי בין ישראל והמילים 'אפטרהייד' או 'פשעי מלחמה', וזה הופך את ישראל למצורעת. כדי להתחמק מזה, כדי לומר 'אנחנו בסדר', הסטודנטים היהודים משתתפים בהפגנות נגד מדינת ישראל, נגד האפרטהייד".
זו תחושת אשמה?
"כן, אבל אפשר גם לומר שזה פשוט פחד לא להיות פופולריים. כל זה מצטרף לדו"חות של 'אמנסטי' ושל האו"ם, וכשלפתע מגיע אליהם מישהו מארגון כמו 'שוברים שתיקה' ואומר שכל הדברים האלה שאומרים על ישראל נכונים – הנזק שנגר הוא עצום".
בהנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יסתיים בקרוב, מה שאתה בעצם אומר הוא שכל השיח והתנועה הזאת עלולים לגרום נזק חמור לטווח הארוך?
"לא עלולים – זה כבר קורה".
למרות זאת, מסיים שטיינברג בנימה אופטימית: "אני חושב שהוכחנו שאפשר להילחם בתופעה הזאת. קודם על ידי שקיפות של הכספים והפסקת הזרימה שלהם, ולצד זאת גם חשיפת הצביעות המוסרית, לא רק של אלה שמשתפים פעולה עם ה-BDS אלא גם של אלה ששותקים".