שר הבריאות הפציר בו לקחת על עצמו את שיקום וניהול המרכז הרפואי הדסה, והוא נענה לאתגר, אבל משבר הרופאים המתפטרים מעיב על ציון שנת כהונתו הראשונה בתפקיד | מנכ"ל הדסה, פרופ' זאב רוטשטיין, בריאיון אישי מקיף
פרופ' זאב רוטשטיין, שנה בתפקיד, אתה בכלל חוגג את התאריך הזה?
"אני לא יודע אם זאת הצלחה של מתחילים, או תחילה של שינוי, אבל אם מסתכלים על השנה האחרונה, מחקנו פער של יותר מעשור בהדסה, והדסה כמותג נמצאת בדרך הנכונה. אני לא יודע אם זה בגללי, ולא יודע לומר את זה בקול, אבל כולם רואים את ההבדל: בתוך שנה אחת החזרנו את האמון לציבור – הציבור נוהר לטיפולים, כשאנחנו בהדסה רואים ומרגישים את השינוי הזה.
"אנחנו מוכרחים לתת את הטיפול האיכותי והמקצועי ביותר, ואנחנו עושים זאת. השינוי הזה מתקיים בכל המחלקות. כל מקום מצביע לנו איפה אנחנו צריכים לתקן ולשפר – להוסיף תשתיות, לתקן ולשפר תשתיות שלא קיימות בבניין הגדול, לתת את הכבוד למטופלים שלנו שיהיו בסביבה נכונה ובכמות מספקת – שלא נצטרך לדחות חולי סרטן בגלל שאין לנו מיטות. אני האמנתי שנושא הפיתוח והקידום של הדסה ייענה על ידי הרשויות והרגולטור יותר באהדה ופחות בביורוקרטיה".
אבל זה לא קרה. אתה מופתע?
"אני מופתע כי נפגשתי בעבר גם עם הרגולטור, וכולם הבטיחו לקצר את הביורוקרטיה כדי שנמריא. זאת הייתה בעצם המטרה של כולם, כי ירושלים חייבת את הדסה. וכדי שהדסה תוכל באמת להתפתח ולהיות בית חולים מוביל ומתפתח, כדי להיות בשיא הטכנולוגיות, היא חייבת תקציבי פיתוח. לכן גם בתקציבי ההבראה נכנסו לא מעט כספים, 150 מיליון רק לפיתוח הדסה. תשאל אותי איפה הם היום? הם עדיין בממשלה, מעוכבים בביורוקרטיה. נזכור שהסכם ההבראה שנחתם עם בית החולים הוא עד 2020. אנחנו בעצם נותנים טיפול לחולה עם רגל אחת, וזה קצת מדכא אותי, כי ציפיתי ליחס הרבה יותר מחבק. יש שינויים שנעשים עכשיו, במיוחד במשרד האוצר, יש מנגינה טובה, אבל בפועל הכול מתעכב".
בעצם הצמיחה הגדולה שלך נעשית בצל העיכוב?
"כל הצמיחה שנעשתה כאן עד היום היא מהזרימה שלנו ומתרומות, ולא מהכסף שאמור להגיע מהתקציבים שהובטחו".
רוטשטיין אכן מתוסכל. במושגים ישראליים הוא חולל בהדסה נס שיקומי מדהים. הוא חווה המון קשיים בתוך התחייבות הממשלה שחתומה על הסכם. בנושא הפרישה מרצון של עובדים הממשלה בפיגור עצום, היא לא מגבה את בית החולים בהוצאות שנובעות מהסכמי ההבראה, ובכלל, מנכ"ל בית החולים לא רוצה לפטר עובדים. "האסטרטגיה שלנו מתבססת על הרחבת שירותים מתוך כוח האדם שלנו. אז נכון, אתם שומעים תלונות על רופאים ואחיות שלנו שעובדים קשה כדי להוציא אותנו מהברוך הזה שהיינו בו".
התחשיב ליציאה מה"ברוך" די פשוט: יש לבית החולים הוצאות והכנסות. ברגע שההוצאות גדולות מההכנסות – בית החולים קורס. ולכן יש שתי אפשרויות: להפחית את ההוצאות – ומאחר שההוצאה המרכזית נובעת מעלויות כוח אדם, זה אומר לצמצם כוח אדם – או להגדיל הכנסות. רוטשטיין אומר כי בחר באפשרות הגדלת ההכנסות ביעילות המקסימלית. "התוצאות ניכרות לעין, אבל הציבור פחות מתעניין בעניין הכלכלה".
במה הוא מתעניין?
"הציבור מעוניין בבית חולים מקצועי. הירושלמים מאוהבים בהדסה, הם לא צריכים להיטלטל לשפלה או למקומות אחרים. רק מה, הגענו היום לברכה שהופכת לקללה: כשאתה ממלא אולם מעבר למה שהוא יכול להכיל, כולם מתלוננים למרות שהאולם היה טוב, ואנחנו ממש על הקצה בנושא הזה. תראה את הבניין העגול של הדסה – התוכניות שלי אמרו שעד סוף 2017 אני משפץ אותו ברמה של דווידסון כדי לתת לנו יכולת עבודה. אבל עד לרגע זה, הכסף שנמצא בהסכם ההבראה תחת סעיף הפיתוח לא הגיע. אז כן, יש לי תסכול לא קטן. ועדיין, כשהגעתי לכאן נתקלתי בוועדת הרופאים בעיקר ברופאים נרגנים, המצב השתנה".
מדד האושר מגלה לך שהיום הם יותר מבסוטים?
"אני חושב שרובם כן, אבל יש כאלה שעדיין לא התיישרו. אני קורא להם הדסה הישנה".
אין לך תקציב פיתוח כדי לטפל גם בהם, הא?
"אני לא חושב שצריך לטפל בהם. בסופו של דבר מי שלא מרוצה גם עוזב…"
אתה נאבק עם רופאים שלא יעזבו?
"בוודאי!". המנכ"ל מספר על רופאה בכירה מאוד שתכננה לעזוב את הדסה לפני שהגיע לנהל את המוסד. "היא תכננה לעזוב ויצאה כבר באופן חלקי, וראתה כי טוב, והיום היא עשתה אותי מאושר. היא אמרה לי שהיא מתרשמת ומאמינה לי והודיעה שהחליטה להישאר". בהתחשב בסיבה המרכזית שמעכירה את רוחו בימים אלה סביב פרשיית הרופאים האונקולוגים שהודיעו על עזיבה, בשורת ההישארות משמחת מאוד.
רציתי לשאול כבר בהתחלה: זאב, למה לך?
"12 שנה ניהלתי את שיבא. זאת אומרת שאם הייתי טיפוס שלילי או נרגן, כולם היו יודעים שאני כזה. תראה, עזבתי את שיבא עם המון בכי מסביב. זה היה ביתי, אני חושב שפיתחתי את שיבא ברמות שלא קיימות בארץ, זה לתת ולדחוף ולהשקיע בפיתוח בלהיות אבא וחבר. באתי להדסה בעיניים פקוחות, ידעתי את כל הקשיים אבל לא אמדתי את עוצמתם ונתקלתי בקשיים גדולים מכל הכיוונים. בית החולים היה באמת במצב מאוד מאוד קשה: הזנחה טכנולוגית של שנים, הזנחה של תשתיות למעט אולי מגדל האשפוז. חוסר כסף ברמה בסיסית, אפילו כדי לשפץ את רצפת ה‑p.v.c בבניין הישן – אתה רואה טלאים טלאים כשאתה דורך שם.
"גם בעיניים הרגשת שאתה נמצא במוסד שנמצא במצב לא טוב. עברו רק שנה וחודשיים ותראה את הלובי: כורסאות ושולחנות, זה כבר לא נראה ארעי, זה כבר אמיתי. כבר לא נראה כמו אתר בנייה. החידוש והפיתוח הטכנולוגי – דברים שלא עשו 15 שנה קודם. הכול הוחלף, ממכשיר אולטרסאונד ועד MRI. זה נותן לחולה את מקסימום יכולת לטפל בו.
"גידלנו פה והבאנו מתוך הבית שלנו אנשים מתפקידים רפואיים וניהוליים, קידמנו אותם. אני חושב שבשנה האחרונה נעשו פה קידומים שלא היו קודם, של רופאים ועובדים, והשנה בערב פסח, כשהכרזתי על זה, היית צריך לראות את הפנים של האנשים. קידמנו גם עובדים, אמנם בפינצטה, אבל קידמנו. אנשים רואים אור בקצה המנהרה, רואים את הדסה יוצאת החוצה. אבל לא הכול חלק ולא הכול טוב. יש קשיים ויש מלחמות ויש שנאות, יש מהכול. החוכמה היא לדעת לנשום עמוק ולא לקחת ללב כי הלב הוא חד פעמי, אתה יודע…".
כשרוטשטיין מגיע לדבר על המחלקה ההמטולוגית קולו נשבר. האיש רחב המידות, שנחשב למצליחן בכל מקום שהגיע אליו, לא יודע את נפשו. פרישת מנהל המחלקה יחד עם שישה רופאים וכמה מתמחים, פרישה שתיכנס לתוקף בעוד כחודש, מחדירה בו ייאוש. "חשוב לא להרטיב את הכרית, וזה לפעמים קורה לי. לדעת לקום בבוקר עם אנרגיה ולחזור בלי לדכא את הסביבה. עניין הפרישות במחלקה האונקולוגית מציק לי. אני חושב שהפסקתי להסתכל בסיפוק על מה שהשגתי והתחלתי להסתכל בדיכאון על מה שקורה".
חצי הכוס המלאה לא נותנת לך כוח לטפל בחצי הכוס הריקה?
"לא בדיוק, כי חצי הכוס הריקה היא הרבה יותר מג'ריקן, היא מכה אמיתית. פעם ראשונה שאני נתקל ברופאים שבארבעה ביוני יקומו ויגידו שלום לילדים שהם מטפלים בהם ויצאו החוצה. אני קורא לזה נטישה. תחשוב על זה שהם עשו את זה כולם יחד באותו תאריך, באותה שעה, קמים ועוזבים והולכים, וכל זה הם עושים בשביל לנסות מה? מה המאבק שלהם? גם הציבור לא מבין איך קמים רופאים ועוזבים ילדים שהם מטפלים בהם ודווקא בסרטן, זו מחלה ארורה".
אתה לא מבין את זה כי מדובר ברופאים שאמורים להיות מורמים מעם?
"כן, מרופאים יש לי ציפיות הרבה יותר גבוהות מאשר מאדם רגיל. רופא הוא אדם שנשבע להקדים את טובת החולה לכל דבר אחר. מדובר בלא סתם רופאים, מדובר ברופאים הכי טובים והכי מסורים, קרה משהו".
באמת שאין לך מושג מה קרה?
"לא. מה כבר קרה? וגם אם קרה, מה כבר עשיתי להם שגרם להם לעזוב ילד חולה סרטן? מה עשיתי? הרבצתי להם מכות פיזיות? התערבתי להם בתוך הטיפול? נניח שקיבלתי החלטה שגויה, הרי אם יש החלטה שגויה אפשר וצריך לתקן אותה, זה מצדיק עזיבה של ילדים חולי סרטן? להשאיר את ההורים כבר חצי שנה תלויים באוויר וחסרי ביטחון, יעזבו או לא יעזבו, מתי יעזבו… תראה את ההפגנות של ההורים בחוץ, הלב נקרע".
כשהחל המשבר שמעתי שאמרת שאתה לוקח אחריות על מה שקרה ותנסה לתקן את זה.
"גם היום אני פונה לרופאים מעל דפי העיתון: אם מישהו יכול להצביע לי על איזו שגיאה שעשיתי עד היום… שיגיד!"
לא ישבת איתם?
"ישבתי, אבל בכל פעם הם שינו את הנושא. בהתחלה הם לא הסכימו שילדים יושתלו במחלקה של מבוגרים, זו הייתה הסיסמה הראשונה שלהם. הוכחתי להם שמאז שקיים בית החולים זה המצב וטוב שכך, שיגיע ילד על מיטה חמישית ונשלח אותו אל מותו? זה אמנם הרע במיעוטו אבל עדיין עדיף. זה לא מה שרציתי, רציתי מחלקת השתלות של 20 מיטות, אני היום יכול לבצע השתלות ב‑20 ילדים ביחידת זמן אחת בהדסה, אבל לא הסתייע. בשנה אחת אתה לא מסוגל לבנות בניין ומחלקה ובלי תקציבים. זה לוקח זמן, תתאפקו. ככה עשיתי גם בטיפול נמרץ, הוצאתי ילדים מטיפול נמרץ לבניין הגדול וככה נתתי להם יותר צ'אנס. משמונה ילדים במחלקה, היום יש 16 – זה רווח עצום, אנחנו מסוגלים לטפל טיפול נמרץ ולהציל אותם".
רוטשטיין אומר שגם אם הרופאים העוזבים צודקים, לא הוא קיבל את ההחלטה לקחת ילדים ולהשתיל אותם במחלקת המבוגרים. זה כבר נקבע בעבר, הוא כמנכ"ל רק הקפיא את המצב כסטטוס-קוו, ומי שחתום על ההחלטה ההיא מ‑2011 הוא מנהל המחלקה שעוזב, שקבע יחד עם ההנהלה דאז שילדים מגיל שש יושתלו שם. "לא אני קבעתי, אז במשמרת שלי לעשות את הדבר הזה? ועכשיו הם שינו את דעתם ומדברים על כך שרוטשטיין רודף אחר בצע כסף, שהוא מבצע השתלות בילדים זרים.
"אני מאוד תמה: מה זה בצע כסף? כל מי שמטופל בבית החולים משלם על הטיפול שלו דרך קופת החולים, הביטוח הפרטי וכו'. אם הוא תייר ישלם דרך הביטוח שלו או מכיסו. אנחנו עובדים לפי תעריפי משרד הבריאות. חצי מיליון דולר?! מאיפה המציאו את הדברים האלה? יש תחרות בכל העולם לקבל מטופלים, גם אנחנו. אבל יש אמת מאחורי הסיפור: כשאני נפגשתי איתם בפעם הראשונה בחדר הזה בחודש נובמבר 2016, הם כבר סגרו מראש עם פרופסור יונתן הלוי ורות רלבג על מעבר של כל המחלקה משם".
הייתה לך שיחה עם מנהל שערי צדק, נכון?
"הייתה לי שיחה, יונתן הוא חבר טוב ואמיתי שלי. האינטרפרטציה שלו ושלהם שונה, הוא אמר שאם לא תהיה פה מחלקה לילדי ירושלים הוא מוכן שתיפתח אצלו".
הוא לא הציע להם יותר ממה שאתה מציע?
"אני לא יודע כי לא נכנסתי לזה, זה פחות מעניין. וגם אם הוא יציע להם יותר כסף, זו סיבה לעזוב את הילדים? יש 20‑25 ילדים חולי סרטן חדשים בכל שנה בירושלים. זה לא מספיק למחלקה אחת, עובדה שהמחלקה הזאת עושה גם תיירות רפואית וגם פלסטינאים וכל ילד שפונה. הם טוענים ש‑45 אחוזים מהמחלקה הם זרים, זאת אומרת שרק 55 אחוזים מהם ישראלים. דהיינו, אם מחלקה אחת היא רק ב‑55 אחוזי תפוסה, אתם רצים לפתוח עוד מחלקה? שיהיו 10 ילדים עם 20 רופאים? מישהו יכול להחזיק את הדבר הזה? שערי צדק יכול להחזיק את זה?"
שמע, מעולם לא שמעתי אותך כל כך מצוברח…
"אני נמצא בכאב שאני לא מאחל לאף אחד, לא חשבתי שסיטואציה כזו היא בכלל אפשרית. לא חשבתי שרופאים של מחלקה שלמה יקומו וינטשו ילדים, יהיה הריב על מה שיהיה. שום דבר בעיניי לא מצדיק לנטוש ילד. לא חונכתי לזה, לא גדלתי לתוך זה. אני מסתכל על פני ההורים, הם בוכים ואני איתם. הכול מאורגן בצורה מסודרת על ידי גורם חיצוני. את יחסי הציבור שלהם עושה רוני רימון, הוא מודה בזה ועוד אומר שהוא עושה את זה בהתנדבות. שיהיה בריא, מה עושה בהתנדבות? פוגע בילדים? אילולי הם היו מחוזקים מבחוץ, אולי הם היו מפסיקים עם האשליה שמחר הם יכולים לטפל בילדים במקום אחר. זה לא קיים, במקרה הכי גרוע, הילד הירושלמי יצטרך ללכת למחלקות אחרות בארץ, הילד הירושלמי יצטרך לטפל בשניידר…".
שר הבריאות הוא חבר מאוד טוב שלך.
"שמעת אותו, הוא הציע להם כל גישור שירצו. הוא נפגש איתם, אבל חוץ מתשובה שלילית הוא לא קיבל מהם כלום. קראתי להם לחזור, אמרתי להם: תריבו איתי כל הלילה, אבל בבקשה תחזרו לטפל בילדים. התשובה שקיבלתי הייתה שתי אותיות: לא!
"יש פה משהו שאני לא מצליח להבין את העומק שלו: חוסר אמון. אף אחד לא חשד בי שאני לא רוצה לקדם, לא לעשות את עבודתי ואת עבודת הרופאים נאמנה, מה זה הדבר הזה? יש פה איזו תופעה שאני לא יודע להסביר אותה. בסוף זה נגמר ב'אין לנו אמון ברוטשטיין'. ואם רוטשטיין ילך מחר בבוקר הכול יהיה בסדר?"
ואכן, המנכ"ל רוטשטיין נמצא במלכוד כפול: הוא עדיין משתעשע באשליה שמי מהם יחזור, ולכן הוא עדיין לא רוצה להתחייב לרופאים אחרים. לפני ימים אחדים נכנס לתפקידו מנהל המחלקה החדש. מצד אחד ההורים רוצים את מיקי, ומצד שני יש למנהל החדש אחריות להכין את המחלקה להמשך הפעילות, לכתוב נוהלי העבודה, להכיר ולחפוף את הצוות וזה דורש חודש לפחות. "התחננתי למנהל החדש שייכנס מוקדם לתפקיד כדי שיהיה רצף טיפולי. אבל מאידך, אם אכניס את הרופאים החדשים סגרתי את הגולל על הרופאים שהודיעו על עזיבה, שאני רוצה שיישארו. לא איבדתי את התקווה לחלוטין, אבל אם יתברר שכלו כל הקיצין, ברור שאצטרך למלא את המשרות. כרגע זה הנושא החשוב, וכל עניין הבראת הדסה נדחק הצדה. אני חייב להכין סגל מינימלי לילדים האלה שמאושפזים אצלי".
הדסה שלו
אלמלא סיפור המחלקה ההמטו-אונקולוגית, היית חותם את השנה הראשונה שלך בתפקיד באושר גדול. פרויקט 'הדסה שלי', למשל.
"פרויקט 'הדסה שלי' פורח. מצטרפים אלינו המונים והם מאושרים, וזה רק השלב הראשון. עכשיו מצטרפת אלינו אחות מתאמת דיגיטלית, והרופא הדיגיטלי, יש לנו דיגיטליזציה שלמה של בית החולים, החלפנו תוך כדי ריצה תשתיות, כל הקרדיולוגיה זכתה לחדרי צנתורים עם הטכנולוגיה הכי חדישה שיש. יכולתי להיות ממש מאושר מזה, אבל הסיפור עם הרופאים חיסל אותי – הם הצליחו במשימה מספר אחת לחסל אותי. אני רק מקווה שזו הצלחה בקרב ולא במלחמה כולה, ואני מאמין ומקווה שנצליח לחצות את המשבר הנוראי הזה".
הרזומה של רוטשטיין גדוש במאבקים, בכולם הוא ניצח והרים את בתי החולים שניהל לגבהים דמיוניים כמעט. עם ניסיון כזה צוברים לא מעט מתנגדים במעלה הדרך. חלקם מתעבים אותו, חלקם מקנאים בו, אבל כולם מסכימים שכשהוא מחליט משהו – הוא "לא רואה בעיניים".
בדיעבד, אולי היית צריך לעדן את צורת ההתבטאות שלך?
"זה נכון שיש לי אופי משימתי, אבל אני לא דורך על גופות. שנים ארוכות של ניהול, ומעולם לא שמעת דבר כזה אף פעם. אמרו עליי שאני מכופף חוקים, עוקף דברים, מניפולטור, אבל אף אחד לא אמר שאני פוגע באנשים. אני לא מרגיש שדרכתי על אנשים פה, רק זיהיתי דברים לא טובים שאני צריך לטפל בהם וטיפלתי בהם".
מתחרט?
"לא! אני חושב שהפיכתו של בית החולים הדסה לבית חולים ציבורי, כמו סילוק מאעכרים שהכתימו פה את הציבור כולו, ומתן ביטחון לפונים להדסה שירגישו שהם באים לבית חולים ציבורי שאף אחד לא ייכנס להם לתוך הכיס והם יטופלו על ידי הטובים ביותר – אני חושב שזה הישג אדיר לרפואה הציבורית.
"אני יודע שאנשים נפגעו בהכנסה שלהם. עד היום רופא היה בא בבוקר, עושה שלושה ניתוחים פרטיים, הולך הביתה בצהריים ומקבל משכורות עתק, ובאחד כזה כנראה פגעתי. הוא בטח לא אוהב אותי… פגעתי בצוות רפואי שבמקום שלושה אנשים למקרה, עובדים כעת רק שניים. תהליכי התייעלות מהסוג הזה בוודאי פוגעים. פגעתי באוניברסיטה העברית. הדסה מממנת אותם, ופתאום בא רוטשטיין ואומר 'רבותיי, זה גורם לי לגירעון של 70 מיליון שקל'. הם לא אהבו את זה, היה להם טוב ושקט עד עכשיו. אין כאן הוקוס פוקוס – יש כאן התנהלות עסקית של הכנסות מול הוצאות, והכרעתי לבטל הוצאות מיותרות כשבית החולים בגירעון ענק".
שאלת אילנה דיין: היית מתנהל אחרת עם רופאי מחלקת הסרטן?
"אתה מבין שכבר בפעם הראשונה שנפגשתי איתם, הם הודיעו שהולכים לשערי צדק? איך יכולתי להתנהל אחרת? אני לא המנהל הראשון שמכתבי התפטרות של מנהל מחלקה ניתנו לו".
הווה אומר שהם התפטרו גם מול קודמך?
"אני מזמין אותך לקרוא את המכתב הזה, שנכתב ב‑2007, ועוד אחד שנכתב ב‑2011, וכבר אז מנהל המחלקה מודיע שהוא עוזב את הדסה ועובר למקום אחר. אבל כנראה אני הייתי הקש ששבר את גבו של הגמל, טרם הבנתי על מה ולמה".
נראה לי שזה הזמן המתאים לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, אפשר?
לראשונה, רוטשטיין מחייך. "אני מוכן להתחיל את החגיגות".
תגיד, כמה התעצבת שהחשב המלווה הודיע שהוא עוזב פה?
"לא הייתה לו ברירה. אחרי שגיליתי שהוא לא עובד, ואחרי ששלחתי את הדוחות – שהוא כלל לא מגיע לעבוד כאן, אבל מקבל משכורת של 4.3 מיליון שקל לשנה, ולמעשה בגד באמון של מי שמינה אותו, החשבת הכללית – אז הוא המציא שהוא 'עובד מרחוק'. סקרן אותי מאוד לדעת איך 'עובדים מרחוק', והרכבתי מוניטור על הקווים שהוא עובד עליהם 'מרחוק', ואיתרתי דרך המחשב שלי מתי הוא נכנס, לאיזה תיק וכמה זמן. גיליתי ששבועות הוא לא נכנס לעסקאות שהוא צריך לאשר או לפסול. ולמרות שהוא לא עובד, הוא כותב דוחות, זהים – וזה מה ששיגע אותי – הוא כותב דוחות שליליים והוא בכלל לא בא לשום ישיבה. ראיתי שיש בעיה והחלטתי להוכיח אותה. ואז, כשראיתי שיותר מחודש הוא בכלל לא נכנס – נשמתי לרווחה והראיתי את הדוחות שלי למי שמינה אותו וראה איזה פלא – העברתי את הדוחות ולא עשו כלום – כבר לא יכלו בכלל להתגונן".
רוטשטיין לא הבין מדוע מתעלמים מהעובדות שהציג על מחדלי החשב המלווה. הוא המתין עוד ועוד, וערב אחד לאחר שהתלונן והציג הוכחות שהחשב כלל לא עובר על המסמכים, הוא מגלה שהחשב אכן נכנס ומעלעל במסמכים. "זה כבר סקרן אותי עוד יותר. נכנסתי לניתוח יותר עמוק, וגיליתי שיש קבצים שהוא שוהה בהם פחות משלוש שניות! אי אפשר לקרוא מסמך בשלוש שניות – הוא פשוט לוחץ על מקש ה‑'ENTER', אמרתי: אם כך, אז הוא שוב מבלף אותם…"
המנכ"ל החליט לטמון לחשב המלווה פח קטן, בעצם פח גדול ואדום: "אמרתי: בואו נשתול משהו חריג במיוחד. הזרמתי למערכת רכישה של מכונית למבורגיני אדומה שחייבים לקנות, וההזמנה נקלטה במערכת. הייתי בטוח שתוך 24 שעות אני חוטף על הראש – וכלום, נכנסתי למוניטור לראות בכלל אם הוא נכנס לקובץ, אחרי הכול זאת רכישה של שני מיליון שקל, זה בטח קופץ לשורה הראשונה במערכת. ספרתי ומצאתי ש‑109 פעמים הוא ביקר בקובץ, ולא ייתכן שלא הבחין בתוכן. הוא פשוט הקליד 'ENTER', ובכלל לא ידע מה יש בקובץ, ואני ממשיך לחכות. אבל אחרי 21 יום נשברתי. לקחתי את ההזמנה של הלמבורגיני למשרד האוצר, הם כל כך כעסו עליי, חשבו שאני צריך לשבת בבית סוהר על זה, אפילו פנו לדינה זילבר בתלונה על רישום כוזב במסמכי תאגיד…"
כיצד אתה רואה את הציבור החרדי והדתי-לאומי? מה קרה שהתעוררתם לחפש את קרבתם של הציבורים האלה?
"ראשית, אני חושב שזה בהיסטוריה של הדסה. אני אישית באתי מבית שמחבב יהדות, גדלתי בבני ברק, שלושה בתים מהרב פירר – העולם הדתי, החרדי והמסורתי, אינם זרים לי. באופי שלי אני אדם מתון מבחינת דעות. אני לא אנטי, ויש לי תפיסת עולם שאומרת 'אנשים שחלו זה עונש, לא צריך להעניש אותם פעמיים'. למשל, אדם דתי שצריך להיות בבית החולים עם המשפחה שלו בשבת, אני צריך ללכת לקראתו שירגיש הכי בבית, זה חלק מהטיפול שלי בו. יש לי הערכה ואהדה לכל אדם באשר הוא אדם. האוכלוסייה בהדסה מורכבת מציבור חרדי, דתי, מסורתי ואפילו ערבי. אני צריך לפתוח את בית החולים הכי רחב שאפשר, לא לאמלל את החילונים ולתת לחרדים מה שהם צריכים ולתת עד הסוף. אני אפילו רוצה לקדם את בית החולים לכשרות גלאט מלא – כך יהיה לי הכי קל לתת את התשובה לכולם. מפעלי ההזנה פה בשבת, בתי הכנסת, עשינו הכול כדי