בנימין נתניהו הוא ללא ספק אחד מאשפי התודעה הגדולים שידע עמנו. הוא יודע לזהות את רחשי הלב של הציבור, לגעת בנקודות הנכונות, לומר את המילים שצריכות להיאמר ולהשתמש באינטונציות ותנועות ידיים במיומנות רבה.
אחד הכלים האפקטיביים ביותר שבהם הוא משתמש הוא ניסוח משפטים קליטים, מצלצלים, שמתקבעים עמוק בתודעה. על שמו נחרתו בדברי ימי ישראל משפטים כמו "הערבים נוהרים לקלפיות", "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים", "לא יהיה כלום כי אין כלום" ועוד רבים. בדרך כלל, המשפטים הקליטים משרתים את הנרטיב שהוא מבקש לקבע. בשבוע שעבר קרתה לו תקלה נדירה: המילים "אנחנו נהיה אתונה וסופר־ספרטה", שאמר בכנס החשב הכללי, הפכו לגול עצמי מהמפוארים שידע בקריירה.
באופוזיציה ובתקשורת חגגו כמובן את הנפילה. לא בכל יום נופלת לידך אמירה בלתי מחושבת של נתניהו, ועל כן אך טבעי הוא שהם ימצו את המרב ממנה. הצונאמי המדיני שנתניהו גיחך עליו כל השנים, לעגו, מתגלה כסכנה ממשית למדי. אפילו הוא מודה בה. הנה, במדיניות המלחמה האין־סופית שלו, ביבי מוביל אותנו לבידוד מדיני ולקריסה כלכלית. כי בעולם הגלובלי, יודע כל ילד, כלכלה מבודדת היא כלכלה כושלת. יעידו על כך מדינות כמו איראן, צפון־קוריאה ואפילו רוסיה, שהסנקציות הכלכליות שהוטלו עליהן הורידו את המטבעות שלהן לשפל קיצוני וכיווצו את התוצר לממדים של עולם שלישי. עד כדי כך הצליח להם הקמפיין, שנתניהו נאלץ לכנס למחרת מסיבת עיתונאים כדי להבהיר את הדברים לאזרחי ישראל.
ועכשיו, אחרי שנגמרה החגיגה, הגיע הזמן להקשיב לנתניהו באמת. להקשיב לנאום כולו, לרעיון שביקש למסור ולהקשר של הדברים. נתחיל מהפורום: הנאום נישא בכנס החשב הכללי לדורותיו, כנס מקצועי לעילא – ברוח הימים האלה לעילא ולעילא – שמכנס את בכירי משרד האוצר וחשבים כלליים שכבר פרשו. הטעות של נתניהו, שבאמת לא אופיינית לניסיון הרב שלו, הייתה שהוא בא לשוחח בנעלי בית עם אנשי מקצוע. אפשר היה להתרשם שזו האווירה, כבר מתחילת הנאום. הוא התבדח עם היושבים, נשא ונתן ארוכות עם צוות ההפקה על התאורה והמצגת מעל גלי המיקרופון, והכניס כמה עקיצות לשר האוצר. נדמה היה, מהתוכן והצורה, שהוא לא לוקח בחשבון שהנאום הזה יצוטט בחוץ, כולל הוצאות מהקשר וספין תקשורתי, ולכן נתן דרור ללשונו.
אבל נתניהו לא הגיע לכנס הזה כדי לתת מופע בידור לנוכחים. ההפך הוא הנכון. הוא עמד שם על הפודיום ממוקד, מעשי ובקי בחומר, נתניהו שאנחנו פוגשים לעיתים מעטות מדי. הוא לא הרבה בהתפארות עצמית כדרכו, אלא בניתוח חד של המציאות והצגת הפתרונות המעשיים. הוא עשה את זה בעיקר כדי להציב דרישה ברורה מאוד לחשב הכללי במשרד האוצר – הנוכחי, יהלי רוטנברג, לא הלדורותיהם. דירקטיבה שתתאים את פעילות הפקידות המקצועית למשימות הלאומיות הכבדות שבפנינו.
וזה היה הניתוח של נתניהו למצבנו הכלכלי, במילותיי שלי: המלחמה מתארכת בנסיבות שאין זה המקום לדון בהן. זאת עובדה, ויש לכך השפעה על הכלכלה. להשפעה הזאת יש שני וקטורים. מצד אחד, ישראל מפגינה עוצמה צבאית וטכנולוגית ועמידות כלכלית מפליאה, והדבר הזה מעורר אמון גדול מאוד אצל משקיעים. אם את האתגר הזה הם צלחו בצורה כזאת, הם מבינים, הסיכון לקטסטרופה ביטחונית שתעלים את כספנו בעתיד נראה אפסי. מה גם שהאיומים כיום נמוכים מאוד בהשוואה לשנתיים אחורה. מהסיבה הזאת הבורסה הישראלית שוברת שיאים באופן עקבי, השקל מתחזק מול הדולר והשקעות של חברות זרות נכנסות כל העת לישראל.
הווקטור השני, לעומת זאת, מדאיג. תמורות פוליטיות מתמשכות, במדינות אירופה בעיקר, יצרו לובי חזק מאוד פרו־פלשתין ונגד ישראל. נתניהו הצביע על ההגירה המוסלמית הגדולה לאירופה כגורם העיקרי להפניית העורף של מדינות רבות כלפינו. במקביל, הרשתות החברתיות פתחו דלת לעולם שלם של קמפייני השפעה באמצעות בוטים, שבו דיקטטורות עשירות כמו סין, קטאר ורוסיה שופכות כספים ומקדמות נרטיב. ישראל היא אחת הקורבנות העיקריים לכסף הגדול הזה.
נתניהו, בהערת אגב, אמר שהוא משקיע עכשיו רבות במלחמה נגד הקמפיינים האלה ודרש מהחשב הכללי ומשר האוצר לא להכשיל תקציבים שמיועדים למטרה החשובה הזאת. יש באמירה הזאת נקודה לזכותו של נתניהו ונקודה לחובתו: מצד אחד, מעורר הערכה שאדם בגילו מצליח לרדת לשורש העניין ולהבין שהרשתות החברתיות הן לא סתם אמצעי בילוי של הצעירים אלא שדה קרב חשוב בין המעצמות הגדולות בעולם. מצד שני, למרות ההבנה הזאת, נתניהו הוא מזניח שיטתי בתחום ההסברה, ודי עצוב לשמוע שרק עכשיו החליט להיכנס לעניין עם תקציבים גדולים. ועם זאת, ספק רב אם יש לישראל יכולת להתמודד במגרש הזה עם סכומי העתק של סין וקטאר.
נחזור למנה העיקרית, לספרטה. מתוך האתגרים הללו מגיע נתניהו לפואנטה. "למה אני מספר לכם את זה", פונה נתניהו לבכירי האוצר שבאולם, "זה מבוא למה שרציתי לומר". וכאן מפרט ראש הממשלה את התוכנית שלו להתמודדות עם מאמצי הבידוד המדיני של שונאי ישראל. רגל אחת של תוכנית נתניהו היא היתרון הטכנולוגי. "יש לנו יתרון טכנולוגי ומדעי שיוצר אינטרסים של אחרים, זה ברור שאנחנו עושים את זה", הסביר. בסוף, אינטרסים לעולם גוברים על אג'נדות פוליטיות או מוסריות, ולכן שימור ההצלחה הפנומנלית של המשק הישראלי בהייטק ופתרונות טכנולוגיים בשלל תחומים יכריחו מדינות לסחור איתנו ולהסכים לתנאינו.
בשביל הרגל הזאת הוא לא הגיע לכנס החשבים הכלליים לדורותיהם. ההייטק הישראלי, לא מעט בזכות נתניהו עצמו, חף כמעט לחלוטין מבירוקרטיה, ולאנשי משרד החשב הכללי אין השפעה עליו. נתניהו הגיע בשביל הרגל השנייה, שתפסה את הכותרות. הנה באה ספרטה. "אנחנו נצטרך להסתגל יותר ויותר לכלכלה שבדברים מסוימים יש לה סממנים אוטרקיים", הטיל את הפצצה, "זו המילה השנואה עליי, אני חסיד השוק החופשי… אבל אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב, קודם כול בתעשיית הנשק שלנו, ואני בכוונה אומר תעשיית הנשק ולא רק מחקר ופיתוח, שבו נהיה חסומים. ולמה אני אומר תעשיות? כי אנחנו נצטרך לפתח כאן לא רק טכנולוגיות מעולות, אלא את היכולת לייצר ולייצר הרבה. אנחנו אתונה וספרטה, אבל אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר־ספרטה".
הופה. זה נשמע אחרת ממה שבישלו והגישו לכם בתקשורת. נתניהו למעשה חוזר כאן על רעיון שאמר הרבה פעמים מתחילת המלחמה, ובעיקר מאז האמברגו שהטיל ממשל ביידן על ישראל. ישראל תהיה חייבת לצמצם את התלות שלה בחימושים ובאמצעי לחימה ממדינות זרות. כלומר, לא רק תעשיות ביטחוניות שמפתחות את החידושים והשיפורים המתקדמים ביותר לחימושים ולאמצעי לחימה, אלא גם תעשיות "טיפשות" בהיקפים גדולים – פגזים, פצצות כבדות, כלי רכב משוריינים, נשק קל ומקלעים, מיגונים – כמה שיותר בגבולות הארץ, כך תגבר העצמאות של ישראל לקבל החלטות קריטיות לביטחונה.
מה שעבד לא יעבוד יותר
אל הבקשה של נתניהו, זו שלשמה הגיע לכנס המדובר, עוד נגיע. אבל עוד לפני כן צריך להבין מדוע הניתוח של נתניהו והמענה שהוא משרטט רחוקים מאוד מציור הבידוד המדיני שהדביקו להם. נתניהו כשל במיתוג כשאמר ספרטה, אבל צדק מאוד בהבחנה בין טכנולוגיות והייטק ובין תעשיות ביטחוניות. צריך לעשות סדר בכל ההמולה שנקראת בתקשורת "צונאמי מדיני". היא, כדרכה של תקשורת, לא מדויקת, מטעה ומעניקה תמונה כוזבת.
את הצונאמי, שאין להתכחש אליו, יש לחלק לשני אגפים עיקריים: צעדים מחאתיים וסנקציות כלכליות. הרבה מרעשי הרקע שאנחנו שומעים באים מהתחום המחאתי. שרשרת המהלכים שיוזמות צרפת וסעודיה באו"ם נגד ישראל למשל, שמתרחשת בימים אלה ממש, היא צעד דיפלומטי חריף נגד ישראל, אבל אין לה קשר לדוקטרינת ספרטה שהזכיר נתניהו. הצעדים האלה, חמורים ככל שיהיו, אינם מכוונים ישירות לפגוע בישראל מבחינה כלכלית ולנתק אותה מהסחר העולמי.
כן הדבר לגבי הצהרות וגינויים שמשמיעים מנהיגים שונים, צו מעצר שהוציא בית הדין הפלילי בהאג, סנקציות אישיות שהטילו כמה מדינות על שרים וחברי כנסת, החזרות שגרירים קולניות וועידות דוגמת זו שארגנה קטאר לפני שבועיים. כל הצעדים האלה אכן מדאיגים ודורשים התייחסות רצינית של המופקדים על כך, אבל אין בהם כדי לפגוע ממשית במדינת ישראל. אירוע ספרטה יהיה כאן כשמדינות יתחילו להטיל עלינו סנקציות כלכליות. זהו כלי הנשק הקר העיקרי שבו משתמשות מדינות העולם כדי לכפות את האינטרסים שלהן על אחרות, והוא אכן אפקטיבי מאוד. זה קרה לרוסיה אחרי הפלישה לאוקראינה, קרה לאיראן בהפסקות בעקבות פיתוח תוכנית הגרעין, ועלול לקרות לישראל. זה הנושא היחיד שבו עסק נתניהו בנאום, ולתוכו נצלול.
נתניהו דייק בהבחנה בין תעשיות הנשק לשאר התעשיות. העובדות מדברות בעד עצמן. עד היום הקפידו המדינות שיש להן קשרים ענפים עם ישראל להתמקד בתחום הנשק ולהימנע מלנקוט צעדים שנוגעים לסחר באופן כללי. אצל ארצות הברית כמובן אין שאלה – היא מעולם לא העלתה אפשרות של סנקציות כלכליות בעניין עזה. אבל גם מדינות האיחוד האירופי לא העזו עד היום לקבל החלטה על ניתוק הקשרים הכלכליים עם ישראל וביטול הסכמי הסחר איתה.
הדיון שנערך בנושא בין מדינות האיחוד קרה לפני שבועות ספורים והיה עקרוני בלבד. הועלו שם כמה צעדים אפשריים: ביטול הסכם הסחר החופשי בין ישראל לאיחוד, ביטול ההשתתפות של ישראל בתוכנית הורייזן שמעניקה תקציבים גדולים למחקר ולמדע, והטלת סנקציות אישיות על שרים ואישים מישראל. לפי כללי האיחוד, כדי לקבל החלטות דרמטיות כמו הטלת סנקציות על מדינה, נדרשת הסכמה פה אחד. הסכמה כזאת הייתה רחוקה מאוד מלהתקבל, והרעיונות נותרו תלויים באוויר.
כל זה כשמדברים על מסחר אזרחי. אולם כשמדובר על סחר בנשק, הכללים שונים לחלוטין, וגם הנורמות. בעניין רכישה וייצוא של נשק מדינות האיחוד חופשיות לעצמן, ואינן מחויבות להחלטות משותפות של האיחוד כולו. בנוסף לכך, מבחינה ציבורית ודיפלומטית, צעד של הפסקת אספקה של נשק למדינה שמשתמשת בו באותו זמן למטרות שאינן מקובלות על המדינה המייצאת, נתפס כלגיטימי ולא שובר את הכלים. לכן גרמניה, שהייתה נחרצת בדיון ההוא נגד הטלת סנקציות מכל סוג על ישראל, הודיעה על אמברגו נשק עד לסיום המלחמה וטענה שזהו הצעד המידתי והנכון כדי להביא להפסקת הסבל בעזה.
את הדברים האלה נתניהו מבין היטב, ולכן הוא עומד מול בכירי משרד האוצר ומתווה להם את המדיניות: היתרונות הטכנולוגיים של ישראל שומרים עליה מפני סנקציות כלכליות, ולכן צריך לשמר ולפתח אותם. בתחום הנשק, לעומת זאת, הסכנה לאמברגו הרבה יותר ממשית וזמינה, ולכן צריך לחתור לפעולה. בגלל זה, הוא מסביר להם, הוא הגיע לכנס של אגף החשבות הכללית דווקא, כדי לדרוש: "אני מסתכל עליך יהלי, מה שעבד עד עכשיו לא יעבוד יותר. אנחנו לא נוכל לאשר את הפרויקטים העצומים האלה בבירוקרטיה הקיימת, לא אצלכם ולא במשרד הביטחון. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו צריכים לגלח את הבירוקרטיה בצורה דרקונית ונמרצת".
אחרי ההקדמות הנכונות וההקשר המלא, דבריו המנוסחים־שלא־בחדות של נתניהו דווקא מעוררים הערכה. זה צעד של מנהיגות: להביט נכוחה במציאות בלי לייפות אותה, לנתח בסכין חדה את הסכנה, להביא את הפתרון ולדאוג שהוא לא ייכשל בגלל פקידות בעלת מבט מצומצם. הלגלוג על ספרטה לא היה מוצדק – במהות נתניהו דווקא הציג מתווה מעודד להתמודדות כלכלית עם השלכות המלחמה.
ועוד נקודה שצריך לשים על השולחן כשמדברים על צונאמי מדיני. ההתרשמות מעוצמת הצעקות והגידופים מטעה. בסופו של דבר, אף מנהיג בשום מדינה אינו אידיאליסט אוהב אדם שדואג לעניים ולעקורים בעזה. לכולם יש אינטרס פוליטי ודיפלומטי נכון לרגע זה, כפי שהצביע נתניהו על ההגירה המוסלמית כגורם משפיע לרעה על עמדות מנהיגי אירופה.
משקיע טוב הוא זה שמבין היטב לאן הולכים הדברים בעתיד, ולא מהי תמונת המצב כאן ועכשיו. אם מנסים לקרוא את המגמות באירופה – האתגר העיקרי שלנו מבחינה דיפלומטית – הרי שלא מן הנמנע שבטווח הבינוני־ארוך מצבנו משתפר. יש קורלציה די ברורה בין מדינות שמדיניות ההגירה שלהן כלפי פליטים מוסלמים הייתה גבולות פתוחים ובין עמדה לעומתית לישראל, וההפך. את מה שקורה באותן מדינות מרובות מהגרים מוסלמים כבר אי אפשר להכחיש.
בשבוע שעבר צעדו ברחובות לונדון יותר ממיליון איש, וקראו בפה מלא ובלי כחל וסרק קריאות נגד האסלאם והמוסלמים בארצם. הסחף הזה מתחיל לקנות לו אחיזה בעוד מדינות. התקוממות מחודשת של הפטריוטיות והלאומיות, במקום הרב־תרבותיות שהשליטה את האסלאם על בירות אירופה. זה בא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית, כאשר מפלגות הימין שמציגות מצע אנטי־אסלאמי זוכות לעלייה קבועה בפופולריות כבר כמה שנים. המאבק למען הפלשתינים, שאותם מהגרים החליטו לאמץ כדגל וזהות שלהם, עלול להתהפך על פלשתין לרעה. ישראל, שנלחמת נגד הטרור האסלאמי־פלשתיני, נחשבת בעלת ברית בעיני אותם מתקוממים. מנהיגים אירופים כמו מארין לה־פן בצרפת, ג'ורג'ה מלוני באיטליה וחרט וילדרס בהולנד כבר עושים את הזיהוי הזה. בטווח הארוך, ככל שהמגמה האירופית הזאת תתעצם, ישראל עוד עשויה למצוא את עצמה תחת צונאמי מדיני של תמיכה ממדינות אירופה.
***
