לא פעם בתולדות המשא ומתן המדיני ישראל הזניחה את ירושלים * כעת, בביקורו של טראמפ, יש לדרוש את קיום הבטחתו – העברת השגרירות * דחיית חופשת ל"ג בעומר ביזתה יותר מכול את הרבנות, שהחרדים התעלמו מהחלטתה * ערב הבחירות בבריטניה, תרזה מיי מושכת אליה פועלים ונפגעי אליטות, וכדאי לציונות הדתית ללמוד ממנה
גם לאחר התנערותו של ממשל טראמפ מאותו פקיד שטען שהכותל מחוץ לשטח הריבוני הישראלי, אסור להירגע, וחייבים להבהיר דברים לאורח הרם שמגיע אלינו.
לא תמיד העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו במשאים ומתנים. כאשר הסוכנות הסכימה לפני קום המדינה לתוכנית פיל, ירושלים נותרה בתוך מובלעת בינלאומית. אפשר להבין אולי את הדחיפות אצל מנהיגי היישוב שראו את המתרחש באירופה. אותו היגיון, והפעם לגבי שארית הפליטה, הנחה בהמשך את קברניטי המדינה שבדרך להסכים לתוכנית החלוקה, שהותירה אף היא את ירושלים בשטח בינלאומי. אין צורך להכביר מילים על התנהגותם המחפירה של שני האהודים – ברק ואולמרט – ששנים רבות אחר כך ביקשו לסחור בירושלים בתמורה לשלום. לשלום לא זכו, אבל הם הצליחו לערער את מעמדה של ישראל בירושלים. לאחרונה שמענו הד לתפיסה הזאת בדבריו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שאמר שלא נתאבד על העברת השגרירות. כלומר, אם אנחנו צפויים לשלם בוויתורים כואבים מדי, אז הוא מוחל על הטובה.
הגישה חייבת להיות שירושלים בראש. טראמפ הבטיח את ההעברה ללא כל תמורה, היא איננה חלק מהדיל. אבל כמו במקרה הנשיא טרומן עם הקמת המדינה, טראמפ מקבל מפקידים בכירים עצות להתכחש להבטחה. עלינו להזכיר לו בבואו שאם אין בכוונתו לאבד אמינות כמו קודמו, עליו לקיים את הבטחתו. התזכורת צריכה להגיע בהפגנה בסביבת הכותל לקראת הגעתו של טראמפ. היא לא אמורה להפריע לסדרי הביטחון הקפדניים, וחייבת להיות מכובדת אבל תקיפה. אנו מוכנים לשלם את המחיר על ירושלים, גם אם מדובר באלימות ורחמנא ליצלן פיגועים. שלא נדאג יתר על המידה ממחיר מדיני שניאלץ לשלם, כי בדרך שהלכנו עד כה אנו עשויים להישאר בלי נכסים מדיניים ובלי הכרה בירושלים כבירתה של ישראל.
הרבנות לדתיים סוג ב'
הביזיון האמיתי של ל"ג בעומר לא היה מערך ההסעות שהוסט למירון במקום להסעות תלמידים, והתנהלות ששיגעה הורים ותלמידים, אלא התבזות הרבנות הראשית. הייתה זו הרבנות הראשית שביקשה לדחות את ל"ג בעומר כדי למנוע חילול שבת המוני, כמו ביום הזיכרון. שני הרבנים הראשיים המכהנים נבחרו על בסיס תמיכת החרדים. הציבור החרדי שם פס על החלטת הדחייה, והכריז ש"הציבור שלנו" יחגוג את ל"ג בעומר בזמנו. כלומר, ההוראות נועדו לאוכלוסייה דתית מסוג ב'. אל יעבירו הרבנים תקנות שהמגזר החרדי אינו מתכוון לעמוד בהן.
בריטניה: הפועלים עוברים צד
בניגוד לבחירות בצרפת שמשכו עניין רב, לא כן הדבר לגבי בריטניה שהולכת לקלפי ב‑8 ביוני. אולי התקשורת מתעלמת מבריטניה, לאחר שהעזה להחליט שהיא פורשת מהאיחוד האירופי. אבל הסיבה היותר פשוטה היא שהבחירות בצרפת היו סופר-תחרותיות, ואילו בבריטניה הסיפור כנראה גמור. הפער בין השמרנים ללייבור נע בסביבות ה‑15 אחוזים לטובת השמרנים, ובשיטה אזורית של סיבוב אחד הפער הזה הרבה יותר משמעותי (שינוי ביחסי הכוחות בסדר גודל של שני אחוזים בהצבעה מתבטא בשינוי של שמונה אחוזים בחלוקת המושבים). מדברים על ניצחון סוחף, נוסח ניצחונם של מרגרט תאצ'ר בבחירות 1983 או של טוני בלייר ב‑1997. עם נוק-אאוט כזה, לא פלא שהמפלגה שהפסידה המתינה באופוזיציה כ‑13 שנה.
לכאורה המצב די דומה ל‑1983, כאשר מול ראש הממשלה דהיום, תרזה מיי, עומד יריב מהאקסטרה-שמאל – ג'רמי קורבין. קורבין מזכיר את יריבה של תאצ'ר, מייקל פוט, שהופעתו המרושלת זיכתה אותו בשם "וורזל גאמידג'" על שם הדחליל מספרות הילדים. כמו קורבין, פוט הבטיח להעלות את המיסים ולהלאים מחדש תעשיות מפתח. גם פוט נהנה מתמיכה חזקה אצל הגרעין האידיאולוגי הקשה במפלגה, ששאף לשחזר את ניסיון המפלגה לאחר מלחמת העולם השנייה להפוך את בריטניה למדינה סוציאליסטית. אבל השאיפה הזאת זרה ואנכרוניסטית לרוב אזרחי המדינה. קורבין, כמו פוט, אינו עושה רושם של מנהיג, ואפילו הדיילי מירור, אשר תומך בצורה מסורתית בלייבור ותמך בשעתו בפוט, מודה שרוב מצביעי הלייבור סבורים כי קורבין אינו מתאים לכהן כראש ממשלה.
אולם קווי הדמיון בין היום ל‑1983 מטעים. תרזה מיי איננה מרגרט תאצ'ר, והיא משלבת בקמפיין שלה אלמנטים שבאו לידי ביטוי בניצחונו של דונלד טראמפ, ובראשם פנייה לקהלים שמצבם הכלכלי הורע בעשורים האחרונים. תאצ'ר האמינה בליברליזם כלכלי קלאסי המבוסס על תחרות. מי שאינו מצליח לעמוד בתחרות, גם אם הוא יצרן בריטי, אינו שורד. המשנה הזאת הייתה אולי נחוצה לפני ארבעים שנה, אבל היא יצרה קיטוב בין דרום בריטניה המשגשגת ובין הצפון – ערש המהפכה התעשייתית הבריטית – שמפעליו ומכרות הפחם שלו כשלו בתחרות, או בהתמודדות מול השינויים הטכנולוגיים.
תאצ'ר הייתה גם חסידה גדולה של ההפרטה, כולל בשוק הדיור, ולכן ממשלתה עודדה את שוכרי הדיור הציבורי לרכוש את בתיהם. הטענה הייתה שהדיור הציבורי הפך להיות מוזנח, והפרטת הדיור תביא לטיפוח הנכס. תרזה מיי עומדת להציע חזרה לדיור הציבורי, והסיבה לכך פשוטה ומוכרת – מחירי הדיור בבריטניה אינם ברי השגה, ולא רק בלונדון הבירה. מיי פועלת להדגיש את המחויבות החברתית שלה, ובדרך היא מעבירה בוחרי לייבור מסורתיים למפלגתה. המפלגה השמרנית מאיימת לכבוש מעוזים ותיקים של הלייבור, וכבר פתחה פער לטובתה גם בקרב מצביעי הצווארון הכחול. בוחרים מסורתיים של הלייבור נוטשים לא רק בגלל קורבין אלא גם בגלל המפלגה, שבעיניהם נטשה אותם לטובת מהגרים, מיעוטים ולהט"בים. המהפך הזה אינו פוסח על סקוטלנד, והתחרות בבחירות הללו היא בין המפלגה הלאומית הסקוטית לשמרנים, כאשר הלייבור, שפעם ראה בסקוטלנד את מבצרו האלקטורלי, נמצא במגננה.
לתפנית שמבצעת מיי יש חשיבות גם בהקשר הישראלי. במסגרת ציון 40 שנה למהפך הפוליטי של עליית הליכוד לשלטון ושבירת ההגמוניה של תנועת העבודה, טען יאיר שלג ב'מקור ראשון' שהציונות הדתית לא רק התנתקה מהעבודה, אלא גם אימצה השקפת עולם ליברלית קלאסית. לדעתי שלג קצת הגזים בתיאור, כי מנהיגים כמו הרב יצחק לוי בכלל לא זנחו את הפן החברתי. אבל ייתכן שבמאבק מול האליטות הוותיקות, הדגש היה על בניית אליטה נגדית שתוכל להיאבק על מקומה הראוי של הציונות הדתית בתקשורת או בבית המשפט העליון. אולי הזנחנו את אלו שאין להם אפשרות ושאיפות להתחרות על מקומם באליטה.