משפחת גץ נשברה לרסיסים אחרי שהבן אבנר נפל בקרב על העיר העתיקה בששת הימים, אך נבנתה מחדש עם ההחלטה לעלות מהגליל לירושלים ועם מינויו של האב, הרב מאיר יהודה גץ, לרב הכותל | הבת, לילי הורוביץ-גץ, מתמודדת כיום עם אובדנם הטרגי של שלושה מאחיה, וסוגרת מעגל באמצעות שעון שנעצר, כיפה מאובקת ומשפט אקראי שמצאה בספר על האח שנהרג בקרב
לפני שנה חוותה לילי הורוביץ-גץ פריצת דיסק שהשביתה אותה. בדיקה מעמיקה העלתה שהסיבה היא עומס רגשי בעבודה, בייצוג אישה שחוותה אלימות קשה מבעלה. אבל היה עוד משהו.
"רופאה שמטפלת בשיטת גוף-נפש שאלה מה הביא אותי לכדי פריצת דיסק. בשיחה בינינו עלה שאני לא יכולה לסבול מצב של חוסר אונים. זה בגלל שאבנר, אחי, היה שרוע בשדה הקרב כמעט 24 שעות בלי שיכלו להביא אותו לקבר ישראל. היא אמרה לי: תכתבי. אל תשמרי את זה בבטן".
הורוביץ-גץ ביקשה מאחד האחים שיביא לה את החומרים על אבנר, שנפל במלחמת ששת הימים מול שער שכם. הוא הביא לה את הכיפה שהייתה על אבנר בשדה הקרב ואת השעון שעצר מלכת בשעה 12:40. "הרחתי ונשמתי אותם, והם נתנו לי את הכוח לכתוב". לפני כמה ימים יצא ספר הילדים 'הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל' מהדפוס. כל הדרך לשם היא בכתה. עכשיו סיפורו של אבנר הי"ד לא יישכח.
חמישה בני משפחה בשמיים
ימים קשים עוברים על לילי הורוביץ-גץ ועל משפחת גץ המורחבת. בבוקר פגישתנו היא לוגמת שני ספלי קפה שחור, "כדי שאוכל לשרוד את היום הזה". משפחת גץ לענפיה מתכוננת לאזכרה במלאות 50 שנה לנפילתו של אבנר, ובה בעת היא שרויה בתוך 30 ימי האבל הראשונים על האח נוריאל, סגן ראש עיריית מעלה אדומים, שנפטר אור לד' באייר. בין אובדנם של האחים ידעה המשפחה טרגדיה נוספת. האח יאיר גץ, אב לארבעה ילדים קטנים, נהרג לפני כ‑30 שנה כשנהג משאית ערבי פגע ברכבו. גץ הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הצעיר שבהם בן עשרה ימים. המשטרה הגדירה את האירוע כתאונת דרכים. כל מי שהבין איך התרחשו הדברים, סבר שמדובר בפיגוע. "אז לא חשבו שפיגוע כזה הוא אפשרי. להורים לא היה כוח להילחם בשביל ההכרה בזה. לא תמיד להורים שכולים יש כוח".
ההתמודדות עם כל המערבולת הזאת היא לא פשוטה. "אם לא הייתה לנו האמונה, היינו מרוסקים. אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בפרוזדור ויודעים שכל התכלית של העולם הזה היא העולם הבא. ואמא ואבא ואבנר ויאיר, ועכשיו גם נוריאל, נמצאים בעולם שכולו טוב. אבל הגעגועים, החלל החסר, ההעדר. אבי אמר תמיד שצריך להתגבר על הכאב, 'צהלתו בפניו תוגתו בלבו', ואז החיוך שבחוץ ישפיע פנימה. אבל אנחנו בשבר, מקווים שה' ייתן לנו כוח".
הורוביץ-גץ היא צעירת הבנות בבית משפחת הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל. נוריאל היה צעיר הבנים. 11 ילדים היו לרב ולרבנית, הוא כינה אותם חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה. "נוריאל ואני גדלנו יחד, אנחנו גם גרים קרוב". את נוריאל היא מכנה "חולה לב מאוזן". בחצי השנה האחרונה היא דאגה לו כי הוא עבר אי ספיקת לב ובעקבותיה כמה אשפוזים קצרים. אבל בסוף השבוע שלפני פטירתו הוא היה באילת במסגרת העבודה, טס הלוך וחזור וגם היה בטיול ג'יפים. במוצאי השבת, כמה שעות לפני שהסתלק מן העולם, ישב עם ילדיו על כוס קפה. "אבי, הרב גץ, נבחר לדמות החמ"ד בשנה הבאה. נוריאל ואני עובדים בקדחתנות על חומרים למשרד החינוך ועל אזכרת ה‑50 שנה לאבנר. היינו בקשר יומיומי". בשיחה האחרונה הוא הבטיח לרכז את כל הלוגיסטיקה שסביב הסיורים בבית הרב גץ בשנה הבאה. "למה שאדם שמדבר על שנה הבאה יחשוב על מוות? למה שאנחנו נחשוב על מוות?".
ביום הזיכרון לחללי צה"ל, במקום לעלות להר הרצל ולהתייחד עם אבנר, נותרו האחים בבית המשפחה לשבת שבעה. "שלחנו את הילדים, הנכדים והגיסים שיעלו לקבר, ובצפירה אנחנו האחים התחבקנו בבית. איפה נשים את הראש שלנו בדיוק? ה‑30 של נוריאל יצאו בד' בסיוון, זה היום שבו נודע למשפחה שאבנר נהרג".
המוכתר של הגליל
ללילי הורוביץ-גץ הייתה ילדות יחפה ומאושרת. אביה הרב, שעלה עם רעייתו מטוניס, הספיק עד גיל 25 לעשות סמיכה לרבנות, לקבל הסמכה כעורך דין, לכהן כרב קהילה, לחנך ולהכשיר ילדים גם בטוניס וגם בצרפת לקראת עלייתם לארץ. שנה אחרי קום המדינה עלו הרב מאיר יהודה ואסתר גץ לישראל עם חניכיהם מצרפת. הם התגוררו במעברה, "אבל היו מאושרים". לא הרבה אחר כך הוצע לאב להיות רבו של המושב ראס אל-אחמר, או הר אדום. הוא העניק לו את שמו העברי כרם בן זמרה, על שם התנא יוסי בן זמרה שקבור בשטחו. למרות שבעת עלייתו ארצה כבר היו לו ארבעה ילדים, התעקש הרב להתגייס לצה"ל. הוא ראה בכך זכות. הרב שירת בתותחנים והיה לקצין. מאוחר יותר קיבל לישיבתו רק בחורים ששירתו בצה"ל.
"אבי היה המוכתר של הגליל. הוא היה רב המושב, השוחט, המוהל, מנהל בית הספר, קצין הגמ"ר ואיש הביטחון. הוא עשה סולחות בין אנשים ואירח את כל השליחים שבאו מחו"ל. היינו מקלט חירום. מדי פעם היינו קמים בבוקר ומגלים ילדים נוספים בבית שגרו אצלנו עד שמצאו להם מקום מגורים חלופי. זה יכול היה לקחת שבוע או חודשיים". מלבד כל זה, היה למשפחת גץ משק גדול עם לולים ועצי פרי לרוב. הורוביץ-גץ מתארת ילדות אגדית. "אני יוצאת לחצר ואוכלת אפרסקים שכל המיץ נשפך מהם, הולכת לעץ הדובדבנים ועושה לי עגילים וכתר מהפירות. אני חוזרת הביתה עם סלסילה של פירות והתפוחים מתגלגלים מרוב שפע. בחצר שלנו גדלו עגבניות ופלפלים, ואנחנו אוספים ביצים מהתרנגולות בחצר". כל זה היה בבחינת התגשמות חזון של ההורים, שלא הפסיקו להתפעל מאדמתה של הארץ, בניינה ותנובתה.
אבנר, הילד השני ובכור הבנים בבית משפחת גץ, למד שנה אחת בכפר הרא"ה אבל הגעגועים הכריעו אותו והוא חזר ללמוד קרוב לבית. הוא הפך להיות יד ימינו של אביו במשק, הדריך בבני עקיבא וכשבגר שירת בנח"ל המוצנח. אחרי שחרורו התארס עם אמילי, בת המושב, והחתונה נקבעה לט"ו באב. בינתיים מונה אבנר לסגן מנהל תחנה אזורית למיון ביצים במירון. הוא תיווך בין העובדים, הכניס שכלולים והגביר את התפוקה.
ערב מלחמת ששת הימים קיבלו הרב גץ ובנו צווי מילואים. לאבנר היו אלה המילואים הראשונים. בזמן שנותר עד הגיוס הם למדו יחד את הלכות מלכים, "שם למדו שאפילו חתן יוצא מחדרו כדי להילחם. וכך היה. ארוסתו נסעה איתו באוטובוס לנקודת האיסוף". ארגז הנדוניה חיכה מתחת למיטה, הזוג הצעיר כבר מצא בית. אמילי הייתה דאוגה, אבנר שמח על המילואים. כמו צנחנים אחרים, חשב אבנר שהוא עתיד לצנוח בסיני, אבל לבסוף מצא את עצמו בדרך לירושלים. להורים כתב: "אני הולך להילחם על מקום שמאוד מאוד תשמחו כשאגיע אליו". בגלויה אחרת הוא כתב שיש לו כאבי גב חזקים, אבל הוא לא הולך לרופא כדי לא לקבל פטור. "כשתיגמר המלחמה", כתב "אלך לאורתופד".
בזמן המלחמה הייתה הורוביץ-גץ בת שמונה וחצי. היא זוכרת את הישיבה במקלט, את קול שופרו של הרב גורן בוקע ממקלט הרדיו ואת יפחות הבכי הנרגשות של הצנחנים. "ידעתי שאבנר ביניהם וניסיתי לזהות אותו בין הקולות. כולם במקלט מאוד התרגשו ורצו לשתות לחיים. אבא אמר: אני לא שותה לחיים עד שכל הבחורים חוזרים מהמלחמה".
המלחמה תמה בתוך שישה ימים, אבל המשפחה לא קיבלה אות חיים מהבן. "אמא אמרה שהיא לא עומדת יותר במתח. ההורים נסעו לבסיס הצנחנים בתל נוף לבדוק מה עלה בגורלו". אחרי לא מעט שעות נסיעה, הושבו פניהם של ההורים ריקם. "אמרו להם: אם לא קיבלתם שום מידע אז כנראה שהכול בסדר". אבל כשהם הגיעו הביתה, הידיעה הקשה כבר פשטה במושב.
"היטלר הרג את אבנר"
לילי הקטנה לא קיבלה את הידיעה באותו ערב, אלא רק למחרת. "הלכתי לישון עוד לפני שההורים חזרו. בבוקר מצאתי את עצמי במיטה של אבא ואמא ולא הבנתי למה אני שם. ראיתי את אבא נשען אל הקיר, החולצה שלו קרועה, הנעליים פרומות והוא אומר: 'קומו, ילדים, קומו, היטלר הרג את אבנר'. אמרתי לעצמי שאבא התבלבל. אנחנו לא בשואה. אף פעם לא הבנתי למה הוא אמר את המשפט הזה, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שבכל דור ודור יש היטלר שרוצה להרוג אותנו. הפעם הוא היה לבוש כצלף ירדני".
אבנר נהרג בדרך לכותל, מול שער שכם. היחידה שלו נקלעה לבית קברות מוסלמי. "בית העלמין היה בגובה החומה. הצלפים ירו על החיילים שהסתתרו מאחורי המצבות". אחד מהם גדע את חייו של אבנר. "אבי אמר: 'אוי לי שכך קרה לי ואשריי שזכיתי. אוי לי שבני נהרג על שחרור ירושלים ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים'. זו הדואליות. יש לך כאב פרטי ויש לך ניצחון לאומי והוא יותר חזק. תמיד כשרצינו להתנחם, התנחמנו בתוצאה הכללית. זכינו שירושלים תשוב לידינו".
משפחת גץ עברה את חג השבועות "שהיה נורא", ובאסרו חג עלתה לירושלים. "הגעתי לבית הקברות, ראיתי שלט עם השם של אבנר. בזמנו קברו את המתים בלי המשפחות וזה גרם לי להכחשה. במשך שנים בניתי לי סיפורים איך הוא חוזר, מנסה להגיע הביתה בלילה ואני שולחת לו חבל, אבל הוא מידרדר אחורה לוואדי ולא מצליח לבוא".
החיים, מספרת הורוביץ-גץ, כבר לא היו אותו דבר והילדים בחרו שלא לשאול שאלות. "במקום שההורים ידאגו לנו שלא נבכה, אנחנו דאגנו להורים. זה לא שהם הפסיקו לתפקד, ואף אחד לא נתן לנו את התפקיד הזה, אבל גוננו עליהם".
איך ההורים התמודדו?
"אמא לא החזיקה מעמד. היא אמרה לאבי: אני רוצה להיות ליד הבן שלי בירושלים. תוך כמה חודשים ארזנו את עצמנו ועברנו לגור בירושלים, בצריף בשכונת תלפיות". הילדים עברו משבר כפול ומשולש. הם איבדו את אחיהם, את ההורים כפי שהכירו אותם קודם, ואת הנוף הטבעי והחברים. "בכלל, כשיצאתי מהר הרצל וראיתי את הכותל בפעם הראשונה, התאכזבתי קשות. ראיתי קיר קטן מוקף בתים וחשבתי: אלוקים, זה הכותל? בשביל זה אבנר נהרג?".
לא הרבה אחרי שהמשפחה הגיעה לעיר הקודש, התעורר ויכוח ציבורי למי שייך הכותל. היו טענות על כך שהדתיים מנכסים את הכותל לעצמם, אבל לא השתתפו בלחימה על שחרורו. הרב גץ כתב מאמר חריף ובו טען בין השאר כי בנו, שהיה שומר מצוות, עזב משק וכלה ונהרג בדרך לכותל. בעקבות המאמר קרא לו שר הדתות זרח ורהפטיג ומינה אותו לרב הכותל. בהמשך הורחב מינויו לרב הכותל והמקומות הקדושים.
"זו הייתה סגירת מעגל. אבי לקח את התפקיד מאוד ברצינות גם מבחינה רוחנית וגם גשמית. הוא הקים בית כנסת במנהרות הכותל, מול בית קודש הקודשים. הוא לא היה רק רב הכותל אלא שגריר הכותל. הוא דיבר שבע שפות. הוא אירח את כל שועי עולם שהגיעו לכותל". היא מספרת על תייר צרפתי שנשדד בכותל, ועל כך שאביו מיהר לתת לו את הסכום שנלקח ממנו, "כדי שלא יוציא לעז על הכותל". הרב גץ לא התבייש גם להתכופף ולהרים את הניירות הפזורים ברחבה. "לא פלא שהנכדים קראו לו סבא כותל". הורוביץ-גץ מניחה על השולחן מחברת עבה מאוד ובה כתב יד מסודר ויפה להפליא. במשך 28 שנים תיעד אביה כמעט יום יום את קורות הכותל. "הפגנות למען אסירי ציון, התפילות למען נחשון וקסמן וכל הטקסים הרשמיים". בשביל הילדים הייתה בכך נחמה: אבא משלים את המשימה שאבנר התחיל בה. במקביל לכל אלה, עמד הרב בראש ישיבת המקובלים בית אל, וניהל סדר יום שהחל בחצות והסתיים רק בלילה שלאחר מכן.
המעבר לעיר העתיקה היטיב עם ילדי משפחת גץ. "היינו המשפחה הראשונה עם ילדים. בהתחלה הרובע היה אתר ארכיאולוגי. העמסנו שקי חול על חמורים מהחפירות, הסתובבנו בין אתרים, חווים את ההיסטוריה. את רואה את החומה הרחבה שעליה נאם רבשקה את נאומו כשניסה להפחיד את היהודים, שם את רואה את הבית השרוף ופה את אנדרטת לוחמי תש"ח, ואת אומרת: אם אבנר היה פה הוא היה מאוד גאה להיות חלק מההיסטוריה היהודית. הקורבן שלו לא היה לשווא".
בהמשך הגיעו עוד משפחות, ונוצר הווי מיוחד. "היינו חבורה רב-גילאית והייתה לנו תנועת נוער שנקראה 'בוני החומות'. אני הייתי ילדת גגות. עברתי כל הזמן בין גגות הרובע". עד היום היא מתרגשת כשהיא מגיעה לרובע היהודי, במיוחד כשהוא נצבע בלבן בימי השלג. "זאת ירושלים של מעלה".
24 שעות בשדה הקרב
אבנר נהרג בתקופה שבה לא הכירו באבלם של אחים שכולים ולא טרחו לספר למשפחות מה ואיך היה. פרטים רבים מדי סביב נפילתו של הבן לא היו ידועים למשפחה. בגיל 13 לקחה לידיה לילי, אז ילדה סקרנית שכבר גרה ברובע, את הספר 'הר הבית בידינו' בהוצאת משרד הביטחון, ולפתע נתקלה בפסקה הבאה: "המצבות הפכו למחסות ולעמדות אש. אבנר גץ נפצע קשות. רון אלפא ומלץ מזנקים עליו ולוקחים אותו למחסה לטיפול, לשווא". הורוביץ-גץ זוכרת עד היום איפה קראה את המילים האלה. "רצתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת וקראתי את המשפט הזה 3,000 פעם כדי לקלוט. אני חושבת שהמסמך הזה נתן לי אישור סופי למותו של אבנר. עד אז היה חסר לי הרצף של הסיפור". הורוביץ-גץ בוכה. היא מתקשה להמשיך. פרטי המידע החסרים והאבל שלא עובד מעולם, גורמים לכל האחים להשתנק כשהם מדברים על האובדן, למרות השנים הרבות שחלפו מאז.
בשנים האחרונות נחשפים אט אט פרטים נוספים. למשל, מי החזיק לאבנר את היד עד שרפתה, אל מי בעצם כוון הכדור של הצלף הירדני וגם האישור לכך שלא היה אפשר לפנותו משדה הקרב, אלא אחרי כמעט 24 שעות. "העובדה הזאת קשה יותר מזו שהוא נהרג. מצד אחד אני מבינה שכדי לפנות חייל שנהרג אין הצדקה שעוד משפחה תהיה שכולה. אבל בצד הרגשי היה לי מאוד קשה לחשוב שאבנר היה שרוע שם שותת דם מול חומות ירושלים במשך כל כך הרבה זמן", דיבורה שוב נקטע.
"כשאבנר נהרג לא היו כלים להתמודד עם השכול. ככל שהסתגרת יותר, היה נראה שאתה משלים עם זה יותר. לא ידענו שזה כמו חומר נפץ. עכשיו לקראת ה‑50 שנה הכנו רשומון. סרט שבו בפעם הראשונה האחים ענו על שלוש שאלות: איך קיבלת את הבשורה, מה עשה לך המעבר לירושלים ואיך זה להיות אח שכול. זו הפעם הראשונה שכל אחד הבין מה עבר על האחרים. זה מאוד מרגש ועוצמתי וזה מסביר את החרדות שהיו לנו בגידול הילדים ואת הפחד מהלא נודע". ספרה שיוצא לאור עכשיו, ומסופר מנקודת המבט של הילדה שהייתה אז, הוא עוד דרך להתמודדות עם משא הרגשות.
המודל של אבא ואמא
הורוביץ-גץ ואני משוחחות בבית ברחוב שקט ופסטורלי בשכונת גבעת המבתר. כאן המשרד שלה. מאחוריה אמנם ספר שירה וספר ילדים ועוד כמה חטאי כתיבה שהוציאה במסגרת משפחתית, אבל ביומיום היא עורכת דין וטוענת רבנית שלמדה גם גישור. כל זה לא היה המסלול המקצועי המקורי שלה. הורוביץ-גץ ובעלה זאב (ולול) נמנים עם מקימי היישוב מצפה יריחו.
במשך כמה שנים ניהלה הורוביץ-גץ, שלמדה במכללה ירושלים, את בית הספר ביישוב. יום אחד הגיעה אחת המורות החדשות לבית הספר בבכי, כשפניה חבולות. לשאלה מה קרה, היא השיבה "נפלתי מסולם". "זה לא היה נראה לי. הכנסתי ממלאת מקום לכיתה שלה, קראתי לה למשרד שלי וסגרתי את הדלת. אמרתי: 'עכשיו תגידי לי מה קרה באמת'. ואז היא סיפרה שבעלה הכניס את הראש שלה לאסלה והיכה אותה". הורוביץ-גץ החליטה לפעול. "אמרתי לה: אני ובעלי מגיעים אלייך הערב. או שהוא ילך לטיפול, או שנגיש תלונה במשטרה".
כשהגיעו בני הזוג לבית המדובר, הם גילו בעל בוגר ישיבה גבוהה נחשבת ותלמיד כולל. "אמרנו לו: יש לך שתי אופציות. או שאתה הולך לטיפול מחר, או שאנחנו הולכים למשטרה, וכל הכולל יידע מה עשית לאשתך. הייתי צוציקית. אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ". הבחור אכן החל בטיפול מיידי ובני הזוג חיים עד היום בשלום, אומרת הורוביץ, ומוסיפה מיד: "זה לא אופייני לאלימות במשפחה. כמעט שאין סיכוי לדברים כאלה". באותו קיץ היא יצאה ללימודי טוענות רבניות ובהמשך הרחיבה את השכלתה בכיוון. כיום היא מייצגת את עמותת 'מבוי סתום' וגם לקוחות פרטיים. במסגרת עבודתה היא נחשפת לא אחת למקרי אלימות במשפחה.
"כשהוסמכתי אבי היה מאושר. הוא אמר לי: 'אנחנו רק רוצים דבר אחד, שתיקחי את העבודה עד הכפתור של החולצה ולא פנימה. כי את נכנסת לעולם מאוד מאוד קשה'. אני לא יכולה להבטיח שקיימתי את זה. יש תיקים שאני הולכת איתם הביתה ומתעוררת מהם בלילה. זה לוקח ממני המון כוחות".
הבית שבו גדלה הורוביץ-גץ הציג מודל אחר לגמרי של זוגיות. "אמי הייתה עיקר הבית ועקרת הבית. היא חיה למען המשפחה ולמען אבי. איזו אישה הייתה מסכימה להיות בלילה לבד עם כל הילדים כל לילה, כשהוא הולך לתיקון חצות וללמוד תורה? הייתה להם זוגיות מדהימה. כל מועד הוא היה קונה לה מתנה. בשבת הם היו יושבים יחד בראש השולחן ואוכלים מאותה צלחת. הוא לא היה מתחיל לאכול עד שהיא יושבת. הוא היה אומר 'תאכלי מהאוכל שבישלת', חותך מהתבשיל ומאכיל אותה. הייתה לו הערכה אליה, עם הרבה כבוד".
"אמרתי לבעלי: כשאתה תהיה כמו אבא שלי, אני אהיה כמו אמא שלי", היא צוחקת, "אבל אני כן אומרת לעצמי לפעמים 'אמא עשתה ככה, אז תעשי גם את'. ככל שאני יותר מתבגרת, וגם מהמקצוע שלי אני רואה, שנישואין זה לא ברור מאליו אלא דורש השקעה יומיומית".
בניגוד לשם שיצא לאנשי המקצוע, הורוביץ-גץ מעדיפה את האופציה של שלום בית, אם היא אפשרית. "לפעמים אני שומעת את האישה שמבקשת להתגרש, ואומרת לה: זה לא כצעקתה. אני רוצה שתעברי תהליך טיפולי ובהמשך גם בעלך. אם זה לא יצלח תחזרי. להתגרש תמיד אפשר. ב"ה יש לי סייעתא דשמיא. הרבה תיקים מסתיימים בשלום בית והרבה תיקים בהסכמים, בלי מלחמות".
את חושבת שבני זוג רצים היום להתגרש, או שבני הדור הקודם פשוט סבלו בשקט?
"בני הדור הקודם סבלו בשקט, וגם היום יש אלימות. עכשיו הכנסתי מישהי למקלט. את שומעת את הסיפורים ואת חושבת שזו בדיה. אז נכון שיש יותר מודעות. יש שפונות מיד לעזרה ויש שמחכות כמה שנים, אבל לא הרבה כמו פעם. חוץ מהמקרים האלה, יש גם יותר בגידות ויש מקרים של חוסר תקשורת ויש היום יותר לגיטימציה להתגרש. היום אנשים יותר מעזים".
מה את אומרת על תופעת סרבנות הגט? מה ייתן לה מענה?
"ההלכה. להלכה יש פתרון. הבעיה היא לא הלכתית, אלא הדיינים". הורוביץ-גץ מצטטת את הרמב"ם כפוסק מרכזי שניתן להסתמך עליו ולכפות גט. "יש גם דעות אחרות. הכול לפי ראות עיני הדיין. ככל שהדיינים יחיו את המציאות והסביבה, יהיה יותר טוב". היום, היא מוסיפה, המצב טוב בהרבה משהיה לפני 20 שנה, עת התחילה לעסוק בתחום. "ועדיין, תראי את האישה שהיא עגונה 17 שנה ושובתת רעב. זה נשמע לך הגיוני? מה שעשה הרב לביא, שנתן גט לאישה במקום בעלה הצמח, זה מעשה גדול. כוח דהיתרא עדיף. זו הייתה הגדלות של אבא שלי, והגדלות של הרב גורן. להחמיר כל אחד יכול. אבל ההלכה שלנו, יש בה פתרונות. צריך למצוא אותם. אם בוחרים דיינים שמשתייכים למגזרים מסוימים שמפחדים מהצל של עצמם, אז משלמים את המחיר".
ofralax@gmail.com