לא פשוט להמחיז פואמה של אורי צבי גרינברג ולשמר את שפתו הווירטואוזית של המשורר. חגי לובר בהצגת היחיד 'יהודי ביער' עומד באתגר בכבוד
העובדה שאורי צבי גרינברג (אצ"ג) חזה את השואה ידועה כמעט לכול. המשורר שכתב כבר ב‑1922 "כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות", וכינה את נבואתו "הנבואה השחורה" (מתוך "מלכות הצלב"), ללא ספק חש במעין יכולת אינטואיטיבית או בחוש שישי את האסון המקרב ובא.
אבל לא רבים מכירים את הפואמה שבאה אחר כך – "הקבר ביער". בשנת תש"ה, כשהאסון כבר התקרב לקִצו, פרסם אצ"ג שיר בארבעה חלקים (ארוכים מאוד, יש לציין) שבמרכזו איוון בן סטפן – גוי גס רוח שמתוודה על הריגתו של יהודי בן כפרו. במרכז התוודותו איוון מתמוגג מהעובדה שהיהודים נעלמו מהשטח לאחר שה"גרמן" בא ("הם בבור וחסל"), ועוד יותר שמח שהביזה שהשאירו אחריהם נופלת לידיו ("זה אני, זה שלי, והכול שלי!"). אלא ששמחתו מתערערת בגלל אירוע שפוקד אותו לעתים קרובות – הוא רואה בעיני רוחו את היהודי שהרג, ולא מסוגל להשתחרר מהסיוטים שחוזרים אליו מאז הרצח. הווידוי כביכול בא לטהר את סטפן מהרגשות הקשים של נוצרי נאמן כמוהו, ובדרך מתגלים לקורא (או לצופה במקרה הזה) פרטי המקרה וטיבה של השנאה הכבושה כלפי היהודים, שהעזה להשתחרר עם בוא ה"גרמן".
בתיאטרון אספקלריא החליטו להמחיז את הפואמה הארוכה ולעשות ממנה הצגת יחיד בכיכובו של חגי לובר, מייסד התיאטרון. התסריט מורכב ברובו מהמילים המקוריות של אצ"ג, דבר שבהחלט מאתגר את הקהל שלא רגיל היום במילים גבוהות וסגנון שירי. לובר הדרמטי מצליח להיכנס לנעליו של איוון בן סטפן, וליצור מחדש את אירופה של אז – שנאת יהודים מטפטפת רוע שמבקשת להתפרץ ברגע הנכון. למרות שאיוון מספר על עצמו שהיה "גוי שבת מילדות", אין בו סנטימנט אחד כלפי המשפחה היהודית שבעבורה עבד, והוא רואה בהם הורגי המשיח בלבד.
במהלך ההצגה לובר מחליף כמה תפקידים, כאשר הוא נע בין יהודי מפוחד המבקש על נפשו, גוי צמא דם ובן פרטיזן המבקש לגאול את דם אביו. השפה הווירטואוזית של אצ"ג היא שפה של כעס ונקמה – הגוי שמבקש לנקום מהיהודי את מקומו הנחות, והבן שמבקש לגאול את הדם. המתח הדרמטי הוא שילוב של הרגשות המתפרצים יחד עם האמת ההיסטורית ש"בידוע שעשיו שונא ליעקב" – השואה הייתה רק פתח, במה, לרגשות שהיו כלואים במשך השנים בלבבות הגויים.
התפאורה בהצגה היא דלה. רק שרידים של מה שנראה כפתח בית כנסת, בול עץ קטן ומעט חפצים מעטרים את הבמה. מוזיקת הרקע אמנם עוזרת ליצור אווירה של מתח ואופל דרמטי, אבל אין ספק שמרכז המתח הוא סביב אישיותו הממגנטת של לובר – הוא איוון. כשחקן לובר ניחן בכריזמה אדירה שמרתקת אליו את הצופים, ומשאירה אותם איתו עד סוף ההצגה. לזכור בעל פי פואמה ארוכה כמו "הקבר ביער" זו אמנות ממש כמו פיסול בשיש. קשה להבין איך אפשר לחצוב מהמילים הישנות, שלא נועדו לתיאטרון, משהו שיכול להתאים לקהל הישראלי המודרני.
ואכן ההצגה "יהודי ביער" בהחלט מאתגרת. הצגת יחיד היא אתגר מצד עצמו, והצגה כזו שמבוססת על כתבי אצ"ג היא אתגר כפול ומכופל. לובר עומד באתגר בכבוד, ו"יהודי ביער" היא הצגה מעניינת בעלת תוכן עמוק וחשוב. עם זאת אפשר היה להשקיע יותר בתפאורה ובמוזיקה, כדי שלצופים תהיה חוויה עוצמתית יותר. דלות היא לא תמיד סימן לעושר ולשפע פנימי.