אמא אומרת לאורי בן השש: "חמודי, סדר בבקשה את החדר". אורי עונה: "לא בא לי". אמא פונה למצפונו של בנה: "אתה מספיק גדול כדי להיות שותף במטלות של הבית". בלבה אין ספק שהטענה המוסרית תכריע את הכף, אך הבן לא מתיישר לפי הציפיות. מחוסר ברירה אמו בוחרת בשיטת המקל והגזר, למרות שברור לה שזו שיטה אנטי-חינוכית, שהרי המסר שייקלט בלבו של הילד הוא: תעשה טוב, לא כי הדבר נכון ומוסרי אלא בגלל שיש לך אינטרס לקבל פרס או לא לקבל עונש.
אמא אומרת שוב: "אתה לא יוצא מהחדר עד שהוא מסודר". לאחר משא ומתן מייגע החדר אכן סודר וכרגיל היא מתאכזבת, מעצמה ומהבן. לכאורה האכזבה מוצדקת. אנחנו רוצים לחנך לערכים של נתינה מהלב, ולא מתוך אינטרס.
וכך כתוב במסכת אבות "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", כלומר לעבוד את ה' לא בשביל לקבל שכר מה', אלא מתוך עשיית הטוב לשמה. אך הבעיה היא שקשה לחנך בלי שיטת המקל והגזר, ובכך לכאורה אנחנו פוגעים במו ידינו בחינוך הילדים. מה עושים?!
ראשית, אם נתבונן כיצד התורה מתייחסת לסוגיה זו, נמצא שיש מקום למניע של שכר ועונש. הדוגמה הבולטת היא "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". אך כיצד תתבאר המשנה במסכת אבות? הרי המסקנה מהמשנה ברורה – אין מקום כלל להתנהלות שהיא אינטרסנטית. הרב קוק מסביר שיש באדם, ואפילו המושלם ביותר, שתי נפשות: כללית ופרטית. ולכן אך טבעי הוא שיש לאדם צורך לפעול גם מתוך אינטרס. אמנם אנחנו צריכים לשאוף לכך שעיקר השיקולים בחיינו יהיו כלליים, אבל צריך לשתף גם את הצד הפרטי בעבודת ה'.
יתרה מכך, אם אדם ישקול רק שיקולים אידיאליסטיים ויזנח את השיקול הפרטי, מציאות זו תוביל למלחמה פנימית בין שני הצדדים באישיות שלנו וזה גורם למשברים רבים בחיים. אנחנו צריכים לחיות לא רק מתוך האמת הכללית, אלא שיהיה לנו גם אינטרס אישי בעשיית האמת.
אמא יקרה, את יכולה להירגע. הבן שלך אינו כישלון חינוכי. כרגע הוא מתמקד בבניית הנפש הפרטית שלו, ולכן אין פלא שלא יעשה דברים בלי תמריצים חיצוניים. אם נשדר לילד שזקוק לתמריצים שהוא כישלון, ייתכן שכבוגר הוא יהיה מאוד אגואיסט, כדי לפצות את עצמו על כך שהוריו לא נתנו לו לעבור את השלב של הנפש הפרטית.
התהליך של בניית הצד המוסרי של הילד נבנה עקב בצד אגודל, עד שבעזרת ה' בבגרותו יפעל בעיקר מתוך האמת המוסרית.