ציפי שליסל היא לא רק עוד מתנחלת מחברון שמגדלת אחד עשר ילדים ומדברת בלהט על קברי אבות. החומרים שהיא מתעדת במצלמתה נשלחים לכלי תקשורת ברחבי העולם במטרה לנפץ את חומת הדה-לגיטימציה והשקרים שיוצרים ארגונים אנטי-ישראליים שפועלים מדי יום בעיר. הכול התחיל בלילה שבו נרצח אביה, הרב שלמה רענן, בביתו בשכונת תל רומיידה בחברון
ציפי שליסל מעולם לא שמעה את אביה, הרב שלמה רענן, צועק. "הוא אף פעם לא צעק עלינו, הוא פשוט לא ידע איך עושים את זה". הפעם האחת והיחידה שהוא עשה זאת הייתה כשנאבק על חייו. בראש חודש אלול האחרון מלאו 19 שנים להירצחו. מחבל גדע את חייו כשהיה במיטתו, בשעת לילה, בקרוואן שבו התגורר בחברון. "אמא שמעה צרחות איומות. אחר כך הבנו שאבא נאבק עם המחבל שדקר אותו". האב ברח לחדר השני, שם ישבה האם חיה ושוחחה בטלפון, מתכננת את הנופש של השניים בגוש קטיף. "אמא ניסתה למשוך את אבא מהמחבל, והמחבל משך אותו לצד השני, דקר אותו שוב וזרק בקבוק תבערה על הדלת".
אנחנו מגיעות לזירת הרצח. שליסל פותחת את דלת הקרוואן שבו גרה היום משפחה אחרת, ואנחנו מציצות בסלון שהיה פעם חדר השינה. כשאנחנו יוצאות לחצר האחורית, היא מצביעה על בית סמוך. זהו בית ערבי שהייתה עליו בעבר עמדה של צה"ל. לאחר שהיועץ המשפטי אמר שקיומה של העמדה לא יעבור את מבחן בג"ץ, הוריד צה"ל את העמדה והציב בה מצלמה. זה קרה ימים ספורים לפני הרצח. התוצאה לא הפתיעה: "המחבל טיפס על העמוד של המצלמה וחדר לבית ההורים".
שליסל מספרת לא מעט על הרצח של אביה, נכדו של הרב קוק, בפני קהלים שונים. אבל הפעם, ורק הפעם, היא גם בוכה. היא מפסיקה באמצע הסיפור ומסדירה נשימה. "הרב צבי יהודה אמר עליו שהוא 'גאון בתמימות', אדם שכל מה שהיה אכפת לו זה מצוות". שליסל לא רגילה לספר בפירוט שכזה על אבא ועל אמא, ועל המסירות שלהם ליישוב הארץ. הוריה היו ממקימי 'הדר ביתר', שלימים הפכה לביתר עילית, וגרו בה למרות התנאים הקשים. כשהבינו שהיישוב שייבנה מיועד לחרדים, חישבו מסלול מחדש. ביקור אצל חברים בחברון הדליק בעיניהם אור. ליתר דיוק, בעיניו של אביה. "אמא קצת נבהלה. זה לא היה כמו היום, שהכול סגור ונקי. זו הייתה עיר מלוכלכת. בכל מקום היו רואים קישקעס של גמלים ורחובות צפופים. אבל אמא אמרה שהיא ראתה את מאור הפנים של אבא וזה הכריע את הכף. הם החליטו לבוא לחברון".
בני הזוג הגיעו לתל רומיידה, שכונה של שבעה קראוונים, שנחשבת מובלעת יהודית בלב סביבה ערבית. הרב רענן הספיק לגור שם שבע שנים. "אנשים היו מגיעים אליו ואומרים לו 'איך אתם, אנשים מבוגרים ומבוססים, גרים בקרוואן? והוא היה עונה 'זה המקום שבו היה גר דוד המלך'. תל רומיידה בנוי על חברון המקראית וזה חיבור מדהים".
לפני כ-20 שנה חתם נתניהו על הסכם חברון, "שהעביר 97 אחוזים מהעיר לשליטת הערבים והשאיר שלושה אחוזים לשליטת ישראל, כאשר הרבה פחות מזה הוא השטח שבו מותר לנו לנוע", מסבירה שליסל. המחבל שרצח את אביה ברח בחסות ההסכם הזה, ותוך דקותיים היה בצד הנתון לשליטה פלשתינית שלצה"ל אין בו דריסת רגל. אחר כך הוא ביצע שני פיגועים נוספים. "אמא שלי היא אחות במקצועה. במקרה של אבא היא פעלה כמו אוטומט. קודם רצה להתריע בשכונה שיכבו את השריפה, שלא כל השכונה תתלקח, ואחר כך ניסתה לעשות לאבא החייאה. אבל הדקירה הייתה בלב. היא התמלאה כולה בדם ולא הצליחה להציל אותו".
באותה תקופה התגוררה משפחת שליסל ביישוב נריה, ומבשרי הנורא מכול נקשו על הדלת בשעת לילה מאוחרת. "הם דפקו ודפקו. אמרתי לבעלי: מי שרוצה אותנו ימצא אותנו בבוקר. אנחנו בשעה כזו לא פותחים. אבל הם המשיכו, עד שבעלי אמר: משהו קרה. זה לא יכול להיות". בהתחלה חשבו בני הזוג שכל יהודי חברון נטבחו. קיץ תרפ"ט עלה לנגד עיניהם. "לגודל האבסורד, הרגשנו איזושהי הקלה בכך שיהודי חברון עוד חיים ורק אבא נרצח".
בימי השבעה לא ידעה האם כיצד תחזור לגור בביתה. מצד אחד, היא לא רצתה לעזוב ובכך להכתיר בהצלחה את מזימתם של הטרוריסטים. מצד שני, איך אפשר לחיות במקום שבו כל פסיעה וכל מבט מזכירים את הטראומה והאובדן? "היא קראה לראשי היישוב בחברון וביקשה שיקימו שם כולל, כי כל החיים אבא למד תורה. היא אמרה 'אם אשמע את לימוד התורה, זה ייתן לי את הכוח להישאר'. ובאמת, את חדר השינה שבו אבא נרצח הרחיבו מעט וכבר אחרי סוכות התחילו ללמוד שם".
כולל הרבנות, שנקרא 'אור שלמה', פועל עד היום, ובראשו עומד בעלה של שליסל, הרב ישראל. מאז הרצח נבנה בניין אחד בתל רומיידה, בעקבות הבטחה של נתניהו לאלמנה בזמן השבעה. בבניין מתגוררת היום האם חיה ובו שוכן גם הכולל. מאוחר יותר היום, כשנבקר שם, נפגוש את חיה רענן סועדת ארוחת צהריים בדירתה כשאוזניה כרויות לכולל צמוד הקיר. "זה נותן לי את הכוח להמשיך", היא אומרת במאור פנים.
כינוס שלום עולמי בחברון
הפגישה שלי עם שליסל מתקיימת בקומה התחתונה של בית הדסה, במוזיאון המספר את סיפור הקשר של עם ישראל עם חברון, ואת סיפור היישוב היהודי עד תרפ"ט. כבר שנתיים היא גרה כאן, אם לאחד עשר ילדים שהעדיפה להיות בבית כל השנים, ורק אחרי שהקטן עלה לבית הספר יצאה החוצה לחפש עבודה. במוזיאון בדיוק סיימו אז שיפוץ נרחב, והיא מצאה את מה שמתאים לה – הדרכה והסברה על חברון. השיחה שלנו נקטעת לא מעט פעמים. חודש אלול עכשיו, תקופה עמוסה במבקרים ותיירים. יש קבוצות שמגיעות לומר סליחות במערת המכפלה ומשלבות סיור במקום גם בשלוש לפנות בוקר. שליסל מקבלת את כולם במאור פנים, בעברית או באנגלית.
קבוצה נכנסת פנימה בליווי מדריך. שליסל מברכת אותם לשלום ומבקשת לדעת מהיכן הם. התשובות מגוונות: אוסטרליה, תאילנד, אירלנד, ספרד ומה לא. שליסל צוחקת איתם שאפשר כאן ועכשיו לקיים כינוס שלום עולמי, אבל את האמת היא יודעת היטב. חברון מושכת אליה התעניינות בינלאומית לא מעטה, אך בדרך כלל המוטיבציה של המבקרים במקום לא נובעת מהזדהות עם גורל העם היהודי, אלא מהזנה עמוקה של דיסאינפורמציה ודמוניזציה על חיילי צה"ל והמתיישבים בחברון בפרט ובארץ בכלל. הסיורים בבית הדסה והמפגשים בביתה של שליסל, שבהם היא נותנת רקע על הקהילה המפוארת שהייתה כאן, על האדמות הרבות ששייכות לעם היהודי ועל השאיפה לחיות בשלווה, הם ניסיון לאזן את התמונה ולו במעט. המאבק סיזיפי. חברון היא חממה לארגונים כמו 'תעאיוש', 'שוברים שתיקה' וגופים בינלאומיים אחרים שחוגגים על אוזלת היד של מדינת ישראל ויוצרים לה דה-לגיטימציה.
שליסל מכה על חטא הזלזול בגופים האנטי-ישראליים: "חשבנו ששוברים שתיקה הם כל כך מועטים, ומספר האנשים שבאים לתמוך בנו הוא כל כך גדול, שמה כבר יכולה להיות ההשפעה שלהם עלינו?". אבל מתברר שהאנטי-ישראליות מתיישבת טוב מאוד על רוחות אנטישמיות בחו"ל. שליסל מוסיפה לקלחת את התעמולה המסודרת של הרש"פ, שמחזיקה תשע סוכנויות ידיעות, ואת הריק ההסברתי מצד ישראל. התוצאה: עיתוני העולם קונים את הסיפור. "אחר כך אנחנו מתפלאים שב'גרדיאן' בלונדון פרסמו שבהר נוף נרצחו שני פלשתינים, ולא כתבו שזה בגלל שנרצחו חמישה יהודים בבית כנסת. זה המידע שהעיתון קיבל, הוא הרי לא נמצא בשטח".
לפני כמה שנים החלה שליסל להתנדב בסוכנות הידיעות TPS (לשעבר 'תצפית'). זו הייתה שנה שבה אבו-מאזן תכנן להכריז על מדינה פלשתינית באו"ם. כוחות הביטחון שיערו שהערבים יתפרעו והורו לאנשי היישובים לשמור על הבלגה כדי לא להסלים את המצב. "בעקבות כך היה כינוס של ועד מתיישבי יהודה. דיברנו על כך שחלק גדול מהמאבק מולנו הוא במצלמות. עומדים פה המוני גויים, לפעמים גם יהודים, מכל כך הרבה ארגונים, והם מנסים לתפוס אותנו על כל דבר. לא משנה מה הם מצלמים, הם משתמשים בזה להסתה". דוגמה? "כל שבוע יש לנו סיור בקסבה. המדריך מספר על ההיסטוריה של היהודים שגרו בה ומראה את המזוזות והמנורות שעל הבתים. ראיתי סרט של הסיור, שבו לא שומעים את המדריך. הכתוביות מספרות 'הנה מדריך יהודי מסביר איך להרוג ערבים'".
בעקבות הדיון בוועד, הוחלט לקיים קורס צילום. מי שלימד אותו היה אמוץ אייל, שהקים את TPS. "האמת היא שכבר קודם צילמתי דברים. הבנתי שצריך להראות את הצד שלנו ולהילחם בשקרים, אבל לא היה לי מה לעשות עם החומרים. מי יטפל בזה? זה לא עניין אף אחד. TPS הם היחידים שלקחו את החזית הזאת של להעביר חומרים אמיתיים לחו"ל". שליסל מבקרת בחריפות את חוסר המעש של ישראל בזירה הזאת. "מדינת ישראל הפקירה את החזית ההסברתית. אין מענה לכל ארגוני השקר. אולי", היא מעלה השערה, "היו פה מערכות שלטון שבדיעבד תמכו בארגונים הללו, שרצו שתהיה פה מדינה פלשתינית, אז הם נתנו לשקרים לצמוח ולהתפתח".
היום, כשהפלאפון הוא גם מצלמה, זה יותר קל. היא קשובה למה שקורה סביבה ומצלמת. זה לא תמיד פשוט, זה דורש להפסיק את כל העיסוקים ולרוץ לתפוס את ההתרחשויות ברגע הנכון. כך קורה שלפעמים היא גם מפעילה את הילדים שלה, "כי הרבה מההתפרעויות קורות ביום שישי לפני שבת או בערב חג. אני חייבת לסיים את הבישולים ומבקשת מהם שיצלמו במקומי".
את מרגישה שיש השפעה למה שאת עושה?
"כן. אני חושבת שבפיגועי דקירה הצילומים היו מאוד משמעותיים, במיוחד כשהערבים ניסו להראות שאנחנו הורגים ערבים בלי סיבה ומשתילים למחבלים את הסכין. ואז כשאני מגיעה לשטח ומצלמת את המחבל כשהסכין צמודה אליו, זה נותן אופציה להפיץ את האמת בעולם". במחשבה שנייה, היא אומרת, גם בצילומים האלה אפשר לעשות מניפולציה. "השתמשו בתמונה שצילמתי בעיתון בספרד. הם שמו את התמונה הזאת ליד תמונה אחרת שצולמה אחרי שהצבא הפך את המחבל, וטענו שהסכין הושתלה בידו".
שליסל מצלמת לא אחת גם נאומים של גופי שמאל קיצוני ומעבירה את השקרים שלהם הלאה. "צילמתי את תאעיוש שמדברים בגסות רוח ומקללים את החיילים. פוליטיקאים שצפו בסרטים שינו את הגישה כלפיהם".
שליסל מצרה על כך שאין מספיק מודעות לכוחה של המצלמה, גם לא למפקדי הצבא. "ביקשתי מהמפקדים שייתנו לחיילים לצלם, אבל זה לא קרה. רק אחרי שהיו הרבה פיגועים במקום מסוים הצבא שם מצלמה על העמדה, כך שהיה אפשר לראות את הפיגוע מההתחלה עד הסוף. הייתה לי קבוצה באותו יום. הם אומנם שמעו את היריות ויצאו החוצה, אבל אז עברו לצד הערבי והמדריך הערבי אמר להם שהיהודים שמו קטשופ על החייל והכול תירוץ כדי להרוג ערבים. אבל מה, היה לנו סרט של כל האירוע. רואים שהמחבל עושה כאילו הוא מוציא תעודת זהות, אבל בעצם הוא שולף סכין ודוקר".
תתווכחו, אבל בלי פייק ניוז
תל רומיידה, או בשמה העברי אדמות ישי, היא כנראה חברון הקדומה. כאן מתגוררת שליסל עם משפחתה, במבנה שמורכב משניים וחצי קראוונים ובו מקום קבוע להצבת דליים בחורף מפני הנזילות. בשכונה מתגוררות 17 משפחות ויש החלטת ממשלה על בניית 10 יחידות דיור נוספות. אם ביו"ש קיימת הקפאה, חברון היהודית חיה בקור מקפיא. רשימת ההמתנה למגורים בבתים היהודיים רק הולכת ומתארכת, והממשלה, כל ממשלה, מאפשרת מעט מאוד התרחבות, אם בכלל. לבתים רבים ולאדמות רבות בחברון יש תעודות רכישה והוכחות שהם בבעלות של יהודים. לפני שש וחצי שנים קבע בית המשפט העליון שרכוש יהודי מלפני 48' לא יושב לבעליו.
הבאים לשכונה הזאת מקבלים דרישת שלום מהעבר. כאן התגלו חומה עבה מתקופת אברהם אבינו ומדרגות שהובילו לשער העיר, "כנראה שכאן בוצעה המכירה של מערת המכפלה". יש כאן גם דרישת שלום מתקופת המרגלים, וממצאים המעידים על יישוב יהודי בתקופת הבית הראשון ועוד. שליסל עורכת לי סיור מודרך. היא לא מתייאשת מהעיר הערבית הענקית, שוקקת החיים, שאנחנו משקיפות עליה, ומביאה אותי אל עמדת תליית הכביסה שלה, שהיא גם עמדת התצפית על כל מה שנעשה מסביב: כאן היא רואה מי עולה ומי יורד, מתי באות ומתרגשות מהומות, וכאן היא אוספת מידע על ערבי כזה או אחר שבונה קומה שנייה, למרות שאסור לו לפי הסכם חברון.
הקבוצות שמגיעות לכאן לסיור מתארחות לפעמים אצלה בבית, והיא כבר מחוסנת מפני שאלות קשות וגם מופרכות. "הרבה אנשים מגיעים אליי ואומרים שהמתנחלים אלימים וזורקים אבנים, ואז אני מראה להם את הסרטונים שאני מצלמת. אני אומרת להם: פרופורציות. זריקות האבנים של הערבים זה משהו מאורגן. אני רואה אותם עומדים על הגגות, מחלקים את הבלוקים לאבנים קטנות יותר ומשליכים אותם אחד אחד. לעומת זאת, לפעמים קורה שהיה פיגוע והערבים נכנסו ולא הצלחנו לגרש אותם, ואז ילד יהודי זרק אבן. זה עושה את הילדים כאן לאלימים? איך אפשר בכלל להשוות את זה לתעשיית האלימות של הערבים?".
שליסל מרגישה שנעשה עוול ליישוב היהודי בחברון. "כשראיתי שחזית ההסברה כל כך מופקרת, הלכתי ללמוד תקשורת בבית הספר 'עובדה' של נחי אייל. כל התלמידים היו מהצד הימני של המפה, אבל כשסיפרתי על חברון היו שאמרו 'אה, אתם בחברון, כולם אלימים'. אמרתי לעצמי: מה, ככה אנשים משלנו חושבים עלינו? הבנתי שצריך לכתוב את האמת על מה שקורה כאן".
הספר של שליסל, 'חברון שוברת שתיקה', שיגיע בעוד חודש לחנויות הספרים (הוצאת דברי שיר), לא נולד בקלות. היא התלבטה והתחבטה אם לכתוב. רק אחרי שידידה לחצה עליה ויום אחד פשוט קנתה לה מחברת, היא החלה לקבץ חומרים. אפיזודות קצרות מחיי היומיום. על עיתונאים וקבוצות מחו"ל, על שיח עם חיילים, על אירוע שבו כמעט נפגעה בפיגוע, על ההתמודדות עם הדה-לגיטימציה והעלילות שמסופרות על אנשי חברון, על משפחתה וגם על תרפ"ט. זה היה תהליך ארוך שהופסק ונמשך חליפות, אבל היום היא שמחה בתוצאה. "אני חושבת שזה ספר מאוד משמעותי. אני לא יודעת אם יש עוד דבר כזה שמאפשר להבין באמת מה קורה ולהכיר את הצד האנושי כאן. הדעות יכולות להיות שונות וזה לגיטימי, אבל הן לא יכולות להיות מבוססות על פייק ניוז ועל פנטזיות לשלום. אתה מסתובב בחברון, אף אחד לא מדבר פה על שתי מדינות לשני עמים. כל המזכרות שלהם בקסבה זה ארץ ישראל אחת גדולה שעל כולה יש דגל פלשתין. מי שמדבר על שתי מדינות חי בחלום. קודם תבין את המציאות ואז שיהיה ויכוח לגיטימי".
אני חוזרת רגע לתדמית היישוב היהודי בעיני הימין, קל וחומר שבעיני הציבור הישראלי. מה שנחרת בזיכרון הישראלי הוא הסרטון של אישה מהיישוב שמקללת אישה ערבייה. משם מגיעה התדמית, שמוזנת מדי פעם במקרי אלימות נוספים.
"זה כל כך לא נכון. אם אנשים בכל מקום אחר בעולם היו מתמודדים עם מה שאנחנו מתמודדים, הם היו נוקטים במילים הרבה יותר קשות ובמעשים הרבה יותר קשים. אני חושבת שהקהילה שלנו מתמודדת עם הרבה דברים לא פשוטים. גם מבחינה חינוכית, אחרי 50 פיגועי דקירה שהיו כאן ברחוב בשנה, והילדים ראו את זה, אנחנו חושבים מה לעשות כדי לנתב את הפחד והזעם למקומות טובים. זה לא פשוט, זו התמודדות חינוכית וערכית. אם ילד זרק אבן, תדעו שעשינו הרבה מאמצים כדי שזה לא יקרה. היישוב שלנו צריך לקבל יותר הבנה ויותר אמפתיה גם אם מישהו כשל".
שליסל מוסיפה שהילדים ביישוב מקבלים חיזוק מצוותי טיפול ומתרפיסטים, והם מקיימים גם הרבה פעילויות הפגתיות לילדים. "הכי נכון שמדינת ישראל תיתן ליהודי חברון את זכויות האדם שלהם וגם תטפל בטרור באופן אחר". בשבוע שעבר חתם שר הביטחון על צו המכיר בהתנהלות מוניציפלית עצמאית של היישוב היהודי בחברון. אחרי 50 שנה נותקה התלות בין היישוב היהודי לעירייה הערבית והיהודים רשאים לגבות ארנונה, לתקן כביש בעצמם ולבנות מדרכות. "זהו צעד קטן בדרך לנורמליזציה של זכויות האדם של היהודים בחברון ההיסטורית", היא אומרת, "אנחנו מתפללים גם לצעד הבא, שבו יהיו ליהודים זכויות אדם מלאות, כך שכל יהודי שרוצה לגור בחברון יוכל לעשות זאת בדיוק כמו בירושלים ותל אביב".
תרפ"ט זה לא היסטוריה
הטרור הוא חבר של קבע בחברון ובקריית ארבע. הקירות בלא מעט בתים ומוסדות כאן הם מצבות לרציחות ופיגועים, ויש גם לא מעט "כמעטים" שמשאירים צלקות בלב. אנחנו מדברות על הרצח של הלל אריאל שאירע רק לפני שנה, והחזיר את משפחתה של שליסל לאחור. "זה מאוד הזכיר את הרצח של אבא שלי וזה מאוד קשה כל פעם מחדש. הלל הייתה צעירה ולמדה בכיתה של הבת שלי. זה לא פשוט".
את גרה קרוב למקום שבו קופחו חייו של אביך. יש כאן כל כך הרבה פיגועים. איך מתמודדים עם החששות?
"אחרי הרצח של אבא שלי גרנו בנריה והילדים שלי היו בהיסטריה. הם חששו שאולי יבוא גם לבית שלנו מחבל. היו אז חדירות. הייתה לי החלטה, אולי באינסטינקט של הישרדות, שאנחנו לא נחיה בפחד. אמרתי לילדים: תשתדלו להיות טובים, לעשות מצוות וחסד, ואם הקב"ה יחליט שהגיע זמנו של האדם, זה יהיה בכל מקום. היו לנו שכנים בנריה, משפחת סחיווסחורדר. המשפחה שלהם ביקשה שיחזרו למרכז כי מגורים ביישוב זה מסוכן. כשהם הלכו לאכול פיצה בירושלים, מרכז העיר, בירת ישראל, נרצחו שם חמישה מבני המשפחה. עם ישראל במלחמה קיומית. ברוך ה' יש מדינה וצבא שמגן עלינו, שלא כמו בתרפ"ט. יש כאן כל כך הרבה חיים טובים, קהילה, ילדים, חיות וקדושה וזכות להיות קשורים לאבות. זה מקום אדיר שהפחד והמאבקים הם חלק ממנו, אבל לא העיקר".
שליסל לא סתם מזכירה את תרפ"ט. הטבח חקוק היטב בזיכרון ההיסטורי של משפחתה. סבתה, אם אמה, ניצלה בנס מהפרעות ההן, וסיפור ההצלה מובא גם הוא בספרה. אנשי היישוב, ובכללם היא, מזכירים את הטבח לא מעט. "אני חושבת שפרעות תרפ"ט זה משהו כל כך משמעותי, שאי אפשר להבין את המציאות היום בלי זה".
יש הטוענים שאנשים סוחבים את טראומת תרפ"ט לכל מקום ולכן אי אפשר להתקדם עם השלום. הפחדים תוקעים אותנו.
"מה שקרה בתרפ"ט זו בדיוק השאננות הזאת. לפעמים אני קוראת מה היה לפני הפרעות ואני אומרת: אנחנו היום באותו מצב. הערבים האלה, שחיו יחד ועבדו יחד עם היהודים ואפילו השאירו את הילדים אחד אצל השני, שמעו את ההסתה במסגדים וקמו לרצוח. זה מה שקרה עם המחבל של אבא. הוא עבד אצל יהודים, סמכו עליו, נתנו לו את המפתחות של הבית. הוא אמר שבעקבות מה שהוא שמע במסגד בהר הבית וכאן במסגד הקשתות הוא קם ורצח. אז קודם כול, צריך לא להתעלם מהמציאות ולקרוא את המפה נכון ולפי זה לפעול".
שליסל מוסיפה ואומרת שעובדה, היישוב היהודי ממשיך ומתפתח למרות כל מה שקורה. "המציאות קיימת. אנחנו צריכים ללמוד אותה, אבל לא בגלל זה לא להמשיך ולבנות".
ולמרות שורת האתגרים שניצבים בפני יהודי חברון, כ‑750 אלף איש מגיעים מדי שנה לבקר ולהתפלל במערת המכפלה. "אני חושבת שזה מה שנותן לנו את כוח הקיום כיישוב קטן שמוקף בכל כך הרבה אויבים. כל יהודי שמבקר כאן לא רק מתחבר לאבות ולהיסטוריה, אלא גם תומך ביישוב. הרי זה מקום שלא רק חשוב לתושביו. יש לו משמעות לעם היהודי כולו". אנחנו מסיימות את הסיור, ושליסל רצה לקבוצה הבאה שכבר מחכה להדרכה שלה בבית הדסה. בדרך חזרה אנחנו עוברות בתוך קבוצת בנות ערביות שחוזרות מבית הספר ומנצלות את ההזדמנות לצעוק ולקלל. מאבק יומיומי אמרנו? שליסל תמשיך ללכת כאן, ותשאיר אותן מאחור.